באוהל אבלים לבן בשכונה החרדית בבית־שמש, מאחורי בית מגוריה של משפחת גולב, יושבים הוריו של ויאצ'סלב (דניאל) גולב, שכאן קוראים לו דני, או סלבה. בליל שבת הוא נורה למוות בידי שני מחבלים, כשניצב על משמרתו באבטחת הכניסה לעיר אריאל והגן בגופו על ארוסתו שעבדה עמו, ויקטוריה פליגלמן מאשקלון.
את הבשורה המשמחת על הכוונה להינשא הם בישרו לבני המשפחה לפני שבועות אחדים, בערב חג הפסח. כעת גם היא כאן, מוקפת בחבריו של דני וחבוקה עם אחותו הצעירה. פניה פני נערה צעירה, בעיניה מבט מותש, ובשלב זה היא מבקשת שלא לשוחח עם התקשורת.
"הסיפור של משפחת גולב הוא הסיפור שלנו. של בית-שמש, של מדינת ישראל והזהות הישראלית", אומרת ראש העיר עליזה בלוך, בתום ביקור ניחומים שקיימה. "השכונה הזו היא אחת השכונות החרדיות הכי קיצוניות בעיר. משפחתו של דני עלתה מבריה"מ והתחזקה ביהדותה. הבן עשה ברית מילה בגיל חמש כשעלה לארץ. הם שלחו אותו למוסדות חינוך של הציונות הדתית ולתיכון הדתי בעיר. האבא עובד כרתך, ושני ההורים נמצאים עמוק בתוך הציבור החרדי. דני שירת בצבא ולמד באוניברסיטה, והכול עבר פה בשלום ובשקט". בליל שבת שעברה, עם היוודע הבשורה המרה, "כל צוותי הרווחה והביטחון הגיעו אל לב השכונה הזו, עם אמבולנסים ומכוניות משטרה. כנגד כל הסטיגמות, הכול עבר בשקט".
משה, חבר ושכן, בעל חזות חרדית, מספר שהכיר את דני מאז שהיו ילדים קטנים. דני היה הבכור משבעת הילדים והיחיד שנולד עוד ברוסיה. ששת אחיו הצעירים נולדו בארץ, הקטן שבהם תינוק בן שנה בלבד. "הקטנים עוד בכלל לא מבינים מה קרה. ההורים שלי גם עלו מרוסיה, וכשגולב הגיעו לכאן, המשפחות התיידדו מהר. יש כאן עוד כמה משפחות מרוסיה שהתחזקו, קבוצה כזו".
לדבריו הוא לא למד יחד עם דני: "אני למדתי במוסדות חרדיים, אבל היינו חברים טובים. היינו בקשר טוב בילדות וגם בהמשך. הוא שירת בצבא ביחידה שהגנה על בסיסים של חיל האוויר, תמיד חזר הביתה עם הרבה חוויות. אחרי שהשתחרר הוא טייל קצת ואז הלך ללמוד באוניברסיטה באריאל, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה". השניים שוחחו בטלפון רק לפני כשבוע וחצי; גולב סיפר לו על החתונה המתוכננת. "הוא היה בשמיים, שמח מאוד. איחלתי לו מזל טוב וקבענו לדבר בהמשך".
אולגה, דודתו של דני, אחותו של האב זאב, מתגוררת בבית־שמש הישנה. יחד עם אימה היא יושבת עכשיו על חומת בטון נמוכה בפתח האוהל, כשבפנים מתפללים מנחה. הסבתא, פניה חרושות קמטים ומטפחת קשורה מתחת לסנטרה, משוחחת ברוסית עם המנחמות הדומעות. "דני אהב מאוד את סבתא", אומרת אולגה. "כשהוא נולד, ברוסיה, אמא שלו עדיין למדה באוניברסיטה. נשארה לה חצי שנה לסיום הלימודים, היא חשבה אולי לקחת חופש. ואז אמא שלי אמרה לה – סיימי ללמוד, אני אעזור. במשך כמה חודשים היא טיפלה בסלביקה, בדני. האכילה אותו, רחצה אותו. וגם פה בארץ, כשהיה בתיכון תמיד היה בורח לבקר את סבתא. סבתא הייתה השמש שלו", היא מחייכת. "כמובן גם את אימא שלו הוא מאוד אהב. אין כמו אימא. היה לו קשר טוב מאוד עם ההורים, והיה עוזר להם הרבה". היא מתארת משפחה קרובה ומלוכדת שהתמודדה יחד עם קשיי הקליטה, וגם חגגה במשותף את רגעי השמחה והגאווה שהסבו הילדים.
הוריו של דני עלו בשנת 2004. "אנחנו מכפר בסביבת העיר וורוֹנֶז' ברוסיה. שם תמיד השתדלנו לשמור על היהדות, מה שהיה אפשר. אימא שלי זכרה הכול, את כל מה שצריך לעשות. בתקופת הקומוניסטים היה קשה, אבל ניסו. אפינו מצות לפסח בבית. תמיד שמרנו על בסיס של יהדות. אחי ואשתו עלו ארצה ישר לבית־שמש, וכאן הם נכנסו יותר עמוק ליהדות.
כאן זה חופשי. את חופשייה להיות יהודייה. כשאת הולכת, אף אחד לא צועק עלייך מאחורי הגב, 'הנה הולך יהודי'", היא מכווצת את הפנים, מדגימה את הטון העוין של החיים שם. "קיבלנו את זה שהם התחזקו בקלי קלות. זו הדרך שלהם. גם אנחנו למדנו יותר, אבל לא חזק כמותם. מכבדים אותם, מגישים להם אוכל כשר כשבאים".
ואז, פה בארץ, קורה אסון כזה.
"זה כואב מאוד. אבל אני מאמינה שבלי יהודים אף אחד לא חי. אין קיום לעולם בלי היהודים, ככה אני חושבת. כשזה קרה, בלילה, אחי התקשר אליי מיד. אמר שהמשטרה הגיעה, שקרה אסון. לא הבנתי בכלל מה השעה. הייתי מבולבלת. קיוויתי כל כך שזו טעות. אימא שלי אחרי ניתוח לב, ופחדתי להגיד לה. במשך שעה לא ידעתי מה לעשות. למי להתקשר, לאן ללכת. פתאום חשבתי שאתקשר לבחורה של דני, לוויקה. התקשרתי ושאלתי אותה: 'ויקי, זה באמת?', והיא בכתה ואמרה, 'כן, דודה. זה באמת'".
היא נאנחת. "דני, הוא היה האהבה והגאווה שלנו. ילד מאוד חכם. אני זוכרת איך הלכנו לטקס הסיום שלו בתיכון ושמענו הרבה מילים טובות. היה לו זיכרון נהדר, הצליח יפה למרות שלא השקיע הרבה בלימודים. אהב אומנויות לחימה, התאמן בקונג־פו וטאי־צ'י. בדיוק המורה שלו לטאי־צ'י בא לפה ואמר עליו הרבה תשבחות, סיפר כמה הוא היה אהוב. גם מהצבא יש לו כמה תעודות הצטיינות. הוא היה חייל טוב.
"במשפחה תמיד תמכנו בו. הוא ידע כמה כולנו אוהבים אותו וגאים בו. היה לו קשר מיוחד עם ההורים, אהב אותם וכיבד אותם. היה לו גם קשר טוב עם האחים שלו, למרות שהוא היה עסוק מאוד. למד ועבד קשה. הוא שכר דירה באריאל ועבד באבטחה, שם פגש את ויקטוריה. חצי שנה הם היו ביחד עד שהוא קנה לה טבעת.
"לפני פסח, כשהם הודיעו לנו שרוצים להתחתן, היא התקשרה אליי בשיחת וידאו, אמרה שאקרא דחוף לסבתא, ואני ראיתי שהיא זרחה כמו שמש. קראתי לאימא, ישבנו על הספה והיא הראתה לנו בווידאו את היד שלה, ואני לא הבנתי מה היא מראה. אז היא צחקה ואמרה, 'תראי דודה, איזו טבעת סלבה נתן לי, הוא ביקש ממני להיות אשתו'", היא נאנחת שוב מול הזיכרון השמח, הטרי. "בחול המועד פסח נפגשנו עם ההורים של ויקטוריה, ישבנו כולנו יחד בפארק ועשינו מנגל, והיה כל כך שמח. קבענו להיפגש שוב ביום העצמאות. ואימא שלי אמרה לי רק ביום שישי 'בואי ניסע לאריאל, נבקר אותם, נראה איך הסתדרו שם, איך הדירה'. אמרתי לה שבסדר, אקח חופש ביום שלישי וניסע לאריאל. אבל לא הספקנו.
"זה עצוב. כל כך כואב, אי אפשר להסביר. זה העונש הכי קשה בעולם. אבל את יודעת, כואב לנו מאוד ויחד עם זה יש גאווה. כי הילד שלנו היה ממש גיבור ועזר למדינת ישראל. הוא שמר על אריאל. היה בו משהו מיוחד בנשמה. דני שלנו, גיבור".
