אני מודה, היו רגעים שרציתי לברוח משם. המחלות השקופות מעוררות אצל רבים מאיתנו חרדה והסתייגות, ואנחנו מעדיפים להתעלם מקיומן, חוששים “להידבק“ כביכול. גם תנאי האשפוז מחרידים. אבל ד“ר קרן גינת, מנהלת המרכז הרפואי לבריאות הנפש “מזור“ בעיר מגוריי עכו, ביקשה שאשלים את הביקור בשתי מחלקות פסיכיאטריות, כדי שאתרשם לעומק מחומרת המצב. במהלך שיחתנו שטפו הדמעות את פניה יותר מפעם אחת, כשביקשה לשכנע אותי בשעת החירום שהביאה אותה ואת חבריה, מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים, לצאת למאבק. הם דורשים בדחיפות פתרונות ממשיים למצבה העגום של החצר האחורית של מערכת הבריאות: הטיפול במחלות הנפש.
השבוע התייצבו מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים למשמרות מחאה מתחת ביתו של שר הבריאות ניצן הורוביץ בתל־אביב. מבחינתם, הוא אחראי מרכזי למצב. ציוציו בטוויטר שלו על תמיכתו בחיזוק בריאות הנפש חסרי משמעות, הם אומרים, נוכח הקריסה שהם חווים ושהייתה יכולה להימנע אילו השר הממונה היה מתערב ופועל באופן אקטיבי.
בשעה שמגדלי אשפוז מפוארים מציעים שירותי רפואה בתנאי מלון לחולי סרטן, ומרכזים רפואיים עתירי משאבים מתחרים על איכות הטיפול והתנאים – מתמודדי נפש מעדיפים להימנע מאשפוז בשל התנאים הקשים במחלקות הפסיכיאטריות. תחום בריאות הנפש, מתברר, הוא הבן החורג של מערכת הבריאות, זה שלאיש אין עניין אמיתי בו.
“מה שקורה כאן הוא פשע נגד האנושות“, אומרת לי מנהלת בית החולים, ד“ר קרן גינת, ממובילות המאבק. “אנחנו נתונים להזנחה מתמשכת במשך עשרים שנה, ומתישהו זה מגיע לקו שבר. אנחנו זקוקים לפתרונות מיידיים, לצד מימוש תוכניות ארוכות טווח לטיפול במשבר“. גינת, לשעבר ראש החטיבה לבריאות הנפש במפקדת קצין רפואה ראשי בצה“ל, השתחררה בשנת 2018 בדרגת אלוף משנה, לאחר 30 שנות שירות. שלוש שנים לאחר מכן החלה לנהל את בית החולים שבגליל המערבי, המשרת אוכלוסייה של 1.2 מיליון נפש, מקריית־שמונה ומטולה ועד הקריות ועפולה.
ד“ר קרן גינת, מנהלת בית החולים “מזור“: “בחדר צנתורים משקיעים מיליוני שקלים במטופל הבודד, וכאן יש בני 20 שכל חייהם לפניהם, והמדינה מפקירה אותם“
בדומה לשאר בתי החולים הפסיכיאטריים הציבוריים, המקום סובל ממחסור כרוני בידיים עובדות, ומנהליו מתקשים להרחיב ולשדרג את השירותים הניתנים בו בגלל אילוצי תקציב. “בשנה האחרונה היו פה שר הבריאות ניצן הורוביץ, השר במשרד האוצר חמד עמאר, מנכ“ל משרד הבריאות הנוכחי פרופ‘ נחמן אש וקודמו חזי לוי, כ־15 חברי כנסת, וכן נערך ביקור רשמי של ועדת הבריאות. כולם הזדעזעו ואמרו שדרוש שינוי ושהם יסייעו בתוכניות ארוכות טווח. אבל כרגע יש לי מחלקות עם שמונה אנשים בחדר, אלימות גואה ומחסור בכוח אדם. אני טובעת“.
נאלצים להתאשפז, משתוקקים לצאת
בעולם המקביל, מעבר לגדר המסורגת, צועדים עשרות אנשים בטיילת לאורך רצועת החוף המרהיבה של עכו. למרביתם אין מושג על מה שקורה בביתנים נמוכי הקומה של המוסד הרפואי הסמוך. התנאים בחדרים המתפוררים שבהם מאושפזים המטופלים, חלקם במשך שנים ארוכות, מכמירי לב. מאושפזים ישנים במסדרון במשך חודשים ושנים. הצפיפות איומה, ובחדרים אין מרחב בסיסי שבו הם יכולים לאחסן את חפציהם. על פי התקן, מספר המיטות במחלקה הוא 36, אבל אפשר למצוא כאן גם 50 מאושפזים. הם ישנים במיטות מתקפלות, צמודים זה לזה, בלי פרטיות. צוותי הטיפול מנסים לסייע ועושים עבודת קודש.
כמה מהמאושפזים במחלקה 5, המוגדרת מחלקה סגורה, ניגשים אלינו, מבקשים שנקשיב להם. “התפרצה אצלי המאניה ולא הרגשתי טוב, וביקשתי מהבן שלי שייקח אותי מהר לבית חולים לקבל עזרה“, מספר לנו משה ופורץ בבכי (שמות המטופלים בדויים). הוא בן 63, סב לנכדים אוהבים, ומנהל אורח חיים נורמלי לחלוטין ומאוזן לרוב, אך מתמודד עם מחלת נפש. “אני פה כבר שבועיים בחדר עם ארבע מיטות, ואין מקום אפילו לארונית. כל הזמן צועקים בחדר, משמיעים מוזיקה בקולי קולות ואין לי טיפת פרטיות. מרביצים לי וגונבים דברים. זה האשפוז ה־12 שלי כאן“.
חוסאן מאושפז ב“מזור“ כבר שנתיים. הוא מראה לי את חדרו, ומספר בהתרגשות שלאחרונה קיבל ארונית לאחסן את הציוד שלו. כולם דחוקים כאן כמו בסיר לחץ, קרועים בין הרצון לצאת ובין הידיעה שפה יוכלו לקבל מזור למחלה שמייסרת את נפשם. “קשה לנו כאן אדון מנהלת, צפוף מאוד“, צועק לעברנו מוניר. “אני פה 11 שנים, שמונה חודשים ו־22 יום בלי שחרורים ובלי לצאת מכאן. נמאס כבר, אני מתנהג יפה, תנו לי לצאת“.
הצוות הטיפולי במחלקה והמאבטחת הצמודה מספרים כי ליבם נשבר למראה התנאים הפיזיים שבהם חיים המטופלים, ובכוחותיהם הדלים הם מנסים לסייע. על המשכורות הנמוכות הם אפילו לא מדברים, הם מבינים שיש צרכים דחופים יותר ושרווחת המטופלים מצויה בעדיפות גבוהה יותר. במחלקה מאושפזים חולים במצבים שונים, ולעיתים עצם השהות בה עלול להחמיר את מצבו של המטופל. אחת מעובדות המחלקה אומרת כי יש מי שנפשם נפגעת כשהם רואים מצבי קיצון של מטופלים אחרים: “המקום הסגור והדחוס הזה לא עושה להם טוב לנפש. זה לא שיש חצר גדולה או יציאות בשטח בית החולים כדי להתאוורר“.
במחלקה 9 המציאות גרועה אף יותר. 60 מטופלים מאושפזים בחדרים קטנים ובצפיפות, חולקים חמישה חדרי שירותים ומקלחת בלבד. גודלה של החצר המשותפת הוא להערכתי 20 מטרים רבועים בלבד. אלה אינם תנאים ראויים לבן אנוש, ודאי לא למתמודדים עם מצוקה נפשית.
בחדר המיון אנו פוגשים אנשי צוות שמספרים כי הם כבר לא ממורמרים בשל תנאי העבודה שלהם, עם המציאות הזו הם השלימו; אך עם היחס של החברה אינם מסוגלים להשלים. “לא מזמן הגיעו לכאן שישה שוטרי יס“מ עם אדם אזוק בידיו ורגליו שרצח זמן קצר קודם לכן את אשתו, ונשלח לאבחון ראשוני. הם מגיעים, משחררים אותו מהאזיקים, והולכים“, מתאר אחד הרופאים בחדר המיון. “אנחנו המקום שקולט מקרים כאלה, וגם אזרחים במצוקה שזקוקים לטיפול חירום פסיכיאטרי. כולם צריכים להמתין כאן, לפעמים שעות ארוכות בגלל העומס. אנחנו לא מסוגלים לתרום ולעזור להם כמו שאנחנו רוצים ויודעים“.
בילי, אחד האחים במיון, מספר כי הוא נדרש גם לקלוט מטופלים, לפתוח ולסגור דלתות, לטפל בטפסים ובבירוקרטיה ועוד. כל זאת כאשר הוא בתקן של אח במחלקת אשפוז, משום שאין תקנים ותקצוב להפעלת חדר מיון עם כוח אדם ייחודי. “ראיתי כאן אישה כבת 70 שהייתה בדיכאון, והילדים שלה הביאו אותה כדי שנעזור לה“, מספרת גינת. “היא הייתה זקוקה לאשפוז קצר והייתה יכולה להשתחרר מאוזנת ולחזור לחייה. היא ראתה מה קורה כאן במיון, אמרה שזה לא בשבילה והלכה. בכיתי כשהיא יצאה מכאן, כי ידעתי שהיא צודקת אבל גם שהיא ויתרה על טיפול שהיה יכול להיטיב את חייה“. אחת מנשות הצוות מוסיפה: “כשמשאירים אדם במצב פסיכוטי שעות ארוכות של המתנה במיון, הוא מתחרפן עוד יותר ולא יכול לשאת את זה“.
האדם שמאחורי האלימות
סיר הלחץ הזה גורם לאירועי אלימות קשים בין המאושפזים וכלפי צוות בית החולים. רק בשנה האחרונה תועדו כאן 270 מקרי אלימות. “חולי נפש הם לא אלימים, אבל המצב כאן מגביר את האלימות, ובמצוקה כזו של מקום קטן וצוות קטן זה בלתי נמנע“, אומרת גינת. קרינה טרב, מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים, מצטרפת לשיחה ומצביעה על אפה. “האף הזה שבור מאגרוף שחטפתי מאחד המטופלים. קיבלתי גם זעזוע מוח ופגיעה ברשתית העין, ואני רוצה לומר לך שאני בכלל לא כועסת על המטופל כי אני מבינה שזה הגיע מתוך כעס מוצדק על המערכת ותחושת חוסר אונים“.
“כשמשאירים אדם במצב פסיכוטי שעות ארוכות במיון, הוא מתחרפן עוד יותר"
מדיניות הקשירות של מטופלים, שנועדה ביסודה למנוע מקרי אלימות, צומצמה במידה רבה, גם בעקבות המאבק המתוקשר שהובילה קרן נויבך בתוכניתה “סדר יום“ בכאן רשת ב‘. “משרד הבריאות הבטיח לנו אז, תורידו את הקשירות ונוסיף לכם אנשים. אמרו ‘תתקדמו, אנחנו אחריכם‘. הורדנו את הקשירות וזהו, התקנים שהובטחו לא הגיעו“. לשאלתי מדוע לא מחזירים את הקשירות, משיבה גינת: “אני יותר טראומטית מקשירת בן אדם מאשר מאירועי אלימות. זה לבחור בין רוע אחד לרוע אחר. לכן אני רוצה עוד צוות. כמה שמחלקה יותר קטנה ופחות צפופה, עם יותר פעילויות ואנשי צוות, יש פחות אלימות. אף אחד לא רוצה לחזור לקשירות, רוצים תוספת כוח אדם ותנאים מינימליים. אדם בא לכאן כדי להתרפא וחוטף מכות. מטופלים וצוות חוטפים באותה מידה. אני יושבת מול קרובי המשפחה שלו וכולי מתנצלת“.
האלימות אכן לא נעימה ודורשת התמודדות, אבל גינת מבקשת שנראה את האדם שמאחוריה ואת המצוקה שהביאה אותו לכך. “הסיפורים האנושיים פה קורעי לב. יש לי פה מישהו שרצח, וממשיך להשתולל מתוך המחלה שלו. בבית חולים אחר מאושפז בחור סכיזופרן שמרגיש שהשטן משתלט עליו. הוא שומע קולות ורואה חזיונות. המשפחה שלו התפרקה והוא נשאר רק עם אביו. האימא והאחים ניתקו ממנו מגע. יום אחד היה לו חיזיון שמי שיוצא מהמקלחת הוא השטן, שהוא לבוש בדמות שהוא הכי אוהב, וזה המבחן הרוחני שלו שהוא מאמין באל. הוא דקר את אבא שלו 15 פעמים, ומאז אף אחד לא ביקר אותו במשך 15 שנים. זה לא רוצח רגיל. הוא פגע באדם הכי קרוב לו, הוא יודע שהוא רצח אותו והוא הכי מתאבל עליו.
“היה לנו בחור צעיר שהיה פסיכוטי וחשב שרוצים לפגוע באימא שלו ולהרוג אותה. הבחור, יוצא יחידה קרבית, טיפס לחלון הבית של ההורים. ההורים שמעו שפורצים לבית וקראו למשטרה, ובית המשפט קבע לילד אשפוז של חמש שנים על פריצה. אם היו לנו יותר מטפלים, הילד הזה היה יכול לצאת החוצה יותר מוקדם. כל יום שהוא פה זה לא טוב.
“יש הרבה מאוד דעות קדומות וסטיגמות על המטופלים שלנו. הרבה מאוד אנשים מפורסמים ומצליחים שתרמו לחברה עברו חוויות פסיכוטיות. לכל אחד מאיתנו יש דילמות ומשברים. אני עצמי עברתי משבר דיכאוני עם טיפול תרופתי. 20 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון, 15 אחוז מהפרעות חרדה. בין אחוז אחד לשלושה הם פסיכוטיים, עם עלייה מתמדת בגלל השימוש בסמים. בשנים האחרונות, במיוחד עם הקורונה, יש עלייה מטורפת בשימוש בסמים, בעיקר אצל בני נוער וצעירים, וזה משפיע להם על המוח“.
יותר טוב בכלא
בישיבת חירום של ועדת הבריאות של הכנסת בהובלת היו“ר ח“כ עידית סילמן, שהתקיימה בתחילת מאי, הכריזו מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים על יציאה למאבק תחת הכותרת “פיקוח נפש“. זאת בעקבות מצבה המידרדר של מערכת בריאות הנפש שמתקשה להתמודד עם הצרכים הגוברים, בייחוד נוכח השלכות הקורונה.
אף שמדובר בתקופת בחירות שאי אפשר להוביל בה רפורמות משמעותיות, הם דורשים תקציב של 100 מיליון שקלים לטובת “טיפול נמרץ“ כהגדרתם, של תוספת כוח אדם מיידי לשיפור תנאי האשפוז. כעשר מחלקות ובתי חולים פסיכיאטריים משרתים את מתמודדי הנפש בישראל. מרביתם לוקים בהזנחה ותשתיות מיושנות, שאינן מכבדות צלם אנוש. הדרישות העיקריות של בכירי מערכת בריאות הנפש, שמובילים את המאבק עם ההסתדרות הרפואית, הן עריכת שינוי יסודי במערך בריאות הנפש הציבורי בבתי החולים ובקהילה. שבענו מהבטחות שווא, הם אומרים, או מוועדות שנועדו להרדים את המערכת והמלצותיהן אינן מיושמות.
בין השאר הם דורשים להגדיל את כוח האדם בבתי החולים, להקטין את מספר המאושפזים במחלקות כדי למנוע אשפוז בתנאי צפיפות, לתקצב מאבטחים בכל מחלקה ומרפאה, להוסיף תקנים חיוניים לצוותים בחדרי המיון והמחלקות, לגייס פסיכיאטרים למערכת הבריאות הציבורית כדי לצמצם למינימום את זמני ההמתנה לשירות הפסיכיאטרי, ולאמץ את המלצותיה של ועדת האיכות בפסיכיאטריה (ועדת מלמד) כתוכנית חומש למערך רפואת הנפש.
בשנת 2015 יצאה לדרכה “רפורמת בריאות הנפש“, שנועדה להעביר את מרכז הכובד של הטיפול במתמודדים עם מחלה נפשית, מבתי החולים הפסיכיאטריים אל קופות החולים בקהילה. לשם כך נעשה ארגון מחדש של שירותי בריאות הנפש בארץ. הרפורמה כללה צמצום ניכר של מספר מיטות האשפוז הפסיכיאטרי וצמצום מספר ימי האשפוז לכל מטופל, ולצד זה הקמת מערך סל שיקום בקהילה ומתן שירותי שיקום פסיכיאטרי בתחומי דיור, תעסוקה, השכלה ופנאי. המדינה העבירה אז מאות מיליוני שקלים לקופות החולים, אך לדברי גינת, הסכום הושקע בהקמת יותר ממאה מרפאות לבריאות נפש בין חדרה לגדרה. לפריפריה, לעומת זאת, לא הוקדשו די משאבים.
בית החולים הצפוני מחזיק גם במרפאה ציבורית, השוכנת במבנה מיושן במרכז עכו, שנמצא בסכנת קריסה והוכרז כמסוכן. לפני יותר משלוש שנים הוציאה העירייה צו פינוי למרפאה, אבל היא ממשיכה לפעול משום שקופות החולים אינן נותנות מענה מספק למבוטחיהן בפריפריה הגלילית. הפערים האזוריים בתחום בריאות הנפש בלתי נתפסים. “בצפון יש חצי ממספר מיטות האשפוז הפסיכיאטרי שיש במרכז הארץ“, מציינת גינת. “בזמן שבמרכז המפתח הוא 0.49 מיטות על 100 אלף תושבים, אצלנו היחס עומד על 0.23 מיטות, ובדרום 0.24. והאוכלוסייה שמטופלת כאן לא בריאה יותר, בלשון המעטה, מזו שחיה במרכז הארץ.
“חשוב להבין ש־60 אחוז מהאנשים נמצאים פה בניגוד לרצונם, הם קהל שבוי. כשהם מגיעים לכאן, אחרי שהחברה ‘טאטאה‘ אותם מקרבה כדי שיהיה לה יותר נעים ונוח, היית מצפה שהיא תיתן להם מקום מיטיב ולא פחות נעים מהבית שממנו הוצאנו אותם. בפועל, התנאים פה יותר גרועים מאלו שבבתי הכלא. בביקור של אחד מחברי הכנסת, מטופל התחנן בפניו שיעזור לו לחזור לכלא כי שם יותר טוב. זו מציאות שאסור שתהיה במדינת ישראל. חברה נמדדת לפי היכולת שלה לתמוך בחלשים שלה. ויש במדינה הזאת כסף“, מגביהה ד“ר גינת את קולה. “אנחנו לא מדינת עולם שלישי, ויש פתרונות שאפשר להעמיד מיד כדי לשפר את התנאים של המטופלים שלנו. לא יכול להיות שתחת סמל מוסד של מדינת ישראל, היא מעמידה לחלשים שבאזרחיה תנאים איומים כאלה“.
בשנת 2018 התכנסו ארגוני הבריאות העולמיים וקבעו סטנדרטים בינלאומיים לבריאות הנפש. עוד לפני שהקורונה צצה לחיינו וטרפה את הקלפים, הם ראו במחלות הנפש מגפה שמאיימת על העולם. “הראשונה שהרימה את הדגל הייתה בריטניה. הם הבינו שהירידה בתל“ג קשורה לדיכאון ולהפרעות חרדה בקרב אנשים צעירים, שהחסירו ימי עבודה והפריון שלהם נפגע משמעותית. ארגון הבריאות העולמי הגיע למסקנה שבריאות הנפש היא החצר האחורית במערכות הבריאות, והעמיד רף שבוחן את היקף התקצוב שכל מדינה משקיעה בנושא. על פי ארגון הבריאות העולמי, במדינות מתפתחות היקף ההשקעה בבריאות הנפש אמור להיות כעשרה אחוזים מסך ההוצאה הלאומית על בריאות. השקעה נמוכה מחמישה אחוזים הוגדרה כפשע נגד האנושות. ואיפה ישראל? היא מגרדת את ה־5 אחוז מלמטה. בעוד כחמש שנים נהיה בקריסה חמורה יותר ונאבד שליטה, כי כל יוצאי ברית המועצות שעלו ארצה בשנות התשעים עם מקצוע ותרמו מאוד למערכת הבריאות, יוצאים לפנסיה ואין מי שיחליף אותם. רק לי יש ארבעה רופאים פסיכיאטריים, מנהלי מחלקות, שפורשים לגמלאות בסוף השנה הזאת“.
פרק הזמן ל“ייצור“ פסיכיאטר עומד על כ־12 שנים – שבע שנות לימודי רפואה וחמש שנות הכשרה. גינת סבורה כי על המדינה ליצור מנגנון של עידוד רופאים להתמחות בפסיכיאטריה, ועד אז יש לגייס באופן מיידי כוח אדם פרא־רפואי וסיעודי שיסייע לרופאים. “במחלקת פסיכו־גריאטריה יש לי 35 מטופלים עם רופא אחד בלבד. בכל יום הוא כותב לי שאם חס וחלילה הוא טועה בטיפול, זו אשמתי. הוא והצוות הרפואי, הסיעודי ועובדי המשק נמצאים כאן בעיקר כי הם מאמינים בשליחות ובעבודת הקודש שהם עושים. הרופא הזה מפחד לאבד את הרישיון שלו, כי הוא לא יכול להעניק טיפול מיטבי לעשרות המאושפזים שבאחריותו. אין לי תקנים להוסיף רופאים, ומי ירצה לעבוד פה בתנאים כאלה?“
כשהמדינה רוצה, מזכירה גינת, היא יודעת למצוא פתרונות לצרכים בוערים. “פעם הייתה בעיה עם מרדימים, המדינה רצתה שיהיו מרדימים, והיום יש. הביאו מרדימים מחו“ל והעמידו להם עזרה בדיור, מענקים ומסלולים אטרקטיביים. אין לך רופאים למצב הקריטי שלנו כעת? תן לנו לפחות אנשים שיחפו על המחסור. אם יהיו לי עוד מזכירות, האחיות יהיו פנויות יותר לסייע לרופא. תן לי פסיכולוגית שתרגיע את המטופלים, או מרפאה בעיסוק שתוביל קבוצות טיפול. מעבר לגדר יש כאן חוף ים ולגונות מדהימות. היום בבוקר לקחו מטופלים לטייל בים, אבל ההכנות לצעידה הזו נמשכו חודשיים. למה? כי למצוא ארבעה אנשי צוות שיעזבו את המחלקות שלהם וילוו את המטופלים, דורש לוגיסטיקה מורכבת ואינספור תיאומים“.
בעיה כואבת אחרת שמתארת גינת היא בתחום הניקיון. בהיעדר תקציב, עובדי הניקיון מגיעים למחלקה רק פעמיים ביום. במשך שעות ארוכות, בעיקר בלילה, אין שירותי ניקוי זמינים. אם מטופל עשה את צרכיו במרכז המחלקה, אין מי שינקה אחריו. גם המשימה הזו נופלת על כתפי הרופאים והאחיות, כשהם מצליחים להתפנות אליה.
“תנאי העבודה במערכת הבריאות הממשלתית פחות טובים מאלו שמעניקות קופות החולים וקליניקות פרטיות, אבל מה שכיסה על זה כל השנים הייתה הרגשת הביחד והשליחות“, מוסיפה גינת. “כעת גם זה נשחק. מטפל שמגיע הביתה בסוף יום עבודה שבור ורצוץ, ויודע שלא נתן טיפול מיטבי למטופלים שלו – הוא עובד מתוסכל וזה אסון. אם אאבד חלילה את הרוח של הצוות, הם יעזבו“. לא פעם היא מוציאה כספים מכיסה כדי לארגן פעילויות גיבוש והווי לחיזוק רוח הצוותים בבתי החולים.
אולי היחס הזה נובע מכך שמדובר במחלות “שקופות“, שאין בהן פציעה חיצונית ו“לא רואים דם“.
גינת מסכימה עם ההגדרה, אבל מסרבת לקבל אותה. “אין כאב גדול יותר מכאב נפשי, כאשר המוח שלך עצמך הוא זה שתוקף אותך. אתה כלוא בתוך סיוט. זו התגלמות הגיהינום, והתפקיד שלנו הוא לנסות להושיע. תסביר לי למה עבור יום אשפוז במחלקת יולדות המדינה משלמת יותר מ־7,000 שקלים, ועבור יום במחלקה פסיכיאטרית רק כאלף שקלים? אנחנו משתדלים לאשפז אצלנו מטופלים לכמה שפחות זמן, כמה שפחות לכלוא ולסגור אותם, אבל במשרד הבריאות קובעים את התקציב שלנו לפי מספר ימי האשפוז. מצד אחד המדיניות אומרת שעדיף לאשפז את אלו שנזקקים לטיפול האקוטי ביותר, אבל ככל שנאשפז פחות ונשחרר יותר, אני פוגעת בעצמי כלכלית ומעמיקה את המשבר. מענישים אותנו כביכול כשאנחנו משחררים חולים לטיפול בקהילה, שהוא הנכון עבורם“.
התחושה היא שהחברה רואה בכם אקס־טריטוריה שאפשר לזרוק אליה את הפגועים ולתת להם לסיים את חייהם בבוא יומם, רחוקים מהעין ומהלב.
“אין קיום לחברה שמתעלמת מהאוכלוסייה הכי חלשה ומסכנה. נמצאים כאן אנשים שבעיני החברה נתפסים כנחותים, כמי ש‘איבדו צלם אנוש‘, אבל יש להם אבא ואימא ומשפחה וקרובים ומכרים שדואגים להם ומצפים שנתייחס אליהם באנושיות ונסייע להם וננסה לרפא. לזרוק אותם בחדרים מעופשים וצפופים כי חלקם ‘לא יצרניים לחברה‘ זה מעשה איום. בימי הצנע כולם חיו על מזרנים וזה היה בסדר. בימי הביניים כולם אכלו פעם בשבוע וזה היה בסדר. היום הפער הוא בלתי נסבל. אני מסתכלת מסביב על בתי החולים הכלליים, על הקניונים הענקיים, על משרדי ממשלה מפוארים ובוהקים, אז איך למען השם האנשים כאן תקועים כמו שחיו בשנות העשרים? הפער הזה מטורף.
“בכל פעם שאנחנו מקבלים מטופלים ונדרשים לאשפז אותם, אנחנו מתלבטים אם בתנאים הללו אפשר בכלל לרפא אותם. זו דילמה אתית מחרידה. איך ייתכן שבחדר הצנתורים ישקיעו מיליוני שקלים במטופל בודד, גם אם יש עשרה אחוזים שיצליחו להציל את חייו, וכאן יש ילדים בני 20 שכל חייהם לפניהם, והמדינה מפקירה אותם כי הם חלשים. זה יכול להיות הילד שלי, שלך, וכל ילד אחר. אין אדם שאיבד את צלם האנוש שלו. בכל אדם יש זיק אנושי שא־לוהים טבע בו, והרופאים חייבים להיאחז בו“.
עלייה חדה בפניות
באחת ממשמרות המחאה שקיימו מנהלי בתי החולים מול ביתו של הורוביץ הם טענו כי קריסת מערך בריאות הנפש היא לא תוצאה של מחדלי העבר. “זה לא קרה ב־20 השנים האחרונות אלא במשמרת של השר הנוכחי“, טען ד“ר דורון תודר, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי בבאר־שבע. את הסיור הראשון בתפקידו ערך השר הורוביץ במרכז לבריאות הנפש “אברבנאל“ בבת־ים. הוא הבהיר כי הבחירה הזו אינה מקרית אלא “מסמלת את סדר העדיפויות שלי. יותר מדי שנים שבריאות הנפש היא החצר האחורית של מערכת הבריאות“. בפורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים אומרים כי בשנה האחרונה נרשמה עלייה חדה בפניות על רקע התפרצויות של מחלות נפש בעקבות הקורונה. בשנה הזו הם היו זקוקים לצעדים מעשיים יישומיים ולא רק להצהרות ולתוכניות ארוכות טווח, וכאן הורוביץ נכשל.
“אני לא כועסת עליו“, אומרת גינת, “אני מצפה ומתחננת שייקח את אביגדור ליברמן ויאיר ולפיד וידאג שמאגרי החירום ייפתחו מיד ושיזרימו כסף למערכת. האנשים שלי חוטפים מכות עכשיו בגלל העומס והצפיפות הבלתי אפשריים. שר הבריאות חייב לדאוג לזה עוד לפני הבחירות, מחר בבוקר. עברנו שנתיים איומות של קורונה בלי סיוע חיצוני, בלי תקציבים בלי שום דבר, העובדים נשחקו והתמוטטו. הפחת בתשתיות האיומות שלנו לא עוצר מלכת, ואנחנו מחזיקים את העובדים שלנו רק בזכות הרוח. בקורונה התווספו אלף תקנים למערכת הבריאות, אנחנו לא קיבלנו אפילו תקן אחד. אפס“.
לפני כמה שבועות, מספרת גינת, היא הזמינה כתב מאחד מערוצי הטלוויזיה להכין כתבה על מצב מערכת בריאות הנפש. “הוא נכנס כמוך למחלקות האשפוז, תיעד את החדרים שבהם ישנים 6 וגם 9 אנשים, צילם את החצר הקטנה והתשתיות הישנות. פתחתי לפניו הכול. אחרי שהכתבה שודרה ציפיתי שכל העולם יעמוד דום. הייתי בטוחה שכל המדינה תרעד ויגידו די, אסור לתת לזה להימשך. בבוקר למחרת הגעתי לעבודה וכלום לא קרה. אני כנראה נורא נאיבית. אני מקווה שהפעם לא נצליח רק להראות עד כמה המערכת זקוקה לסיוע, אלא שגם נזכה לסיוע הזה“.
מלשכת שר הבריאות נמסר: "אנו מבקשים לידע את הקוראים כי מערכת העיתון פנתה לקבלת תגובת שר הבריאות שעה קלה לפני ירידת הכתבה לדפוס, ולא יזמה כלל פנייה לתגובה כלשהי ממשרד הבריאות. מצער שכתבה בנושא חשוב כל כך לא עומדת בכללי האתיקה והנטען בה לא נבדק בצורה מעמיקה והגונה.
"משרד הבריאות, בהובלת השר הורוביץ, ימשיך לקדם בנחישות מהלכים מורכבים ועתירי משאבים לשיפור מערך בריאות הנפש, שהוזנח במשך שנים רבות. גורמים בעלי אינטרסים צרים שמבקשים לסכל את השינויים שעוברת המערכת לא יצליחו במהלכיהם הנפסדים".
