יש לי חבר שקוראים לו נוח טוניק (שלמרות שהוא נוח בלי ו' אני קורא לו נוח עם ו', בעיקר בגלל שזה יותר נוח וגם כי הוא אוהב משחקי מילים כמו אלה) ולנוח יש איזו אידאה שהוא הולך איתה בעולם ואותה הוא נוהג לסכם במשפט האלמותי: ברוך השם הבנתי בגיל צעיר שאני לא זמר. ובעיניי, זו גדולה של ממש הגובלת בגאונות, לזקק אידאה שלמה לתוך משפט אחד קליט ועממי, כמו אביב גפן בשנות התשעים וד"ל. אז בגדול וממש על קצה המזלג, נוח טוען שהבעיה הכי קריטית של המין האנושי היא חוסר במודעות עצמית, ולחוסר הזה ישנה תת בעיה ניואנסית של אנשים שמתעקשים להיות משהו שהם לא. והתת בעיה הזו נובעת משני גורמים: האחד כאמור הוא חוסר במודעות עצמית בסיסית, והשני הוא מחסור בחברים מספיק קרובים ומספיק טובים שיגידו לך בצורה מפורשת ובלי רמזים, אחי, אתה לא זמר. או, אחותי, את לא עיתונאית, או מותק, אתה לא משורר. וזה טריקי וחמקמק, כי אם מישהו אומר לך דבר כזה אתה מיד חושד אותו בצרות עין או בקנאה ולכן הרבה אנשים נאטמים כשאומרים להם, אחי, אתה לא מה שאתה חושב שאתה, או אתה לא מה שאתה מתעקש להיות. אז בעקבות כל זה, נוח מרגיש צורך להרים ידיים לשמיים לפחות פעם ביום ולומר, ברוך השם שזיכה אותי להבין בגיל צעיר שאני לא זמר. אני מקווה שהנגשתי בקלות את הרעיון הזה של נוח ומי שלא צלח את ההסבר אולי יבין אותו מהסיפור הבא, בעזרת השם.
אז אני, מתישהו בגיל יחסית צעיר התחלתי לנגן בגיטרה. לאבא שלי הייתה גיטרה בבית והוא היה מנגן עליה בלילות במרפסת כל מיני קטעים אינסטרומנטליים עדינים או שירים שהוא זכר מפעם רק בלי המילים. ואני הייתי מסתכל עליו ומקשיב ורוצה מאוד לנגן גם. ובאמת, יום אחד אבא שלי חזר מהעבודה ושלף מהתיק מתנה, חוברת כתומה עם השם הנחמד "גיטרה בחברותא". ואני שמחתי מאוד והתחלתי להתאמן אט אט על האקורדים הקלים: איי אם, אי אם, סי, ג'י, ועל הפריטות הבסיסיות ועל השירים הראשונים. יחד יחד, יחד יחד, יחד יחד, יחד יחד, כו – לם, קדו – שה, ל – ך יש – ל – שו. דיכאון בקיצור. והזמן עבר והמשכתי ללמוד שירים מכל מיני חוברות כאלה של אקורדים וחלק אפילו זכרתי בעל פה, אבל אף פעם לא התעמקתי בלימוד יסודי של תווים או סולואים מורכבים וכמובן שלא הלחנה, סתם חילטרתי בחובבנות – מה שהספיק לי להיות אריק קלפטון של הישיבה קטנה ובכל מיני הזדמנויות חגיגיות, כמו מסיבת חנוכה או קומזיץ בקמפ קיץ, היו דוחפים לי גיטרה ותולים בי עיניים ומצטרפים אל אילתורי האקורדים הלא מדויקים שלי. ואני זרמתי עם זה בכיף והחבר'ה היו מבסוטים והכול היה סבבה, ומתישהו שלמה ארצי נכנס לי לחיים והלכתי וקניתי גיטרה אקוסטית ולמדתי את האקורדים של השירים שלו והייתי שר אותם בחדר שלי בפנימייה. וכל הקטע הזה של ההזדמנויות החגיגיות המשיך ואני הייתי מלווה עם הגיטרה שלי הבדלות בנוסח קרליבך שיצחוק היה מארגן, ומביא אותה לכל מיני זיצים בלילות שישי ובאופן כללי הכול באמת היה נחמד ואני לגמרי לא זוכר מתי התרחשה הפרידה.
ככול הנראה לא חתכנו אחד על השנייה בבום, זה היה תהליך הדרגתי ומבוקר, לא הייתה לנו שיחת יחסינו לאן נוקבת ולא אמרתי לה, זו לא את, זה אני. הגיטרה פשוט התפיידה מחיי כמו שיר משנות התשעים שהולך ונהיה נמוך. מתישהו הבנו שאמנם הכול טוב ויפה, והחבר'ה בפנימייה אוהבים את זה שיש זוג שיכול ללוות אותם בנגינה מקרטעת כשהם מזייפים את "על זה היה דווה ליבנו", ובכלל מישהו עם גיטרה זה תמיד מרענן בנוף הפנימייה האפרורי, אבל תודה לאל, קול פנימי אמר לי עדן, עזוב. אתה טוב בדברים אחרים, אתה צריך לעשות דברים אחרים ולהשאיר את הגיטרה לאחרים. ובאמת, לפני שנה וחצי פרסמתי שאני מוכר את הגיטרה שלי ומיד קיבלתי מלא תגובות מחברים שזכרו אותנו מהימים הזוהרים שלנו יחד והוכו בתדהמה מהפרידה המתוקשרת. הרבה שאלו, מה? איך זה קרה? הרי היום אפשר לקחת ייעוץ זוגי, חבל, מזבח מוריד דמעות על דברים כאלה, אבל אני בסבלנות אין קץ הסברתי לכולם שזה לא כזה טראגי כמו שזה נראה וגם ככה אף פעם לא היינו זוג על אמת, אולי היינו ידידים קרובים ולפעמים היה נדמה שיכול לקרות פה משהו רציני, אבל בעומק בעומק שנינו ידענו שלי יש כיוון אחד ולה כיוון אחר. זהו. לא נותר לי אלא להרים ידיים לשמיים ולהגיד, ברוך השם שהבנתי שאני לא גיטריסט. ותודה לנוח.
