סוול אריאל אור עדיין לא התרגלה לאור הזרקורים. כמה לא התרגלה? היא המומה לגלות תוך כדי הריאיון שיש לה ערך בוויקיפדיה. "הו מאי גאד", היא אומרת ומישירה מבט מופתע לעבר הטלפון, "מי אני בכלל שיהיה עליי ויקיפדיה".
בגיל 24 היא כבר כוכבת שמזהים ברחוב וקוראים לעברה "הנה לונה ממלכת היופי של ירושלים". "יש את האוכלוסייה המבוגרת יותר, שהיא נתח גדול מצופי הסדרה, הם יכולים לגשת ולומר לך 'נורא אהבתי'. ויש את המתלהבים שאומרים 'יא אני לא מאמינה'. זה נחמד, כי זה כמו מחיאות כפיים. כשעולים על במה ומשחקים בהצגה יש מחיאות כפיים בסוף, כשמצלמים סדרה ומגיעים לסוף אין כלום. קאט, נקסט ויאללה".
הסדרה בכיכובה, המשודרת ב־yes וכבר הספיקה להימכר לנטפליקס, מבוססת על הספר המצליח של שרית ישי־לוי. היא מגלמת בה את לונה, אחת משלוש בנותיו של גבריאל ארמוזה, שהסדרה עוסקת בתולדות משפחתו בירושלים של שנות העשרים של המאה הקודמת. ברקע מתנגן כל האקשן האופייני לתקופה – בריטים, מחתרות, יהדות אשכנזית מול ספרדית וגורל משפחתי אכזר.
את ההיכרות הראשונה עם הקהל היא עשתה מול ההורים שלה בבית: "תמיד אהבתי להופיע ולשיר ולרקוד. אני זוכרת שכשהייתי בת שמונה הושבתי את ההורים שלי ועשיתי להם מופע של ריקוד, שירה ומשחק. שאלתי אותם אחר כך במה הייתי הכי טובה, וזה היה רגע מכונן. הם אמרו לי 'וואו, איזה שחקנית את'".
אבל החיים גלגלו אותה לכיוון אחר. "הייתי בהרבה חוגים של ריקוד, משחק, שירה וגיטרה, ניסיתי להתקבל לתיכונים אמנותיים כמו תלמה ילין ועירוני א' ללא הצלחה. היום אני אומרת 'תאכלו את הכובע', אבל בתור ילדה נפגעתי. ואת אומרת לעצמך 'אוקיי, אני כנראה לא מוכשרת'".
אז היא הלכה לעירוני ד', ולמדה שם במסלול של כימיה, כלכלה ופסיכולוגיה. כשסיימה את לימודי התיכון, יחידת 8200 איתרה אותה. "היה מפתה מאוד ללכת על זה, כי כל המשפחה מאוד גאה בך והסבתא אומרת 'מממ, הנכדה שלי ב־8200', את גם יודעת שאחרי זה כל הדלתות פתוחות והחיים נוחים יותר, זו באמת חברת ההייטק הכי גדולה במדינה. אבל ברגע שהתחלתי לעשות את זה כל יום, הבנתי שלפני שאני ממשיכה עם זה בחיים אני צריכה לנסות לממש את חלום הילדות שלי בכל הכוח, וזה מה שעשיתי".
את הנושא הפוסט־טראומטי שהדמות שלה מתמודדת איתו בסדרה היא מכירה מקרוב. "הייתי בפיגוע בדיזנגוף בשנת 2016", היא משתפת, "נסעתי באוטובוס בדרך לפעולה בצופים והוא עצר בדיוק ממול. זה היה הכי קונטרסטי שיש – אני לובשת חאקי בדרך לפעולה, שומעת בריטני באוזניות, ופתאום אני מסתכלת הצידה ורואה ירי לכל עבר. ופתאום היה ריח של דם. אני זוכרת שקפאתי במקום. מישהי משכה אותי למטה לעבר המושבים, וכל אותו הזמן נשארתי עם האוזניות".
ההשפעות של האירוע על הנפש החלו להופיע מאוחר יותר. "מדינת ישראל היא מדינה פוסט־טראומטית, וכשזה קורה לך הכול משתנה. פתאום את נעשית מודעת לאיך שזה נראה, מה ההרגשה כשאת חלק מזה. הטעות שלי הייתה שבמשך הרבה זמן לא דיברתי על מה שקרה, כי נלחצתי נורא. הייתי צריכה לדאוג לחניכים שלי ולהגיע לשבט כי הנחתי שההורים שלהם מודאגים ברמות. נכנסתי למצב מאוד משימתי, להחזיר את כולם הביתה ולהגיע הביתה בעצמי, ופשוט לא דיברתי על שום דבר. משהו נתקע לי במוח. עבר זמן עד שהתסמינים הופיעו אחרי הפיגוע. זה התחיל מדברים קטנים כמו להסתכל אחורה כל הזמן כדי לראות אם יש מישהו, כל הזמן להיות ערנית, לא להיות עם שתי אוזניות, לא לעלות על אוטובוסים, לא לעבור בכלל בדיזנגוף, לא להצליח להיות לבד – אפילו לא בבית, בים או במקלחת. ובסוף הגיעו מצבי קיצון של התקפי חרדה שבהם אני חוזרת לרגע הזה וחושבת שאני בסכנת מוות; לא מצליחה לנשום או לחשוב וחושדת בכל בן אדם שיש לו תיק קצת גדול; ישנה עם סכין מתחת לכרית. זה הגיע למצבים ממש לא טובים, והייתי צריכה ללכת לפסיכולוגים ופסיכיאטרים. היום אני אחרי הטיפול, ועדיין מטפלת בעצמי".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין מוצש
