בג' באלול התחיל המסע של עזרי טובי, שנמשך עד ראש השנה. טור שעבר בין גבעות נשכחות, מאחזים וחוות בודדים בשטחי המערב הפרוע של יהודה ושומרון. חמוש במצלמה הוא נכנס למקומות שרק יודעי דבר מכירים. ישן על מזרנים, התכלב באוהלים, התקלח בבקבוק מים מול נוף שומרוני משכר, ורק בסופי שבוע חזר למשפחתו כדי לאגור קצת כוחות ולהתחיל בשבוע חדש.
טובי, 52, מתגורר כבר שנים ביצהר, נשוי לאורה ואב לחמישה. הוא גדל בנתניה בבית מסורתי, ואחרי טיול במזרח החל להתקרב לדת. תוך כדי התהליך, באחת השבתות, התארח בחווה של אברי רן ליד איתמר. "לקחו אותי לגבעה הראשונה שהוא הקים, והייתה לי שם שבת הזויה. היינו על הר חשוך מלא ברוחות, וחשבתי לעצמי 'איזו הזיה, איך שמגיע מוצ"ש אני טס מכאן ולא חוזר'. אבל במהלך השבת הייתה לי איזו התפכחות. פתאום הבנתי שאני עושה היסטוריה. שבעצם אני מת על זה. שזה כמו מה שקראתי בספרים על אברהם אבינו, ובום, נפתח לי כל העניין הזה של יהודה ושומרון".
פני קדם, חוות הרשאש, מרום שמואל, חוות עמק תרצה – אלו רק חלק מהמקומות העלומים שהצליח לחדור אליהם, ובניגוד לסקרנים רבים אחרים, גם להתקבל בברכה. "רציתי להיכנס אחרת לראש השנה", הוא מסביר את ההחלטה, "לעבור חוויה רוחנית. אירופה לא הייתה עושה לי את זה. ידעתי שאם אני רוצה לחוות חוויה עמוקה הדרך היא ללכת לגבעות. אני חי כבר שנים ביו"ש, ואני רואה את זה קורה ומתרחש. פה ושם יוצא לי להיפגש בזה ואני קולט שיש פה משהו חזק. אמרתי יאללה, אני יוצא לשם, כפרה על אשתי שנתנה לי את הפס הזה".
למה בחרת דווקא בגבעות?
"כי ההתנחלויות נמצאות כבר עשרים שנה באותו מקום. כפרה עליהם, אבל הם כבר לא מתנחלים. זה שבתקשורת מגדירים אותם כמתנחלים – סבבה. אנחנו כבר גרים שם, יש לנו תנאים טובים וחיים טובים. מדי פעם אנחנו שומעים את הסיפורים של בני קצובר על איך הקימו את סבסטיה, אבל הגבעות הן משהו חם שקורה עכשיו. בהתנחלויות אני יכול להביא סיפורים אנושיים, אבל ציונות, יישוב הארץ, מסירות נפש – זה שם".
ומה אתה עושה כשאתה פוגש אותם?
"קודם כול אני שם, אני איתם. עוד לפני שאני מדבר על צילום, אני יוצר איתם קשר אנושי. אני אוהב אותם, אני בא ממקום של עין טובה ואי אפשר להסתיר את זה".
את הביקורים שלו תיעד טובי בסרטונים קצרים עשויים בקפידה שעלו בזמן אמת לערוץ היוטיוב שלו. כמו למשל ביקור לילי בחווה שנמצאת בעומק השטח, שם בחור בשם בן ישי מסביר את פשר הגעתו לשם: "בסופו של דבר כשאני בא לפה, לאדמה, אני מחפה על אלפיים שנה שנטשתי אותה ובגדתי בה".
היו לך דעות קדומות שהשתנו?
"עברתי סוויץ' גדול מאוד. הם בעצם אומרים שהגישה שלהם פעם הייתה מאוד לוחמנית גם מול הערבים, ופתאום קלטתי שחלק מזה שהם לומדים את השפה ואת המנטליות הערבית גם הופך אותם להיות מסוגלים לתקשר איתם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים מנוער הגבעות. משהו מדהים קורה שם. זה כמובן לא אומר שאין יותר חיכוכים. זה לא אומר שאין גבולות וטריטוריה, אבל זה פחות מהמקום הלוחמני של האנטי, ויותר מהמקום של החיבור והרצון לחיות בצורה מסוימת. יש להם ממש רומן עם האדמה".
"אתמול למשל היה לי ביקור הארדקור", הוא ממשיך, "קראתי לזה 'החווה בעומק השטח', אפילו לא אמרתי לעוקבים איפה זה. מקום שנמצא מעל נחל קנה. נסעתי לשם 25 דקות בשטח עם הרכב המסכן שלי. פעמיים ביום הם מביאים מים לחווה בטרקטור, פגשתי את הבחור שמחזיק את החווה בדרך, זה היה מטורף. ישבתי לדבר עם אשתו, בחורה עדינה כזאת, מדברת איתי בנחת. עוד משהו שגיליתי – הם אנשים מאוד עדינים. היית מצפה לראות איזה משהו לוחמני בעיניים של בחורה שגרה במקום כזה אבל זה אחר לגמרי".
מה המטרה הסופית, הם בכלל רוצים שהחוות האלו יתפתחו ליישובים גדולים?
"הרבה מהם אמרו לי שביום שיקימו משהו ממוסד איפה שהם נמצאים, הם יעברו כבר למקום אחר. כלומר, מה שמושך אותם זה להיות חלוצים לפני המחנה".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי במגזין מוצש של מקור ראשון
