אנשי הווקף המוסלמי, בסיוע קהל ערבי זועם שחולל מהומה גדולה, סילק את ועדת הפנים של הכנסת מהר הבית פעמיים בתוך שבוע אחד – לפני 37 שנים, ב־8 וב־14 בינואר 1986. המהומה הייתה מרתיעה דיה לגרום לוועדה להימנע מלשוב להר עד עצם היום הזה.
מטרת הסיור המקורית הייתה לעמוד מקרוב על הרס עתיקות בהר בידי הווקף, בפרט בחללים התת-קרקעיים של אורוות שלמה בדרום ההר, שהפכו מאז למסגד הגדול ביותר במזרח התיכון. סיבה נוספת לביקור הייתה פיקוח על במות תפילה חדשות שהווקף בנה בשנים ההן ברחבי ההר, בניגוד לחוק.
ראוי להעמיק בפרטים הקטנים כדי לראות עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. השמות מתחלפים אבל התוכן נותר זהה לחלוטין, עד לאחרונת קריאות התבהלה המעושות או הכנות. אפשר לראות זאת בין השאר במכתב זועם ששיגר יו"ר הוועדה, דב שילנסקי מהליכוד, לשר המשטרה חיים בר־לב, אביו המנוח של מי שכיהן עד לפני רגע כשר לביטחון הפנים. מההקשר נראה שבעקבות המהומות במהלך עליית הוועדה להר התנער השר מהאחריות לנעשה, וטען שהוועדה לא תיאמה את הסיור עם לשכתו. הדבר הקפיץ את שילנסקי והביא אותו להעמיד דברים על דיוקם: "משנקבע מועד הסיור ל־8.1.86, פנתה מזכירת הוועדה ללשכתך. היא מסרה את ההודעה כנדרש ללשכת השר. בעקבות ההודעה הנ"ל התקשר עוזר השר ואמר: 'מה זה שייך למשטרה? אין צורך באישור השר'".
"היושר הציבורי והשכל הבריא מחייבים לקרוא לדברים בשמם: ריבונות ישראל בהר הבית, זו ש'אינה טעונה הוכחה ואינה צריכה לעמוד במבחן', פשוט נמוגה נוכח האיום בשפיכות דמים"
גם אז נרשמה התנגדות משמאל וכן מצד החרדים לקיום הסיור הממלכתי בהר. ח"כ אברהם ורדיגר מאגודת ישראל, למשל, קרא לבטל את העלייה המתוכננת: "אבקש לבטל את הביקור המיועד של ועדת הפנים על הר הבית. אין שום ויכוח או ספק על בלעדיותו של עם ישראל על הר הבית המקודש לעמנו מדור דור, אבל עקב קדושת המקום וקביעת ההלכה אסור ליהודי לעלות להר הבית".
יאיר לפיד ב־2023 לא היה בוטה וחריף בהרבה מטדי קולק של 1986. כך כתב ראש העיר ירושלים במברק ששלח בין הסיור הראשון של הוועדה בהר ובין הסיור השני שלה שם: "ביקורה של ועדת הפנים של הכנסת המתוכנן ליום שלישי הקרוב בהר הבית יכול לגרום נזק לשמה הטוב של ירושלים ולמועצה הבינלאומית. ריבונותה של מדינת ישראל בירושלים ובכלל זה הר הבית אינה מוטלת בספק, שכן לא על ידי פעולות הפגנתיות יתחזק שלטוננו. בלי הרגיעה בעיר אליה חתרנו כל השנים, לא היינו בונים את ירושלים כפי שבנינו. לכן לא אוכל להצטרף לביקור כזה".
קולק דווקא עלה להר, אבל לא יחד עם הוועדה, שביקורה נתפס בעיניו כמתריס, אלא יממה קודם לכן, יחד עם יו"ר הכנסת שלמה הלל ממפלגת העבודה. גם הביקור הזה לא עבר בלי מחאה. צלם עיתונות ששמו אלי הראתי שיגר להלל מכתב ובו קבל על שנמנע ממנו ומעמיתיו לעיתונות העברית להצטרף לעליית ראש העיר ויו"ר הכנסת: "בהר הבית מנעו מאיתנו אנשי וקף והמשטרה את הכניסה להר לצורך צילום וסיקור האירוע. באותה שעה הותרה כניסתם של צלמי עיתונות ערבים והם צילמו בכל שטח ההר ללא כל הפרעה. שאלנו את מר טדי קולק כאשר יצא מן ההר מדוע אסור לנו לצלם. תשובתו: 'הווקף החליט שאסור לצלם בהר בשל קדושתו'.
"ואני שואל: האם ה'קדושה' תופסת רק כאשר הצלם הוא יהודי? האם מניעת זכות הצילום והסיקור מעיתונאי בשל כך שהוא יהודי אינה גזענות? האם ייתכן שאתה, אדוני הנכבד, הלוחם מלחמת חורמה נגד הגזענות, שתקת כאשר לעיניך הופלו צלמי עיתונות יהודים בשל היותם יהודים? האין זו גזענות?"
עורך מעריב שמואל שניצר לעג אז לדברי ראש הממשלה שמעון פרס, שטען כי "אין עוררין על ריבונות ישראל בהר הבית, ואין צורך להצהיר ולהכריז על כך בכל מיני דרכים ולהעמיד את הדבר במבחנים". "אולי יש טעמים של נוחות פוליטית", כתב שניצר, "המצדיקים הבעת שביעות רצון ממצב של חוסר חוק ושל הפליה דתית גלויה לעין. אולם יש כנגדם שיקולים של יושר ציבורי ושל שכל בריא המחייבים לקרוא לדברים בשמם: הריבונות הישראלית על הר הבית איננה בחזקת מציאות. היא משאלת לב שלא נתגשמה.
"מקום ששם היהודים ומדינתם הם הריבון, אין להניח שאפשר להשמיע ברשות הרבים שלו את הקריאה לשחוט את היהודים כפי שאירע הדבר על הר הבית בירושלים".
שניצר התייחס גם לדיוני האו"ם נגד ישראל על רקע עליית ועדת הפנים להר: כאז כן היום מיהרו הערבים לגרור את הנושא המקומי לערכאות הבינלאומיות. בארכיון המדינה מצויה תכתובת ענפה, היסטרית, בין בכירי משרד החוץ ובין השגריר באו"ם דאז, בנימין נתניהו, במטרה להביא להרגעת הסערה הבינלאומית בנושא.
"ירושלים, כך פסקו האומות, יכולה להיות תחת ריבונות מוסלמית", כתב שניצר. "היא יכולה להיות תחת שלטון נוצרי. אבל אין היא יכולה להיות בידי יהודים. ואפילו היהודים הם בעליל רוב תושבי העיר. ואפילו הוכח שהנוצרים והמוסלמים אינם מבטיחים גישה חופשית של בני כל הדתות למקומות הקדושים להם, ורק היהודים מסוגלים להבטיח גישה חופשית כזאת – מאומה לא יועיל לנו. אנחנו פסולים לשלטון בירושלים.
"מפני שזה המצב המדיני האמיתי ומפני שמעמדה של ירושלים כפי שאנחנו קבענו אותו אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, יש הכרח לקיים את הריבונות הישראלית בירושלים לא רק באופן תיאורטי על ידי מחרוזת של הצהרות, שבהן אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שהכל כשורה. בפועל נוצר מצב, שבוודאי אינו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק או עם תחושת הצדק הטבעי, ולפיו תפילה יהודית טעונה הסכמת המוסלמים, ואילו תפילה מוסלמית אינה טעונה הסכמה של איש.
"האתר המכונה 'אורוות שלמה איננו מקודש לשום דת, אלא אם כן מקומו על הר הבית מאציל לו קדושה. כאשר אנשי הווקף נועלים אותו בפני ועדת הפנים של הכנסת, הם אינם מגינים על מקום פולחן מפני חדירת זרים, הם פשוט משתמשים בכוח שניתן להם בענייני דת ולצורכי דת – כדי לאכוף את רצונם על משטרת ישראל, על הכנסת ועל הריבון הישראלי. הריבונות הזאת 'שאינה טעונה הוכחה ואינה צריכה לעמוד במבחן', פשוט נמוגה נוכח האיום בשפיכות דמים".
כלל הציטוטים בכתבה לקוחים מתיק "הכנסת ה־11 – הר הבית" בארכיון המדינה
