משה ברסקי עלה לארץ ישראל עם אחותו והצטרף לִקבוצת דגניה. הוא נרצח על ידי פורעים ערבים בִּשנת 1913 בדרכו להביא תרופות לבן המשק. קבוצת דגניה, שנאלצה לבשר להוריו שחיו ברוסיה את הבשורה המרה, הופתעה מהתשובה שהמשפחה שלחה: "אחים יקרים! אשר לא פיללנו בָּאַתְנוּ, שבר גדול הוּשבּרנו. אך מאמין אני שלא ייפול רוחכם להיסוג אחור חלילה, אדרבא! מקווה אני, שזֵכר בּנִי המנוח עוד יוסיף לכם עוצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה, עד סוף הוציאנו אל הפועל את רעיוננו הגדול, אשר בעדו וּבתוכְכם הִקריב בנִי את נפשו ודמו".
משה ברסקי היה הֶחלל הראשון של דגניה, וּמאז מלאה הארץ קברים שהם מצֵבות זיכּרון אישיות, וּמצבות לאומיות הקבועות בכל עיר וּמושב, מצבות שמזכירות לנו שבזכות מחיר הדמים מדינת ישראל הפכה למקום בטוח וּמוגן. עַם ישראל מתפתח בארצו, ממשיך את בניין המדינה המיוחדת הזאת, ורושם הישגים יוצאי דופן, אך זֵכר הנופלים, כמצוות אביו של משה ברסקי, צריך להיות לכולנו חובה וּמקור לעוצמה.
היום הזה קורא לכל עם ישראל להתאחד בַּזיכּרון וּבַהזדהות. היום הזה מאט את קצב השגרה, וּמְפַנה זמן לכל אזרְחי המדינה לעצור וְלַחֲשוב על הנופלים ועל משפְּחותיהם, לעצור וּלהתייחד עם הכאב הֶעצום שהן נושאות באופן קבוע. זהו כאב שאינו נח ואינו מניח, כאב צורב וּמעיק, המכביד על רגעי אושר וּמעיב על כל שמחה. אבל גם הוא, עם כל אכזריותו, מזכיר לכולנו שהוא אות לחירות, לעצמאות וּלְביטחון שיש כאן לאזרְחי המדינה.
חיילי צה"ל וּמפקדיו ממשיכים לעמוד על המשמר: מגלים ותוקפים חוליה שזוחלת במרחק עֶשרות מטרים מיישוב בגבול, וחושפים ותוקפים את האויב במרחק מאות קילומטרים. חיילי צה"ל וּמפקדיו פועלים בכל הגזרות, מפתחים אמצעים ושיטות לחימה, ויוצאים למבצעים לַהֲגנת המדינה.
אך הנשק הראשון לעולם יהיה רוח הלחימה, הנכונות להילחם ואיכות האנשים. במצוות הערכים והערבות ההדדית עלינו לטפח את הנפגעים וְלִדאוג לצוֹרכֵיהֶם, וּלהשיב לארצם וְלִבְני משפחתם את השבויים ואת הנעדרים.
האיתנות שהִפגינה משפחת ברסקי צריכה להיות מופת לִמסירות, לִמחויבות וְלַעֲרכים: בִּתשובתם לִקבוצת דגניה, הם הוסיפו משפט קצר וּמטלטל: "הננו שולחים לכם את בננו השני למלא את מְקום בננו שנפל. מות משה מעלה את כולנו ארצה". ואכן, הבן שלום, אחיו של משה, הִגיע לדגניה עוד באותה שנה, וּזמן קצר לאחר מכן עלתה לארץ כל המשפחה.
חיילי צה"ל וּמפקדיו, התרומה לַמדינה צריכה להיות חלק מרכזי ממשמעות החיים של כל אזרח החי במדינה. אשרינו כלובשי מדים המשרתים בצה"ל שיש לנו הזכות לכך.
ביחד איתכם אני מחזק את משפְּחות הנופלים וּמחבק אותן.
