אבל כבד ירד אתמול על שפלת יהודה, בהיוודע הבשורות הקשות על מותם של שני קציני צה"ל רס"ן אופק אהרון, בן 28, תושב גן־יבנה, ורס"ן איתמר אלחרר, בן 26, בן למושב בני־ראם – שני יישובים המרוחקים זה מזה קילומטרים ספורים. אלחרר הובא אתמול למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית־מלאכי, ואהרון נקבר לא הרחק משם, בחלקה הצבאית בבית העלמין בגן־יבנה.
במושב ניר־צבי התכנסו יחד חברי הצוות של אהרון, ששירתו איתו ביחידת אגוז מאז הגיוס ועד שנפרד מהם ויצא לקורס קצינים בדרכו לשירות קבע ארוך. יחד הם העלו זיכרונות וחלקו את הכאב.
"אופק היה אדם מיוחד, ערך הרעות היה הדבר החשוב ביותר בעיניו", סיפר גיא פסקוביץ', אחד מחבריו לצוות. "בכל צעד ותנועה שלו היה אפשר לראות מנהיגות ודבקות במשימה. הוא הצטיין בטירונות ובכל המסלול, וכשניתנה לו האפשרות לפקד על כיתה ראינו שהוא נערץ בעיני החיילים שלו. אופק תמיד הטה אוזן קשבת למי שנתקל באתגר, וכל טענה או בקשה הייתה מקבלת ממנו יחס. הוא היה בעינינו דמות סמכותית, מישהו להאמין בו. הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה, והוא תמיד ידע לומר את הדברים הנכונים".
לדברי פסקוביץ', כשאהרון נפרד מהצוות לאחר שנתיים והחל במסלול הפיקוד והקצונה, חסרונו הורגש. "הייתה לנו חברות רצופה חוויות לחימה. הוא המשיך וטיפס במדרגות הקצונה עד שפיקד על פלגת לוחמים באגוז. היה לו עתיד מבטיח, הוא היה יכול להגיע לתפקיד מפקד אגוז. לצד היותו חבר, ראינו בו דמות ענקית".
אופק אהרון נולד באילת, אבל בילדותו עברה משפחתו לגן־יבנה. הוא היה מאורס, ותכנן להתחתן בחודשים הקרובים. יניב ברק, מורה בבית הספר אורט גן־יבנה, אומר שזיהה את כישורי המנהיגות והפיקוד עוד בילדותו של אהרון. "יש לנו בבית הספר פרויקט מנהיגות שנקרא 'קבוצת עוצמה'", הוא אומר. "התלמידים במיזם משקיעים מעבר ללימודים בתוכנית של ציונות, מנהיגות והגשמה, מבקרים בבסיסים של צה"ל ונערכים לשירות רב ערך. אופק היה חבר בקבוצה הזאת. הוא הצטיין בספורט, והיה כדורגלן יוצא דופן עם יכולת מנהיגות גבוהה.
"מההיכרות הראשונית איתו היה לי ברור שהוא מתכוון להגיע רחוק בצבא. תמיד היה עקשן ודבק בכל משימה, אבל מעל הכול היה בחור מקסים עם לב טוב, וחיוך שלא יורד מהפנים. הבשורה הזאת קשה לנו, קשה מאוד".
אביו של רס"ן אופק אהרון, אלי, ספד לו בהלוויה: "הצניעות שלך זה מה שהוביל אותך לפסגה. תמיד עשית תפקידים בכירים – כלוחם, כמפקד, כאדם משכמו ומעלה. היית אח, בן, נכד, דוד מבריק – עם אישה נהדרת".
אחיותיו דניאל וגלי, אמרו בדמעות: "אח שלנו, ילד טהור שלנו מוצלח. כמה תוכניות היו לך. כמה דברים עשית. לא רצית למות. שמרת על כולם אבל הם לא שמרו עליך. אוהבים אותך, אתה הגיבור שלנו".
במושב בני־ראם נשלפו אלבומי התמונות ואיתם הסיפורים על רס"ן איתמר אלחרר, שגדל בבני־ראם אך התגורר בפתח־תקווה עם אשתו אור מאז נישואיהם, לפני כשנה וחצי.
אשתו ספדה לו בהלוויה: "ביום החופה שאלו אותי מה איתמר בשבילך. התשובה שלי הייתה שהוא הכול, הוא השלווה, השקט שלי, האהבה. שלוש השנים האחרונות יחד איתך היו המאושרות בחיי.
"בחרנו במשותף בחיי צבא מתוך ידיעה שלמה של הקושי ושל מה שיכול לקרות. בשבילי זו לא הייתה החלטה קשה לקבל. ראיתי כמה אתה שמח בשליחות שלך וכמה אתה אוהב את החיילים שלך. זה גרם לי להיות חזקה ומאושרת".
נירית כנה, תושבת בני־ראם, הכירה את אלחרר מילדות. כנער בגיל תיכון, היא מספרת, הוא לקח על עצמו תפקיד בולט בקיטנת איל"ן לילדים עם צרכים מיוחדים שהתקיימה במושב. "כשהמיזם הזה הגיע למושב, הנוער לקח עליו אחריות בליווי המבוגרים. איתמר הדריך בקייטנה, אבל רצה לתרום יותר – וכך יצא שהוא קיבל אחריות על נושא הכספים, שאני ליוויתי. בתור ילד הכרתי אותו משום שבא לספרייה בזמן שהייתי הספרנית. אבל בקייטנה נחשפתי לרצינות שלו: הוא היה רק נער, אבל לקח את הנושא באופן רציני כל כך ושם לב לכל מה שצריך. הייתה תחושה של עבודה עם בחור מבוגר ממש".
אורי וולף שירת בתפקיד סמל בגולני, כשאיתמר היה סמ"פ בפלוגתו. "ראיתי בו מפקד שבו בזמן הוא גם אדם", אומר וולף. "הוא דרש מהחיילים לעמוד ברף הכי גבוה – אבל תמיד באווירה טובה, באכפתיות, ביחס אישי. כשהוא היה מעיר אותי באמצע הלילה לערוך מסדר או פעילות מסוימת, זה היה תמיד בחיוך. היינו קמים ונקרעים מצחוק מדברים קטנים.
"הוא דאג תמיד שלחיילים שלו יהיה הכי טוב. כשעזב את הפלוגה והמשיך לתפקיד אחר, הוא קנה לחיילים שולחן פינג־פונג. אם היו ימים של ירידה במורל ובמצב הרוח, הוא היה הולך לשק"ם וקונה מהכסף שלו חטיפים לכולם, מרים את האווירה. אחרי שבועות קשים בפלוגה היו עושים מנגל או ערב פלוגה, והוא תמיד היה תורם יותר כסף כדי שיהיה לכולם בכיף. אני יודע שגם לחיילים שהיו בקושי או מחסור הוא היה דואג בסתר, ו'משלים' את מה שהם היו צריכים לתת".
