ביום שני הקרוב יחול יום ירושלים, יום שחרורה מהאויבים הרבים שלנו ששלטו בה זמן רב כל כך והרחיקו אותנו מעיר הבירה שלנו, היום שבו כוחות צה"ל פרצו לעיר העתיקה ולהר הבית ובכו מהתרגשות. קשה לתפוס את היום הזה ומשמעותו לעם היהודי. גם אני, למרות סרטונים ספורים שקיימים מהימים הגדולים ההם של מלחמת ששת הימים והתחושה המשיחית שאפפה גם חילונים גמורים, עדיין מתקשה להצליח לחוות על בשרי את התחושה של אז. התחושה של גאולה, של ניצחון.
בחזרה למציאות. מדהים שמאז הניצחון המזהיר ההוא הצלחנו במו ידינו להפוך את היום הקדוש הזה, יום ירושלים, לקרדום לחפור בו. ארגוני טרור, הווקף, הירדנים ומדינות זרות, ערביות ואירופיות, מנסים כולם לקעקע את היום הזה ואת משמעותו לאזרחי ישראל, וזה קודם כול באשמתנו.
להלן כמה מהדברים שאירעו בימים האחרונים.
- "חמאס מזהיר את ישראל מפני התלקחות אלימה בבירה, אם תתיר עליית יהודים להר הבית באותו יום".
- המופתי לשעבר של ירושלים עכרמה סברי, היום אחד מראשי הווקף בעיר, דרש מהמתפללים שמתכוונים להגיע לאל־אקצה בלילת אל־קדר (מוצ"ש) להישאר בשטח ההר ולא לעזוב אותו בסיום התפילות, כדי להגן עליו מפני הגעת ישראלים (ביום ירושלים).
- אבו־מאזן ציין ש"ההגנה על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות נמצאת בעדיפות עליונה".
מדוע כל מחבלי העולם מתעסקים כל הזמן בהר הבית? מדוע הדבר הראשון שהם מאיימים בו כל העת הוא הר הבית?
את נושא הר הבית אנחנו שמנו על השולחן כקלף לגיטימי במשחק המדיני־פוליטי האזורי. עצם זה שממשלת ישראל דנה בכל מועד חשוב לעם היהודי – תשעה באב, יום כיפור, יום ירושלים, החגים – באפשרות "לפתוח או לא לפתוח" את הר הבית לכניסת יהודים, מתוך חשש מאלימות או ממהומות, זהו דלק טהור בידי ארגוני הטרור והמסיתים למיניהם, שמבקשים למנף הצלחה בהישג יד ולהשיג הישגים.
הרי הם לא היו מכריזים ומזהירים את ישראל שלא יגיעו יהודים לירושלים ביום ירושלים, כי הם יודעים שזה לא מונח על השולחן. הם אפילו לא היו מזהירים שלא יכנסו יהודים ליהודה ושומרון, אף שזה "שטח כבוש", כי גם זה לא על השולחן. הכבישים לא ייסגרו. זה לא יקרה.
עליית יהודים להר הבית, שלא לדבר על תפילה, פולחן והנפת דגל הלאום, היא עדיין באופן בלתי נתפס, 54 שנים לאחר שחרור הר הבית, עובדה לא מוגמרת. לפעמים עולים, לפעמים לא. לפעמים ארבע שעות ביום, לפעמים שלוש.
לצערי, ההנהגה שלנו על כל רבדיה אינה מבינה את הצד השני, את מאוויו ואת האסטרטגיה שלו. הצד השני מריח פחד. הוא ניזון מידיעות על "הערכות מצב", על "נשקלת סגירה" ועל "חשש בקרב משטרת ישראל ממהומות".
ברגע שהצד השני מזהה היסוס או חשש הוא מגביר את עוצמת האיומים ואת פעילותו. ברגע שהוא מזהה נחישות והחלטיות – הוא נסוג.
כן, זה כל כך פשוט, צר לי לבשר לכם. ולכן כל דבר פרט לפתיחה מלאה של הר הבית, בכל שעות היום, ביום ב' הקרוב, 10.5, כ"ח באייר, יהיה כניעה שנמשיך לשלם עליה במזומן ובריבית, כי בשנה הבאה שוב יגיעו האיומים וההפחדות ושוב ישראל תיכנע. אם תשכיל מדינת ישראל אחת ולתמיד להוריד את ההר מהשולחן ולהציבו כעובדה מוגמרת – זה יגמר.
וגם לנו, הציבור, יש צד בסיפור הזה. אנחנו יכולים וצריכים להגיע להר הבית ביום ירושלים. אם צריך, לעמוד בכניסה ולצבוא על הפתחים. אם צריך – להיכנס פנימה לכמה דקות שאותן יאפשרו לנו – ולצאת. מה שיתאפשר. העיקר לדרוש את ההר ואת שלום ירושלים, ולא להיכנע לטרור כמו ההנהגה שלנו. אנחנו צריכים לשרטט את הדרך וללכת בה, ואחרינו יבואו כולם.
"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה" – כיצד השיר האלמותי של נעמי שמר נותר ככתובת עזובה על הקיר? הרבה מזה באשמתנו. כל מי שיכול, אם כן, ייקח את עצמו ויבוא להר הבית ביום ירושלים. אל תתנו לחמאס ולמלך עבדאללה לשלוט בעצמאות שלנו בארצנו.
אפשר להגיע בכל שעות הפתיחה ולהצטרף לאחד מהמדריכים שלנו, שיחכו בכניסה להר.
