"באחד מן הימים המבורכים בשנת תרפ"ד זכיתי לעלות לירושלים ולדרוך ברגלי הבשר בהר הבית. איני בכוחי הביטוי למסור בצירוף אותיות את טיב הטעם ואת ריח האוויר, דמבראשית הוא כך, ואת אשר התחולל בכל אברי הגוף ובכל כוחות הנפש והדמיון שבי, באותה הוויה שלי שזכיתי לה אז. אותה שעה עשיר הייתי במושגים היוליים ודלותי במילים: כלא היו בכלי המחשב שלי מעולם בצירופים מוחלטים.
"ועד היום, כמעט כארבעים שנה שאקוט בדורי כאן, אחשוב בפליאה על אי יכולתי זו להביע את המראה בהר, מקור חיותי, ואת נשימותיי במקום. כל נופי העולם הרי של א־לוהים הם, ונוגה מזלותיו עליהם. ולית אתר דפנוי מיניה ידעתי מאז ומתמיד, אלא כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי. זהו בהחלט זוהר המקום שבו בחר א־לוהים למשכן לו במרוכז, מכל זוהר שבו בנגוהות.
"לפתאום באה לי ההרגשה, שהרי לכאן באתי בימי קדם עם אבא לחוג חג עולי רגל ולכרוע ברך לצד אבי. לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם א־לוהי, שאינו אלא במרומז בעובר דרך לב ישראל. בראשית ברא א־לוהים – והיכן עמד הבורא בשעת בריאת העולם? כאילו גם זה כתוב: כאן, בהר הבית, מרום הרים – הר שבו בחר הבורא מאז לביתו, שהוא ביתנו העולמי לעדי־עד. אף לאחר כל החורבנות, ואף בזמן שאין הבית בנוי עליו למשגב, ואף בזמן ששום רגל יהודי דורכת בו. והנוגה שבנגוהות במקום הזה הוא אור שבעת הימים עוד מבראשית, ממעמד הבורא במקום.
"כאן ציווה: 'יהי אור'. והנה זה האור ללא חלוף מן העולם ואחרי העולם. בחינת 'אתה נגלית בהדר כבודך'. וזוכר אני שאפסה אצלי אז כל טביעת מחשבה גם בלי מילים. דממה במקום. כאילו כל האורלוגין של הדורות והזמנים נעצרו במהלכם. והייתה בי רק פנימיות זו, מה שיש בחובו של כינור ובמעבה העוגב. עד שנגע בי הערבי שבמקום והקיצני לעולם מציאותו הנוכרית. וי לי ווי לכל ישראל בעבור זה מאז ומעכשיו, עד־עד אשר יעלו מושיעים־גואלים ההרה.
"מאז רדתי מן ההר ידעתי: ירושלים שלנו היא רק באשר ההר ההוא. מאותו יום שירדתי מהר הבית ואילך, מהלך הייתי ושמעתי בכל אברי מקולות הכלים שהיו מנגנים בבית המקדש. הייתי מלוא־מלואם. ודאי וי בכל דור ודור שיש בו יהודים שאין אוזניהם כרויות להקשבה אל קולות קדם־מלכותנו, שאינם טועמים טעמי הניגון שבא מכאן – מהר הבית.
"…מנחת עני סולת בלולה בדמע זך ומתוק יש בהם. אחריהם נאה דומייה: תעלה שתיקתי לפני א־לוהיי, כי הרי השערים לירושלים של מטה סגורים לפנינו והאויב חרבו שלופה בידו כנגד עיבורה של העיר שחוברה לה, ועיניו של הנכסף לבוא בשעריה כלות מיגונים".
מתוך כתב העת "מחניים"
