במציאות שבה כל כך הרבה מסעדות מתקשות לשרוד את השנתיים הראשונות, אי אפשר שלא להתפעל ממקום שפתוח עוד מהמילניום הקודם. טוקופיה (על שם העיירה הצ'יליאנית) היא מסעדת שף שפועלת בנס־ציונה, בראש ובראשונה כמופע של קובי דלל, הבעלים והשף, שפתח אותה בשנת 1999 ומאז חי ונושם אותה 24/6. למרות גילה המרשים, טוקופיה ידעה להתפתח ולהשתכלל עם השנים, וכיום היא מציגה קולינריה קלאסית ומקורית עם דגש מיוחד על אסתטיקה. היא ממוקמת במרכז מסחרי מסוגת הפאואר־סנטרים ולאחר שסבלה מצפיפות שכבר העיבה על האווירה (מה שנקרא, צרות טובות) הוחלט להרחיב ולעצב אותה מחדש, עניין ניכר בהחלט. יש פה אווירה מודרנית אך עם זאת חמה ומזמינה, מלצרים מסבירי פנים וידענים שמשתדלים לעזור בכל בקשה. עם תפריט ילדים שלגמרי עובד, היא גם תתאים לחגיגות משפחתיות.
עם כל הכבוד לנוכחות ולניהול מוצלח, כל אלו לא יספיקו בלי כישרון, יד ולב לאוכל. אז בואו ניתן לו לדבר. בטוקופיה מאמינים בארוחות עסקיות בכל שעות היום ולצד התפריט הרגיל מציעים (וממליצים) גם על עסקית הערב המשתלמת, שכוללת את פוקאצ'ת הבית כמנת פתיחה, מנה ראשונה ומנה עיקרית – כל אלו במחיר העיקרית.
הפוקאצ'ה שלנו הייתה נפלאה – ארוכה וחמימה, תפוחה ואוורירית, שמנמנה ומשוחה בשמן זית. לצידה הגיעו שלוש צלוחיות: בראשונה שמן זית ובלסמי, בשנייה איולי עם עשבי תיבול ובשלישית שום קונפי. המשכנו לראשונות, להלן ליבת חציל בלאדי בטאבון. לכאורה זה נשמע כמו עוד מנה ראשונה סטנדרטית של סירת חציל קלוי ומעליו שליכטת טחינה, אבל שום דבר לא היה סטנדרטי במנה הצבעונית והמרשימה הזו. ריבועי חציל בשרני ורך (נטול צרבת!) מאורגן לצד נקודות של משחות, קרמים ורטבים, גרגירי חומוס, פרוסות צנונית, קוביות עגבנייה קטנטנות ועלעלי מיקרו.
המנה הנוספת הייתה מוצלחת אף היא, אם כי די שונה מקודמתה: סיגר מרוקאי שרפרר למקורות ההשראה של השף, שהיה דקיק וקראנצ'י במילוי בשר שעבר תיבול צפון־אפריקני עז, אך כזה שיצלח גם חך אשכנזי. גם הוא לווה בטחינה לבנה קטיפתית ובסלט עגבניות עם פלפלים חריפים.
הלאה, לעיקריות. לקחנו שתי מנות לא מתחכמות, הלחם והחמאה של כל מסעדה בשרית (ודרך טובה לבדוק את המטבח): אנטרקוט ופרגית. שתיהן חזרו בציונים גבוהים כשהן ממצות לחלוטין את הפוטנציאל. האנטרקוט היה נתח מיושן ועבה של 300 גרם בשר אדמדם ועסיסי, מבחוץ צרוב היטב, ממולח ומפולפל, מבפנים השומן התמוסס לעונג קרניבורי. תפוחי האדמה שנחו לצידו היו מתקתקים ורכים עם שכבת עשבי תיבול ממעל, צ'ימיצ'ורי טרי־טרי שלא שכב במקרר (לשם שינוי) ועיגולי קרם בירוק־שום וכתום־גזר להשלמת התמונה. גם הפרגית, שהגיעה לאחר שנצלתה על הגריל ברוטב טריאקי, הייתה מנה מוכרת ובסיסית שקיבלה מעוף בזכות ביצוע מוקפד.
הקינוחים המשיכו את הקו האסתטי עם מנה בעלת השם היומרני "עולם החלווה והפיסטוק", שהייתה יפהפייה וצבעונית, על פלטת ירוקים וצהובים בכל הגוונים, אבל מבחינה גסטרונומית לא הרשימה במיוחד והותקנה ממרכיבים די פשוטים: עוגיות טחינה, מקרון, קוביות פיסטוק ירקרקות, קציפה לימונית וגלידת וניל שניסתה לנטרל את כל המתוק־מתוק הזה. הצטיין במיוחד דף שומשום מקורמל שהיה הבשורה העיקרית על הצלחת. אחותה הפבלובה הסתמנה כבחירה מוצלחת יותר, שכללה מרנג עגול עשוי לעילא ולעילא שכולו הומאז' לרקדנית הבלט המפורסמת, שברי נשיקות, קולי פירות יער ופירות.
טוקופיה היא אופציה מעולה למסעדת שף, באזור שממש לא משופע בהן. השנים הרבות והקהל המסור שמקפיד לחזור לכאן מוכיחים כי עם מנות מגובשות היטב מבחינה קולינרית, שמספקות עניין, צבע, טעם וריח – אין מה להתווכח.
