מאמר שהתגלגל לידיי כעת נושא את השם "הציונות והר הבית, התנועה הלאומית הפלסטינית ואל־אקצא: מבט משווה" שמצוי בקובץ מאמרים אקדמיים המכונה "המזרח החדש". מחברו הוא פרופ' הלל כהן (60) מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, והוא גם מחברו של הספר "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי". בספר ההוא מאמץ כהן לא פעם את הגירסה הערבית למאורעות, ומספר גם על מעשי לינץ' שביצעו יהודים בערבים. משהו בנוסח הבחירה התקשורתית להתמקד בלינץ' בבת־ים על חשבון שאר אירועי פרעות תשפ"א. כהן היה פעיל בכמה גופי שמאל קיצוני כדוגמת "המוקד להגנת הפרט במזרח ירושלים", תעאיוש וארגונים נוספים. אגב, מדובר בדתל"ש בוגר הישיבה הגבוהה בבית־אל שניצל את זמנו שם גם כדי לבלות בכפרי הסביבה ובפרט בג'ילזון.
במאמר נראה שכהן מתאמץ במיוחד לסנגר על הבלעדיות הקנאית שדורשים ערביי הארץ בהר הבית, ולמעשה בכל ירושלים. לטענתו, זו בעיקרה תוצאה של טראומה לאומית שחוו המוסלמים כתוצאה מהכיבוש הצלבני. כל מעשיהם בנוגע לירושלים, לאל־אקצה ולהר הבית מאז כבש צלאח א־דין את העיר בשנת 1187 ועד ההתפרעויות ברחוב צלאח א־דין סביב פרשת גלאי המתכות בשערי הר הבית ב־2017 – נובעים מהסיבה הזו בדיוק, "הצורך להגן על העיר מפני פלישה חוזרת של הצלבנים".
כך, "בתקופה הממלוכית התקבע איסור הכניסה למערת המכפלה ולמתחם אל־אקצא על מי שאינו מוסלמי והאיסור נמשך גם בתקופה העות'מאנית", מתאר כהן בעדינות את הגזרה שלאורך 600 השנים ההן גררה הוצאות להורג של לא־מוסלמים בסקילה, בשריפה, בסיף ובחנק. הוא מעיר שבאומרו "מתחם אל־אקצה" כוונתו ל"חראם" כולו. אל־חראם א־שריף הוא כינויו הערבי של הר הבית, וכהן מעדיף את הכינוי האסלאמי.
"ברקע לאיסור עמדה התפיסה כי האסלאם, ולא הנצרות או היהדות, היא דת האמת הממשיכה את מורשת אברהם, ולצידה גם החשש מפני השתלטות זרה על המקומות הקדושים. חשש זה ליווה את האימפריה העות'מאנית מעת התבססותה בעיר ועד ליומה האחרון, אלא שלענייננו חשוב להבין כי תושבי ירושלים וסביבתה ראו עצמם מחויבים להגנה על קודשי האסלאם יותר מאשר השלטונות העות'מאניים עצמם".
כהן מכנה בשם הרומנטי "קהילת הייעוד" – מושג ששאב ודאי ממשה פייגלין או מהרב שמעון אור – את הערבים הקנאים הירושלמים שכתבו בדם את מדיניות איסור הכניסה לשטח ההר ביחס לכל מי שאיננו מוסלמי. כדוגמה בולטת לעמידה האסלאמית על המשמר הוא מביא את העובדה שבשנת 1621 הסכימה הממשלה העות'מאנית להציב קונסול צרפתי בירושלים, "אולם הקאדי המקומי והקהילה התנגדו לכך והדבר לא יצא לפועל. על נסיבות הסירוב והנימוקים לו אפשר ללמוד מניסיון כושל נוסף שאירע בשנת 1700. עם קבלת ההודעה כי השלטונות העות'מאניים מאפשרים הקמת קונסוליה צרפתית בעיר — עד אז הקונסול שישב בצידון היה אחראי גם על ירושלים – התכנסו חכמי הדת של ירושלים, הכוחות המוצבים בעיר והמון רב מתושבי ירושלים ברחבת כיפת הסלע והביעו את התנגדותם".
"הם טענו כי מדובר בחידוש פסול", הוא ממשיך. "ירושלים עיר הקודש אשר בה קבורים נביאים וקדושים לא ידעה מעולם ישיבתו של קונסול צרפתי, ומאז ימי צלאח א־דין לא ישבו בעיר חיילים פרנקים ורק נזירים הורשו לשבת במנזריהם. 'ישיבתו של קונסול צרפתי עם חיילים ושומרים שירכבו על סוסים וישאו נשק מנוגדת לברית עומר בן אל־ח'טאב', קבעו התושבים — והצליחו לכפות את רצונם על הממשל המרכזי באיסטנבול. חרדת הכיבוש הזר עדיין לא התפוגגה בראשית המאה השמונה־עשרה", מסכם כהן.
לדעתו, במובנים מסוימים החרדה אף התחזקה ככל שהאימפריה העות'מאנית נחלשה ונזדקקה לסיוע אירופי. "חולשתם היחסית של השלטונות העות'מאניים אילצה אותם להיענות לבקשותיהם של מבקרים נוצרים ויהודים לבקר בהר הבית ובמערת המכפלה שבחברון. באחדים מהמקרים הללו באה שוב לידי ביטוי תחושת הייעוד של תושבי ירושלים וחברון המוסלמים שניסו לעמוד בפרץ. כך למשל בשנת 1839 זעם ההמון בחברון על ביקורו של סר משה מונטיפיורי במערת המכפלה ואילץ אותו לנוס מהמערה; האישור שקיבל מונטיפיורי מהממשלה היה חסר ערך בעיניהם, שהרי הם, ולא אחרים, אמונים על הגנת המקומות הקדושים".
אי אפשר למצוא במאמר ולו נימה קלה של ביקורת על הנוהג האסלאמי לרצוח את כל מי שהעז לעמוד על שלו אל מול עוצמותיה הדורסניות של, ובכן, "קהילת הייעוד". "הכוח הסמלי המאחד של ירושלים שנבנה והוכיח עצמו במהלך מאות השנים מאז שחרור ירושלים בידי צלאח אל־דין", שב ובוחר כהן בכוונה תחילה להשתמש במינוחים הציוניים "איחוד" ו"שחרור" ביחס לעיר הנצח – אבל אופס, דווקא בהקשר לשאיפות האסלאמיות לגביה – "אותה תפיסה של קהילת ייעוד שמטרתה להגן על קודשי האסלאם, הפך לאבן יסוד בלאומיות הפלסטינית". ואי אפשר בלי מילה טובה לחאג' אמין: "המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל־חוסייני, סימל את השילוב בין דת ולאומיות בנוסח הירושלמי שלה. מנקודת מבט של בינוי אומה אפשר לומר כי התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה, שנזקקה לסמלי זהות לאומיים, מצאה בירושלים וקודשיה מאגר סמלי בעל עומק היסטורי ובאמצעותם הטמיעה את הרעיון הלאומי אצל רבדים רבים באוכלוסייה".
כהן בהחלט מתנגד לטענה הנפוצה שלפיה המופתי ניצל באופן ציני את המושגים הדתיים כדי לשסות את אנשיו ביהודים חסרי המגן ועל הדרך להאדיר את מעמדו. נו באמת: "לא יהיה זה מספק לראות במהלכיו של המופתי שימוש ברגשות דתיים לצרכים פוליטיים. במובן העמוק יותר הוא אך הציע לבוש מודרני למערכת רגשית־פוליטית שהייתה קיימת זה מאות בשנים, לעיתים בקדמת הבמה ולעיתים כזרם מעמקים". חאג' אמין, מי שלימים הפך לבן בריתו של היטלר, מצטייר אצל כהן באורח די סימפטי, ודאי לגיטימי. "היחס הציוני לירושלים כפי שנתפס אצל חאג' אמין, רק חיזק את הנטייה הפלסטינית להדגיש את קדושתה של ירושלים ולהיאחז בה". ובעברית מדוברת, האשם הוא ביהודים על שעוררו פחדים קמעאיים כמוסים בלבבות האסלאמיים בעצם נוכחותם המתרבה בעיר הקודש.
חבר יקר נוסף בקהילת הייעוד המרגשת הזו הוא כמובן חמאס: "כאשר תנועת החמאס פרסמה את האמנה שלה ב־ 1988", כותב כהן, "היא מיצבה עצמה כממשיכת המאבק האסלאמי של צלאח א־דין לשחרור ירושלים והובילה את המאמץ להבנות לאחור את הזהות הפלסטינית על האתוס הוותיק של ההגנה על המקומות הקדושים. מוקד הגעגוע שהיא הציעה לפליטים ברצועת עזה ובכלל לא היה רק 'ארץ התפוזים העצובים', כשם ספרו של ע'סאן כנפאני, אלא ימי הזוהר של האסלאם בירושלים".
בסיכום המאמר, לא לפני שהוא מקביל ערכית אחת לאחת את כנופיות הרצח הערביות לתנועות המקדש היהודיות, מעניק כהן ציון גבוה בהרבה לאחיזה הערבית בהר הבית: "נראה כי דבקותם של הפלסטינים בהר חזקה ועוצמתית מזו של היהודים. יהיו יהודים שיראו זאת בחיוב ויהיו שיצרו על כך. ראשית, קהילות יהודיות בעולם החלו לעבור תהליכי חילון עוד קודם לציונות וכן במסגרתה, מה שהחליש את הזיקה לרעיונות משיחיים ודתיים. (ולעומת זאת, א"ס) תהליכים דומים היו שוליים יותר בחברה הפלסטינית".
"שנית", הוא מוסיף, "בתנועה הציונית התפתחו מוקדי זהות לאומית חלופיים. אומנם גם בחברה הפלסטינית התקיימו אתוסים חלופיים לאתוס הקדושה, אלא שאלו דעכו במידה רבה עם השנים, ולכן אתוס ההגנה על הקודש נותר האתוס העוצמתי היחידי. במציאות הפוליטית הנוכחית ההר מהווה עבור הפלסטינים מוקד כמעט בלעדי המשלב מידה של ריבונות, כבוד עצמי ושליחות דתית, מה שמעצים את מחויבותם לאל־אקצא ללא קשר לרמת מחויבותם ההלכתית או מחויבותם לדתם – מוסלמים ונוצרים".
שאלתי את כותב המאמר האם החשד שהוא מגלה סימפטיה למופתי ולדומיו הוא חשד שווא. פרופ' כהן טען בתגובה שהתכוון בסך הכול להביא את התפיסה המוסלמית כפי שהיא: "כשאני כותב על גורמים שונים שאני לא שייך אליהם – כיוון שאני לא שייך כמעט לאף גורם לא בחברה הישראלית ולא בחברה הפלסטינית – אני מנסה לכתוב את המציאות מעיניהם שלהם. כל גורם שאני מציג, אני מציג לשיטתו, מכיוון שאחרת איננו יכולים להבין מה הוא אומר".
"לא יהיה מספק לייחס למופתי שימוש ברגשות דתיים לצרכים פוליטיים", הוא מוסיף, "כפי שלא יהיה מספק לראות באופן כזה את צעדיהם של נאמני הר הבית. יש לי חברים שטוענים שפעילי ההר משתמשים בדת לצורך מטרות פוליטיות. בעיניי זה קשקוש. לאנשים יש רגשות דתיים ורגשות לאומיים ולפעמים הרגשות הללו מתמזגים. גם ביהדות וגם באסלאם ההפרדה בין דת ללאום קשה מאוד".
