"המדינה שלנו היא סיפור הצלחה מטורף"

השבוע של יום העצמאות עמוס מאוד בשביל אליסף פרץ. ביום ראשון הוא נקרע בין שני אירועים שלשניהם הוא אחראי: מצד אחד זה הערב שבו התקיימו אירועי "האחים שלנו" – מיזם זיכרון שיזם פרץ, במתכונת "זיכרון בסלון", שבו מתכנסים אנשים בבתים פרטיים ושומעים את סיפורם של אחים שכולים, כמותו (פרץ איבד את שני אחיו הגדולים: הבכור, אוריאל, נהרג ב־1998, והשני, אלירז, נהרג בשנת 2010).

מצד שני, אותו ערב ממש היה גם הערב הלפני־אחרון של "מסע השבעים", שגם אותו הוא יזם והוביל (יחד עם ראש המכינה הקדם־צבאית תבור, עמיחי שיקלי): מסע שציין את שבעים שנות המדינה, שבו שתי קבוצות צועדים, אחת יוצאת מתל־חי דרומה ואחת מאילת צפונה, נפגשות בקסטל וצועדות לירושלים. שלשום היה יום המפגש בקסטל, ואתמול הצעידה לירושלים, כך שההתלבטות גדולה. מלבד זאת, במוצאי יום העצמאות, הוא יתלווה לאמו, מרים, כשתקבל את פרס ישראל, וגם תישא דברים בשם הזוכים.

בסלון עם ראש הממשלה

את פרויקט "האחים שלנו", הפרויקט ש"אני הכי גאה בו מכל מה שעשיתי עד היום", יזם פרץ בשנה שעברה. "אני מרגיש שהזווית של האחים השכולים לא מספיק סופרה", הוא אומר, "אני זוכר שכשאוריאל נהרג, הרגשתי שאיבדתי לא רק אותו אלא גם את אבא ואמא שלי. כולם מדברים על הכוחות הגדולים של אמא שלי, אבל לא יודעים שבלילות היא הרבה פעמים מתנפצת מול התמונות של האחים שלי. אחרי שאוריאל נהרג, במשך שנתיים היא כמעט לא יצאה מהבית. חוץ מזה, ליחסים עם אח יש אופי שונה מהיחסים בין הורים לילדים. אחים הם חברים. יש להם רגעי צחוק ושטות ושיחות נפש ביחד. זו זווית אחרת של התמודדות עם האבל, שחשבתי שחייבים לספר אותה".

בפועל, נולד הפרויקט בזמן נסיעה משותפת של פרץ עם חברו, מתן בר־נוי, לניחום אבלים אצל משפחתו של חגי בן־ארי, מי שמונה לתפקיד סיירת צנחנים, נפצע אנושות במבצע צוק איתן ומת לאחר תקופה ארוכה של תרדמת. "בתוך שלושה חודשים הרמנו את הפרויקט. החלטנו שנקיים אותו שלושה ימים לפני יום הזיכרון, כדי שהוא יהיה סוג של הכנה ליום הזיכרון, ואנשים יבואו ליום הזה כשיש להם בראש סיפור של חלל ספציפי".

"זה היה מדהים. כבר בשנה שעברה היו לנו 50 מפגשים. המיזם של 'זיכרון בסלון' נתן לי הרבה השראה, בין היתר לכך שאנשים מוכנים לפתוח את הסלון שלהם לאנשים שהם לא מכירים בשביל אירוע כזה. עשינו בשנה שעברה גם מפגש אחד אצל ראש הממשלה, שגם הוא כידוע אח שכול. במשך שעה וחצי הוא דיבר על יוני; סיפר סיפורים שהייתי בהלם מהם, אבל את רובם לא הסכים לפרסם.

"אגב, היית חושב שלמפגש בבית ראש הממשלה נשלח את הקהל הכי אליטיסטי שלנו – תורמים וכאלה. אני החלטתי לשלוח לשם תלמידים מבית ספר מקצועי, שיש בו חבר'ה שלא תמיד יש להם בכלל מוטיבציה לשירות צבאי, וחשבתי שחשוב שדווקא הם ישמעו את הסיפור הזה. היו כמה שהגיעו לבידוק הביטחוני עם מכנסי ג'ינס חצי קרועים, ואני אומר לעצמי: א־לוהים, מה אני עושה? הבנות כמובן הלכו להצטלם עם שרה. אבל זה חבר'ה שאני מת עליהם. אני בעצמי הייתי ערס שחבל על הזמן.

"השנה כבר הקמנו עמותה, וכבר עכשיו, בשעה שאני מדבר איתך, מתוכננים כ־200 מפגשים, ועד השבוע של יום הזיכרון בטח יתווספו עוד הרבה. בנינו פלטפורמה באינטרנט שאנשים יכולים להתחבר אליה בעצמם, להציע את ביתם או את סיפוריהם כאחים ולהתחבר אחד לשני. בנינו גם סדנאות הכנה למספרים, בהנחיית ד"ר צוריאל ראשי. יש אנשים שמאוד נבוכים מהרעיון שהם יבואו לבית שהם לא מכירים ויתחילו לספר סיפור כל כך אינטימי".

את "מסע השבעים" יזם פרץ לפני ארבעה חודשים בסך הכול. הוא בדיוק פרש מעבודה אחרת, והיה לו קצת זמן פנוי. ואז בא הרעיון לארגן מסע הצדעה למדינה בשנתה השבעים. "בתקשורת יש כל הזמן שיח של 'הכול לא בסדר', אבל בעצם המדינה שלנו היא סיפור הצלחה מטורף. גם רוב האנשים שאתה רואה ברחוב בסך הכול מאושרים. טוב להם. חוץ מזה, לפני כל תאריך משמעותי בעולם היהודי יש הכנה: לפני יום כיפור, לפני פסח. אז מה ההכנה ליום העצמאות? רק לקנות סטייקים למנגל?"

פרץ חשב על רעיון כללי של מסע ברחבי הארץ, שיעבור במגוון אתרים משמעותיים בתולדות הציונות. הוא הרים טלפון לשיקלי, שאותו זכר כיזם נמרץ גם כן. השניים הקימו צוות, שהיה מבוסס ברובו על אנשים שכבר עבדו עם פרץ במיזם "האחים שלנו" ("כשאני מגייס אנשים, אני מצטט להם את מאיר אריאל: 'מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה'"). יחד גיבשו את פרטי הרעיון: שבעה שבועות, שבוע לכל עשור; שתי קבוצות, מצפון ומדרום, שנפגשות באזור ירושלים, ואירוע סיום: "מתחילים בגן סאקר, עם 'שולחנות עגולים' על מחצלות, שם נדבר על החלומות שלנו לשנת המאה למדינה. משם נצעד לברכת הסולטן, שם יהיה מופע סיום שיוקדש ללוחמי מג"ב שנהרגו בירושלים, ויהיו בו שירים מכל עשורי המדינה. ואחר כך, בעשר וחצי בלילה, נלך לרחבת הכותל, לתפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל".

בלי עוגות גבינה

פרץ, בן 31, נולד בגבעת זאב, לשם עקרו הוריו אחרי שפונו מאופירה (שארם־א־שייח') במסגרת הסכמי השלום עם מצרים. האב אליעזר עבד כמפקח במשרד הבריאות, והאם מרים ניהלה את בית הספר של גבעת זאב – בית הספר החילוני, צריך לומר, למרות היותה אישה דתית.

השכול, כאמור, פקד את המשפחה לראשונה בנובמבר 1998, כאשר הבן הבכור, אוריאל, אז בן 22, נהרג במארב בדרום לבנון. פרץ: "כשאוריאל נהרג הייתי בן 12. זה היה יום רביעי בלילה, ולמחרת הוא היה אמור להגיע הביתה והיינו אמורים לחגוג לו יום הולדת. באותו לילה אמא הביאה לנו בריסטולים וטושים, גזרנו והכנו כרטיסי ברכה, ושמנו בלונים בכניסה לבית. בשתיים וחצי לפנות בוקר אמא מעירה אותי בצרחה מטורפת: קומו, קומו! אוריאל נהרג! זה מנפץ לך מבפנים את כל העולם.

"כולם מכירים את מרים פרץ האישה החזקה, אבל אחרי שאוריאל נהרג היא הייתה שבורה. שנתיים אחרי שהוא נהרג היא לא הסכימה שנאכל עוגות גבינה, כי אוריאל אהב עוגות גבינה. ופתאום גם אין שירי שבת בבית, כי אוריאל נהרג, אז מה פתאום שנשיר. ואני זוכר את עצמי יורד לפעמים מהקומה העליונה של הבית לסלון, ורואה את אבא מחזיק את התמונה של אוריאל ובוכה. ואתה לא יודע מה לעשות עם זה. אבא בנה בגבעת זאב בית כנסת מרוקאי ולא הסכים שייתנו לו שֵׁם, כי הוא אמר: אני אחכה שיהיה בן אדם מספיק ראוי לקרוא על שמו את בית הכנסת. אחרי שאוריאל נהרג, כל המתפללים החליטו לקרוא לבית הכנסת על שם אוריאל.

"התגובה שלי למוות של אוריאל הייתה שמגיל 12 עד גיל 17 הייתי בלגניסט. עברתי המון בתי ספר ולא הסתדרתי באף מקום. לא שברתי את המסגרות, ריסקתי אותן. בכיתה ט' העיפו אותי מבית ספר, והלכתי לעבוד במועדון סנוקר. התחלתי לעשן בגיל 14. עשיתי מניפולציות רגשיות; כל הזמן השתמשתי בזה שאוריאל נהרג כדי לוותר לעצמי. אני לא קם בבוקר, כי אוריאל נהרג. לא עושה שיעורים, כי אני אח שכול. בכיתה ח' עשינו סיור להר הרצל, ואמרתי למורה שאני רוצה ללכת לקבר של אוריאל. הוא אמר לי: אבל זה לא חלק מהסיור. אז אמרתי לו: שמע, ליד אוריאל עוד יש חלקה פנויה, אני מוכן עכשיו לחפור לך את הקבר את אתה רוצה.

"כשהגעתי לצו ראשון, ממש זלזלתי בזה. בריאיון עם המאבחנת, הייתה לי מאבחנת נאה, והיא ביקשה שאספר על דברים שעשיתי במשך השנים. אז אני מתחיל לספר לה על כל השטויות שעשיתי, מתלהב מעצמי. יצאתי משם, התקשרתי לאחד החברים שלי, ואמרתי לו: 'שמע, היה מדהים. נראה לי שהיא נדלקה עליי'. אחר כך קיבלתי מכתב שאני צריך להגיע לקב"ן. בסוף כיתה י"א שוב העיפו אותי מאיזה בית ספר, ואז ישבתי עם עצמי ואמרתי לעצמי: גמרנו, נמאס לי להיות המסכן. אני הולך לעשות שינוי יסודי בחיים שלי. בסוף כיתה י"ב סיימתי כמצטיין שכבה באורט ספניאן בירושלים. המנהל, יחזקאל, האמין בי, והייתי בין היחידים שהוציאו תעודת בגרות מלאה".

הודעה משלושה קצינים

כשהגיע זמן הגיוס, עלתה כמובן שאלת ההליכה לקרבי. "אמא מאוד התלבטה, אבל גם אני וגם אחי אביחי אמרנו לה בפשטות: את רוצה שנחיה את החיים שלך, או את החיים שלנו? והיא החליטה שהחיים שלנו לא ייקבעו לפי החרדות שלה. וזו גבורה גדולה, כי גם החלטה שלא לחתום היא לגיטימית בעיניי. חזרתי למכינה ועשיתי גיבושים לשייטת, ולא התקבלתי. ואז הלכתי לגולני. עכשיו תבין: אוריאל היה מ"פ בסיירת גולני, אלירז ואביחי גם היו בסיירת, ואני מתגייס לגולני וצריך לעבור את הגיבושים לסיירת, ובבית אומרים לי: דיר באלאק אתה לא מגיע לסיירת. אם תעשה פדיחות, תישן שלוש שנים מחוץ לבית.

"יומיים אחרי הגיוס, יש אזכרה לאוריאל, בדיוק ביום הגיבוש לסיירת. אני נכנס למ"פ ואומר לו: אני לא רוצה לצאת לאזכרה, אני רוצה לעבור את הגיבוש. אז הוא אומר לי: 'שמע, אתה בצבא ואף אחד לא שואל אותך. אתה יוצא לאזכרה, וזהו'. יצאתי לאזכרה, כל הרגשות מוצפים, ושעתיים אחר כך כבר הייתי שוב בבסיס, מצטרף לגיבוש. בסוף סיימתי את הגיבוש והתקבלתי לסיירת. בסוף 2009 יצא לי להילחם ב'עופרת יצוקה' בג'בליה. פתאום יורים עלינו פצמ"רים, והאמת שאתה מת מפחד. אחרי כמה שעות נהרג דביר עמנואלוף, חבר שלי מגבעת זאב. בשבת שלפני המבצע ישבנו אחד ליד השני בבית הכנסת, ובמסדר שרסאן עליאן [אז מפקד גדס"ר גולני, כיום קצח"ר; י"ש] עשה לפני הכניסה לעזה שוב עמדנו אחד ליד השני והתחבקנו. ואני זוכר שאמרתי לו: יש מי ששומר עלינו מלמעלה, כי גם אבא שלו נפטר קודם. אז כביכול לנו אין מה לדאוג.

"אז אני בלחימה בג'בליה, ואלירז, שהיה קצין באותה גזרה, החליט שהוא בא לבקר אותי. אני יושב לי בשקט, ופתאום אני שומע את הקול שלו: אחי, מה נשמע? בהתחלה הוא דופק לי כאפה לפנים, ואני גם נותן לו איזה בוקס. אתה מבין, מרוב האהבה אצלנו אין כזה קטע מנומס של 'היי, מה נשמע'. רק כשהגענו מספיק קרוב אחד לשני הרבצנו חיבוק אדיר.

"שלושה חודשים אחרי שנגמר המבצע, השתחררתי מהצבא. זו הייתה התקופה הכי טובה שלי בחיים. כבר עברו כמה שנים מהמוות של אוריאל ושל אבא. אין יותר מדי דרמות במשפחה. התחלתי פסיכומטרי ועבודה מועדפת בתעשייה האווירית, ופעם ראשונה יצאתי עם מישהי ברצינות. הכול טוב, ואני חולם לרכוב על כבשה בניו זילנד. ואז, לפני שבע שנים, 11 חודשים ושלושה שבועות, אני יושב בבית, 12 וחצי בצהרים, פותר תרגילים בפסיכומטרי, ואני שומע את אמא שלי פתאום צועקת את השם של אלירז. אני יורד במדרגות, ורואה אותה עומדת ולידה השכנה.

"אני מסתכל לאמא בעיניים, ובאותה שנייה מבין שאלירז נהרג. השכנה פשוט ראתה התקהלות ליד הבית, ועוד לפני שהמבשרים הגיעו כבר נכנסה אלינו. אז אמא אומרת לשכנה: אתי, מה את עושה כאן? ובאותה שנייה רצה לקומה למעלה, ואומרת: אני מכינה תיק לבית חולים, כי לרגע חשבה שאולי הוא רק נפצע. ואז היא קולטת שזה כנראה יותר חמור, והיא נועלת את כל הדלתות והחלונות ומתחילה לצרוח: אף אחד לא ייכנס אלי הביתה! אף אחד לא יגיד לי שאיבדתי עוד בן! היא תופסת אותי בחולצה, כמעט קורעת אותה, וצורחת: אל תגיד לי שאתה איבדת עוד אח!

"במשך חצי שעה אני איתה בבית. החצי שעה הכי נוראית שהייתה לי בחיים. בסוף אני משכנע אותה לפתוח את הדלת. נכנסים שלושה קצינים, מתיישבים על אותה ספה שבה הודיעו לנו על המוות של אוריאל. אחד מהם בא לפתוח את הפה, ואמא שמה לו יד על הפה: אל תגידו אף מילה! ואחרי כמה שניות הם כמובן אומרים את ההודעה על מותו של אלירז. גם המודיעים בעצמם נשברו מההודעה הזו.

"מאותו יום משהו בי נשבר לעומק. אוריאל היה הרבה יותר מבוגר ממני. לא ממש הכרתי אותו, כי הוא גם למד בפנימייה צבאית. אבל אלירז ואני היינו ממש חברים. היו לנו שיחות נפש. אני הרבה יותר מרגיש את ההחמצה של מישהו שהיה יכול ללכת איתי כל החיים. ואני מרגיש כמו מראה שמתנפצת לאלפי רסיסים, כאילו מישהו דפק לי סכין בתוך הלב".

סופגניות בכנסייה

"ביום ראשון בבוקר קברו את אלירז (הוא נהרג ביום שישי, ולכן נדחתה הלוויה. י"ש), ולמחרת היה ליל הסדר. ואז מגיעים אשתו שלומית וארבעת הילדים לליל הסדר, וגילי הקטנה בת חודש וחצי־חודשיים, אולי ראתה את אבא שלה פעמיים בחיים. זה היה כנראה ליל הסדר הכי נורא שהתקיים אי־פעם בעולם. ואז באה שיר ואומרת לי: דוד אליסף, תרים אותי על הכתפיים, אני רוצה לשיר. כי היא רגילה שחגים אצלנו זה חאפלות, שירים, מקפיצים. אז אני רץ איתה בכל הבית, שרים 'מה נשתנה הלילה הזה' ויודעים שהכול נשתנה. אני מסתכל על אמא שלי ולא מבין איך הלב שלה יכול לעמוד בכל זה.

"במשך 11 חודשים הייתי עם אמא ועם המשפחה, ואז החלטתי שאני בכל זאת רוצה לממש את החלום של הטיול למזרח. אני קונה כרטיס לניו זילנד ויוצא לשנה – בלי טלפון. אמא שלי אומרת שברחתי, ואני לא מסכים עם האמירה הזו. פשוט, בכל מקום שהלכתי הייתי האח השכול של אוריאל ואלירז, ואני רציתי להיות סתם בן־אדם, לפגוש אנשים בלי החותמת הזו. אני גם מאוד מתחבר בקלות לאנשים. אז מצאתי את עצמי למשל בניו זילנד עושה סדנה בהכנת סופגניות למועדון גיל הזהב של איזו כנסייה, כי המשפחה שאירחה אותי מתפללת בכנסייה הזו.

"כשחזרתי לארץ, אמרתי לעצמי שאם אני קם בבוקר אני לא רוצה לחיות 70%, לא 80%, רק 100%. ואני לא רוצה לפספס אף יום בחיים שלי. נרשמתי ללימודים בבר־אילן, ואז קיבלתי מאוריאל אלדד [בנו של ח"כ לשעבר אריה אלדד. י"ש] הצעה להקים מכינה חצי־שנתית לחבר'ה שאין להם כוח ללמוד שנה שלמה על מקיאוולי, סוקרטס וגורדון. הם רק צריכים איזו דחיפה קטנה לקראת השירות.

"להגיד לך בכנות: לא הייתי ראש המכינה הכי מוכשר, אבל הייתי ראש המכינה עם הכי הרבה כוח רצון. המקום שלי היה קצת בוסרי, אבל הבחירה לבוא ולעשות מעשה, גם אם אתה לא מצליח ב־100%, הייתה נכונה. כי אני לא רוצה לחיות 'על יד'. יש לי חלומות, ואני רוצה להעז ולממש אותם, גם במחיר שלפעמים יהיו גם כישלונות. כי הרבה פעמים אומרים לנו בחיים: אל תחלום, כי אם תנסה לממש אולי לא תצליח ואז תיחשב ללוזר. ולי לא אכפת. אני רוצה להציל את עצמי מעצמי. מהתחושה של האי־מיצוי".

התואר שנכפה

פרץ התחתן עם נועה ריבלין, שאותה פגש בפעילות "מסע ישראלי": "היא ההיפך שלי בעולם. תבין, היא חוקרת מוח באוניברסיטה העברית. אנשים רואים אותנו ולא מבינים מה היא עושה איתי, ומה אני עושה איתה. אבל עובדה שהיא הייתה מספיק משוגעת כדי להתחתן איתי". לזוג שני ילדים: יהונתן־אליעזר, בן שנתיים וחצי, ותמר, בת ארבעה חודשים. "תמר נולדה באותו שבוע שבו התחלנו לארגן את 'מסע השבעים'. אולי זה קשור. כי כשהיא נולדה, שאלתי את עצמי באיזה עולם היא תחיה, באיזו מדינה היא תגדל. וזה מאוד משמעותי לי. לא במקרה לא קראתי אף אחד מהילדים על שם האחים שלי, רק על שם האבא שלי. אני רוצה לגדל את הילדים שלי על חיים של שמחה ואהבה, ולחלום על שלום. זו האחריות שלי, הבאתי ילדים לעולם, אז אני צריך לדאוג שהם יחיו בחברה שטוב לחיות בה.

"בכלל, כשהייתי מדריך ב'מסע ישראלי' היינו עושים סיורים בהר הרצל ועברנו ליד הקברים של האחים שלי, ואף פעם לא סיפרתי עליהם לחניכים שלי. אמא שלי השתגעה מזה, ואני אמרתי לה: ברגע שאספר עליהם, כל המסע יהפוך ממסע של החניכים למסע שסובב סביבי, וסביב סיפור השכול שלי. הרבה זמן הרגשתי שיש לי שם תואר שנכפה עליי, 'אח שכול', שכאילו אמור למצות את הזהות שלי, ולא הייתי מוכן לזה. אני האח הגאה של אוריאל ואלירז והבן הכי גאה בעולם של אמא שלי, אבל אני גם עומד בפני עצמי. אני יזם חברתי, שמאוד גאה גם בפעילות שלו".

לא במקרה, העבודה הכי ממושכת שעשה עד היום הייתה בעמותת "רוח חדשה", עמותה שהקימו סטודנטים ירושלמים כדי להפיח חיים חדשים בדור הצעיר בירושלים. פרץ היה אחראי שם על תחום היזמות החברתית: "היוזמות לא היו בהכרח שלי, אבל אני ליוויתי אותן ודאגתי שהן יתממשו. היו לנו עשרות פרויקטים, כמו קבוצת פוטבול משותפת ליהודים ולערבים; קבוצה מ'סם שפיגל' [בית ספר לקולנוע. י"ש], שהיו נפגשים סביב האהבה לסרטים; פרויקט 'שבאתי', אנשים דתיים וחילונים נפגשים בשבתות לאירועי תרבות ללא חילול שבת, ועוד".

למי שלא הבין עד עכשיו: פרץ הצעיר, החמישי מבין ששת ילדיהם של אליעזר ומרים פרץ, הוא אדם עם לב גדול. לוחם לשעבר בסיירת גולני, שלא מפחד לדבר על עצמו בכנות הכי גדולה וגם לא מפחד לרגע לתת ביטוי הכי חזק לרגשות שלו – מצחוק פרוע, כולל הומור שחור, ועד דמעות של התרגשות.

שכול ואלכוהול

הוא הולך בלי כיפה. לדבריו, הוריד אותה במהלך השירות הצבאי, "אבל אני לא מגדיר את עצמי חילוני. הרגשתי שהכיפה יותר מדי מגדירה אותי, ואני עדיין מחפש את הדרך שלי, קצת מבולבל. אז אני מתפלל בכל בוקר והולך בשבת עם כיפה, וכל החיים שלי אני מאמין. כשהייתי בניו זילנד, היה איזה יום שהייתי בשומקום, לגמרי לבד, והטלפון ששכרתי לא עבד. הרמתי את העיניים ואמרתי לא־לוהים: 'נדפקת, עכשיו אתה צריך לטפל בזה'. יש לי אמונה מאוד עמוקה ואני מרגיש שהקב"ה מלווה אותי בכל רגע בחיים. אני לא צריך לשים כיפה כדי לדעת שיש מעליי מישהו. הרגע המכריע יהיה מן הסתם כשיהונתן יגדל ואני אצטרך להחליט איפה אני, כי ילדים לא יכולים לחיות בבלבול".

יש לו עוד שלושה אחים: "הדס, שעובדת בבית־ספר בראש צורים. בעלה היה קצין באגוז, ועכשיו סיים לימודי רבנות. הוא הבן של אפי איתם, אבל אל תשכח שגם היא הבת של מרים פרץ. אביחי סיים לימודי עריכת דין ועובד בחברה טכנולוגית במרכז הארץ, והאחות הקטנה בתאל עבדה בנציבות שירות המדינה. גם בעלה מתן עובד בשירות המדינה, והם גרים בקריית יערים. וכמובן, גיסתי שלומית, אשתו של אלירז, גרה בעלי, עם ארבעת ילדיהם".

יפריע לך אם היא תתחתן שוב?
"ממש לא. יפריע לי אם היא תמנע מעצמה לעשות משהו בגלל מחשבה עלינו. אני רוצה שיהיה לה טוב ושתהיה מאושרת. כל השאר לא מעניין. בכלל, כל האחים בקשר טוב איתה וכמובן גם יש קשר טוב בינינו. יש לנו מלא הומור שחור בבית. לקבוצת הווטסאפ שלנו קראנו 'שארית הפליטה', ופעם אחרת החלפנו את השם ל'שכול ואלכוהול'. יש מלא צחוקים בבית. גם אמא שלי היא אישה מלאת הומור. כשאובמה ביקר בארץ, הזמינו אותה למפגש מאוד יוקרתי איתו, שהיו בו רק איזה מאה אנשים. הוא עובר לידה, ומה היא אומרת לו: 'אדוני הנשיא, גם אני באתי מאפריקה'. והיא גם מתה מצחוק כשסיפרה לי שהביאו את התפריט של הארוחה והיה כתוב שם 'מגדל עגבניות', ומה שהיא מקבלת זו איזו עגבניית שרי מסכנה חתוכה לפלחים. ואז היא אומרת לעצמה: זה המגדל, אבל איפה האוכל?"

מה נותן לה את הכוח?
"הבית שהיא גדלה בו. סבתא שלי, עוד במרוקו רצו לחתן אותה עם איזה גבר שהיא לא רצתה והיא ברחה משם והחליטה לשקם את החיים שלה. הכוחות של אמא הם כוחות של מישהו שהחליט לקחת את הגורל שלו בעצמו, כוחות של חיים, כי היא אוהבת את החיים. יש אנשים שאומרים: משפחת פרץ מאוד מיליטריסטית, אפילו סמל המיליטריזם. אז בוא אגיד לך משהו: אחי אלירז לא הסכים שבבית שלו יהיו רובי צעצוע. וכשהוא נהרג ופתחו לו את הווסט, אתה יודע מה מצאו? לא מכשיר קשר ולא מחסניות, רק ציורים של הילדים שלו.

"גם אני שונא להילחם, ותמיד שנאתי. אבל אני אוהב את המדינה שלי, ואם אני צריך להילחם ואפילו למסור את החיים בשביל המדינה, אני אעשה את זה. אבל אף אחד מאיתנו לא שש לקחת נשק ולהרוג. בסוף, גם כשאתה הורג מחבל זה משהו שהוא לא בריא לנפש, אבל אין בלבול: ברור שזה הדבר שצריך לעשות".

אז איך אתה מתייחס לכל הביקורות עליכם, כמו אלה של רוגל אלפר מ"הארץ", שכתב שאמא שלך היא "הסופרסטאר של השכול הישראלי" ו"הכוהנת הגדולה של דת השכול"?
"אמא שלי לא קיבלה את פרס ישראל בגלל שנהרגו לה שני בנים. זה בכלל נורא שמישהו מעלה את זה על דל שפתיו. הרי היא לא בחרה את זה. אבל אמא שלי בחרה, מאז שהייתה מנהלת מועדון לשיקום נוער בשיכון ד' בבאר שבע, להקדיש את החיים שלה לנתינה. וגם אחרי שספגה את כל המכות שהחיים הביאו לה, היא קמה בבוקר וממשיכה להקדיש את החיים לנתינה. היא מקבלת את הפרס על זה ששנים היא מסתובבת בדרכים, בחינם, ומרצה לאנשים, ומגייסת כסף בחו"ל בשביל צה"ל. ויש לה תחושה ברורה ש'אני לא שלחתי אותם לצבא כדי למות, אבל ברגע שהם נהרגו אני בחרתי להמשיך את הסיפור שלהם מתוך מקום של נתינה'.

"לרוגל אלפר ולכל המשמיצים אני אומר: תבואו אלינו, שבו איתנו, ואחר כך תכתבו. אני מוכן להילחם על זה שכל אחד במדינת ישראל יוכל לכתוב את הדעה שלו, אבל לפני שהוא כותב – שילמד את הנושא שהוא כותב עליו. אלפר חוטא בדבר אחד: הוא לא מכיר את משפחת פרץ, ובכל זאת מרשה לעצמו לכתוב עלינו. אורי תובל מ'הארץ' גם כתב פעם כמוהו, ואז הוא בא לבקר אותנו ודעתו השתנתה לגמרי. הוא כתב בפייסבוק שהוא הפך משמאל קיצוני לשמאל ציוני. אין מילים יותר חזקות מזה".

אין לך שום כעס על אלפר, או על מי שחושבים כמותו?
"יש לי רחמים עליו, לא כעס. על מה אני אכעס עליו? על זה שהוא כותב דברי הבל? אני מקווה שתהיה לו טיפת אומץ לבוא ולהכיר את המשפחה שהוא כותב עליה. אני מבטיח שלא נפרסם את הביקור הזה".

לא מבני עקיבא

"בכלל, אנשים טועים בנו. חושבים שאנחנו 'הסמל למיליטנטיות של הציונות הדתית'. אבל אנחנו בכלל לא משפחה ציונית־דתית. אנחנו משפחה ספרדית־דתית. אף פעם לא דיברנו בבית על הרב קוק, דיברנו על הבבא חאקי ועל הבבא סאלי, על משפחת אבו־חצירא. אבא שלי היה לוקח אותנו להילולות ברמלה של משפחת אבו־חצירא, וזה היה הדנ"א שלנו. לא הייתי בבני עקיבא, וגם אחי אביחי לא. אוריאל ואלירז היו".

אפרופו המרוקאיות, איך מתייחסים אצלכם במשפחה למה שנחשף עכשיו בסדרה "סלאח, פה זה ארץ ישראל"?
"אמא שלי בחיים לא הרגישה שדפקו אותה. גם כשקיפחו אותה, היא לא הרגישה מקופחת. אני מאמין שהיו עוולות. אין ספק שהייתה גזענות והייתה אפליה, אם כי אני שואל את עצמי אם נכון לשפוט את מה שהיה אז בראי של 2018. אבל העיקר הוא שההורים שלי בחרו בעצמם לאן להוביל את החיים שלהם. אמא גדלה עם הורים אנאלפביתים, התחילה ללמוד באוניברסיטה ומימנה את הלימודים שלה בעבודות ניקיון. בתור תלמידה היא הייתה מנקה אחרי הלימודים את הבית של המורה שלה, והייתה מאושרת, כי היא ראתה שם ספרים".

יש אצלך רגעים שבכל זאת אין כוח?
"כן. אני גם כותב הרבה. יום אחד אני גם אכתוב ספר. לפעמים יש לי רצון לעצור הכול ולחזור לתמונה שהיא החלום הכי גדול שלי בחיים. אנחנו עומדים בבית הכנסת המרוקאי שלנו. אבא עומד עם טלית ומכסה את כולנו, כל הבנים, בברכת כוהנים, ואז חוזרים הביתה לסעודת שבת. תחושה של משפחה שלמה. אני כל כך מתגעגע לזה. אז בטח שיש רגעים שאין חשק לקום מהמיטה. ברגעים כאלה אני קם מהמיטה, מחמם קומקום וחוזר למיטה. קם שוב, לובש חולצה ושוב חוזר למיטה. וככה, בשלבים, אני מתחיל את הבוקר וחוזר לחיים".

תוכניות לעתיד?
"הייתי רוצה להוביל גוף משמעותי או איזו אג'נדה חברתית־ציונית, שמחברת בין כל חלקי האוכלוסייה. זה אחד האתגרים שלנו – לחבר. זה כבר נשמע קלישאה, אבל לדעתי החיבור צריך להיות על בסיס עשייה משותפת, לא עוד 'מפגשי דיאלוג'. זו צריכה להיות עשייה שמייצרת שינוי.

"עוד פרויקט שיש לי בראש כבר הרבה זמן: אנשים יוצאים מהצבא ושואלים את עצמם לאן הם הולכים. המכינות עובדות עם האנשים לפני הצבא, ובסך הכול עושות עבודה טובה. אבל השירות הצבאי מאוד קשה, ובסוף השירות יש לך שיחה קצרה עם המפקד, וזהו. אף אחד לא שואל אותך מה חווית בצבא, האם נפגעת. הייתי רוצה להקים גוף שמעבד את חוויית השירות וגם מכין את האנשים להמשך החיים; עוד לפני הטיול הגדול, להציג בפניהם את האתגרים הגדולים של החברה הישראלית ולנסות למשוך אותם להשקיע שם. כי אלה שנים שבהן אנשים יכולים להיות פנויים יחסית, ולהשקיע בעבודות שאולי לא הכי משתלמות כלכלית אבל יש בהן סיפוק גדול של תרומה".

פוליטיקה?
"אני רוצה להיות במקום שבו אני יכול להשפיע כמה שיותר. אז אני לא פוסל, וכבר היו אנשים שהציעו לי. אבל הבנתי שגם אם אני אלך בסוף לפוליטיקה, אני צריך להגיע עם קבלות של עשייה, ואני מרגיש שאני עדיין צריך להוכיח את עצמי".