למרות כל התקדימים, פיצוץ המשא ומתן בין הבית היהודי (מפד"ל לשעבר) לציונות הדתית (האיחוד הלאומי לשעבר) הצליח להפתיע את הציונות הדתית ואת כל מומחי הפוליטיקה. חגית משה, שתכלית בחירתה הייתה לבלום התמודדות משותפת של המפלגה עם נפתלי בנט, סיימה כשהיא ממליצה דווקא על ההצבעה לימינה. מה קרה שם? מדוע ובשל מי כשל המשא ומתן שלכאורה נדמה שהוא החיבור הטבעי והקל ביותר בפוליטיקה הישראלית?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התקבלה הסכמה שקטה בגוש הימין שלא לתקוף את בן גביר
– בתי חולים ומסגדים נוצצים: כך מתכננת קטאר לשקם את עזה
– אין ימין ושמאל: כל הטוויטר מובך מדני דנון
התפקיד המרכזי בדרמה הטרגית־קומית הזו ניתן לשחקן הראשי: האגו. שחקני המשנה הם לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שטבל ידיו בביצה המגזרית ובחש בכל כוחו, ועסקני הבית היהודי למיניהם.
מששקעו ענני האבק מתברר כעת שהצדדים היו קרובים מאי פעם להסכם, לא רק על ריצה משותפת אלא על מיזוג מלא ואיחוד השורות. אך ברגע האחרון גברה הכיתתיות הגנטית הזכורה עוד מימי המפד"ל הישנה, כשעסקנים ופעילים, מרמת השטח ועד להנהגה הראשית, סירבו לוותר על המוסדות המקודשים ועל השליטה, וכך התמוטטו חומות תקוות האיחוד והפכו לחורבה.
לכבות את המיזוג
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. אחרי פרישת הרב רפי פרץ חששו בלשכת ראש הממשלה שהמועמד לרשתו, ניר אורבך, יוביל את המפלגה לזרועות היריב המר בנט. הם חיפשו מועמד לעומתי שיתמודד מולו בפריימריס, וחגית משה נראתה מתאימה – סגנית ראש עיריית ירושלים, אישה, מזרחית, ותומכת בלתי מסויגת בנתניהו. במרכז הבית היהודי היא התבלטה בדרך כלל כאופוזיציה קולנית במיוחד לבנט. נקל להבין מה חשים היום בלשכה כאשר היא "התהפכה". לתוכנית הרדיו קלמן־ליברמן השיבה השבוע לשאלה מה קרה מאז שהצהירה – שעה אחרי שחתמה על הסכם עם בנט – שהיא תומכת בנתניהו לראשות הממשלה. היא ענתה: "עזוב אותי… אני תומכת בבנט".
היא עצמה לא התלהבה להיכנס למגרש של הגדולים. לא אחת אמרה שהיא מעדיפה להישאר בתפקידה בעירייה. נתניהו שוחח איתה פעמים רבות, הן במהלך הפריימריס והן אחריהם. באחת הפגישות שמע ממנה שהיא חוששת מזיופים מצד אנשי אורבך, השולטים במנגנון המפלגה, והורה לעוזרו נבו כץ לגייס מיד את עו"ד מיכאל דבורין שיספק לה הגנה משפטית.
לטענת מנהיג רשימת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', ניצחונה הושג בין השאר בסיוע פעילי האיחוד הלאומי. ובכל זאת נדרש שבוע עד שנפגשה לראשונה עם סמוטריץ'. השניים נפגשו פעמיים, כשנתניהו מפקח מלמעלה על המתרחש. סמוטריץ' עצמו, אגב, סירב לשוחח עם ראש הממשלה ואנשיו במהלך המשא ומתן. לטענת משה, בפגישות עמה התנסח סמוטריץ' ביהירות ובשחצנות, ואף נשמע אומר: "אני אחסל אותה, היא אפס נקודה שלוש בסקרים". משה נפגעה והחליטה שלא תנהל את המו"מ בעצמה. היא ביקשה מהשר לשעבר זבולון אורלב, יו"ר המפד"ל לשעבר, בעל הניסיון הפוליטי הרב, לעשות זאת. הוא נענה, אחרי שמונה שנים שהתנזר מפעילות פוליטית.
הליכי המיזוג היו אמורים לכלול מפקד חדש של בני הציונות הדתית ובחירות כוללות להנהגה, אלא שכל צד חשש שיריבו מבקש לעצמו נתח גדול יותר בעוגה המשותפת. מול היתרונות הקיימים לכאורה לבית היהודי, על סניפיו, פעיליו, נכסיו ומנגנוניו הוותיקים, באיחוד הלאומי יש התלהבות רבה יותר; סמוטריץ' חשב שיוכל לנצח. עובדה, אמר, הרב רפי חשש להתמודד מולו ולכן הפר את הסכם המיזוג שנחתם ביניהם.
אחרי שלושה ימים נראה שהגיעו להסכם עקרונות שוויוני והוגן. המיזוג נידון לפרטיו עד הפסיק האחרון, וכלל ועדה בעלת סמכויות החלטה סופיות לניהול המפקד והבחירות הפנימיות. משה סירבה לקדם את האיחוד לפני הבחירות, מחשש שסמוטריץ' מבקש למחוק את הבית היהודי לפני האיחוד. לדעתה, כל הליכי האיחוד היו צריכים להתחיל אחרי הבחירות.
באשר לרשימה שתוצג לבוחרים, הוצעו שתי חלופות: הבית היהודי יקבל את המקומות השני, הרביעי והשישי. במקום הרביעי תוצב עו"ד מיכל וולדיגר, חברת מועצת גבעת־שמואל, המייצגת את בוחרי גוש דן ונתמכת גם בידי תנועת הנשים "אמונה" (ריאיון איתה מתפרסם במוסף יומן). המחשבה הייתה שברביעייה הראשונה מוצבים רק מתנחלים חרד"לים (סמוטריץ' ודוידי בן־ציון), ירושלמית (משה) ואיש פריפריה (אופיר סופר), ורשימה כזו לא תמשוך מצביעים רבים; לכן יש צורך להוסיף אישה מהמרכז. לחלופין הוגשה הצעה למקומות השני, החמישי והשישי, כשבמקום החמישי יוצב בן־ציון, שזכה במקום השני בפריימריס של הבית היהודי. לפי ההסכם יופעל גם החוק הנורווגי, בהסכמת נתניהו, כך שלאחר מינוי שני שרים יוכלו שישה או שבעה מחברי הרשימה לקבל תפקידים כלשהם.
אלא שכעבור זמן קצר שיגרה משה הודעה מפתיעה: לא מסכימה. המשא ומתן הסתיים סופית. אורלב התבקש לסגת. משה טוענת כעת שאורלב לא "פוטר" אלא ביקש לסגת מ"הקו הראשון" וללוות את המשא ומתן מבחוץ, אך בבית היהודי טוענים שאין זה כך. אורלב עצמו סירב להתייחס.
פשוט אמרו לא
פעילים בבית היהודי מתקשים להבין את צעדה של משה. הם מודים שהצעת האיחוד הייתה טובה וכללה "רשימה מנצחת", כדברי אחד מתומכיה המרכזיים. רבים תולים את ההחלטה בהיעדר בשלות פוליטית, ובעיקר בכך שלא רצתה לראות אישה נוספת ברביעייה הראשונה. "על זה התפוצצתי באמת", היא מודה. היא טוענת שהשריון של וולדיגר היה שם לאל את תוצאות הפריימריס בבית היהודי ודוחק את בן־ציון כלפי מטה. מלבד זאת, "הבית היהודי אינו מפלגת נשים, ומספיקה העובדה שבראש המפלגה עומדת אישה. חבל לבזבז מקום על אישה נוספת". היא גם לא רצתה לאשר את מיזוג המפלגות לפני הבחירות, וסמוטריץ' למוד הניסיון לא היה מסוגל להסכים לכך.
למרות הודעת הסירוב, סמוטריץ' לא הסכים לוותר. עד כה הסכים להשהות את מסע התעמולה בהמתנה לחגית משה, ועתה החליט למחול על כבודו ונסע לביתה כדי לשכנעה לשוב לשולחן המשא ומתן. בסופו של דבר התרצתה. למשימת ניהול המשא ומתן המחודש גויסו הפעם ראש מכינת עלי הרב אלי סדן, ותושב העיר העתיקה בניה פרידמן. לפי גורמים באיחוד הלאומי, זו הייתה טעות בשל היחסים הרעועים ממילא בין סמוטריץ' לסדן עוד מתקופת בחירתו לראשות המפלגה. משה טוענת שהיא לא ידעה כלל על מערכת היחסים הטעונה. לדברי הרב אלי סדן, "ליחסים עם סמוטריץ' לא הייתה כל השפעה על המשא ומתן. אדרבה, שיבחתי אותו שבוע קודם על נאומו בעניין האיחוד. חגית משה רצתה מאוד את האיחוד, אך מי שטרפד אותו היה סמוטריץ' בלבד".
לפי עדי ראייה, הרב סדן פתח את הפגישה הראשונה בהכרזה שכל מה שסוכם עד כה בטל ומבוטל ושלא יתקיים מיזוג לפני הבחירות. בהמשך דרש הרב סדן שוויון מלא בתפקידים ובהנהגה, נקב בשמות המנהיגים ותבע ניהול משותף של כספי המפלגה ומטה הבחירות. סמוטריץ' סירב. לדעתו, הדבר היה משתק למעשה את קמפיין הבחירות.
אנשי סמוטריץ' הופתעו לגלות שסדן מנהל מול עיניהם, במקביל, משא ומתן טלפוני עם ח"כ מתן כהנא על התמודדות משותפת עם ימינה. הוא נשמע אומר לכהנא: "ההצעה לא טובה מספיק, חזור אליי עם הצעה אחרת". באותה עת ניהל עוזרה של משה, ברל'ה קרומבי, שיחה ערה עם איתמר בן־גביר במגמה לחבור להתמודדות משותפת. אגב, הרב סדן הכחיש את התיאור הזה מכול וכול; קרומבי מנגד אישר זאת השבוע בריאיון לאתר סרוגים.
חגית משה אומרת כי לא נוהל כל משא ומתן עם בן־גביר או עם ימינה. לדבריה, קרומבי ניהל שיחת חולין בלבד; והרב סדן קיבל הצעות מפתות מאנשי ימינה אך היא דחתה אותן על הסף.
משה זימנה מפגש זום של מרכז הבית היהודי ליום שלישי, כדי לאשר את ההסכמים המפלגתיים. נראה כי הלחצים שהפעילו עליה חברי המרכז היו גדולים מנשוא. דוידי בן־ציון ואנשיו דרשו ממנה, בחתימה על עצומות ובשיחות טלפון, להתחייב ליישם את תוצאות הפריימריס. הם קבעו כי אין לה סמכות לחתום על הסכם שונה. משה הודיעה לסמוטריץ' שתפקידה לשמור על מוסדות הבית היהודי, וזאת אף לפני המחויבות להצלחה בבחירות.
בינתיים, בחדר המשא ומתן, הודיע הרב סדן כי הוא משגר נוסח סופי, הצעה אחרונה. הנוסח שהציע כלל סעיפים שלמעשה מאיינים אותו, כמו הכפפתו לאישור מרכז המפלגה או הקמת פורום מוסכם עם דמויות מוסכמות להכרעה במחלוקות – עדות לכך שאין למעשה כל התחייבות עכשווית, וכל מחלוקת קטנה עלולה להביא לביטול המיזוג.
סמוטריץ' הבין שמנגנון המפלגה בבית היהודי לעולם לא יסכים שיבטלו אותו. הוא מיהר לחתום עם עוצמה יהודית ("צרה צרורה", כלשונו) ועם מפלגת נעם, תוך עקימת אף מוחלטת. משה טוענת כי הופתעה לשמוע על החתימה. היא חשה שסמוטריץ' עשה זאת "מעל לראשה" גם בכך שדאג למשוך את הזמן עד שימינה תגיש את רשימתה לכנסת, כך שהדלת הזו תינעל והבית היהודי יישאר ללא כל חלופה. משה מיהרה לכנס ישיבת זום נוספת ביום חמישי, כמה שעות לפני הגשת הרשימות, כדי לאשר את התמודדות הבית היהודי בנפרד, אלא שהפעם "דילגה" על חברי מרכז רבים שכלל לא הוזמנו ולא ידעו על כך.
ההצעה האחרונה שקיבלה משה מסמוטריץ' הייתה "למחוק", כלשונה, את הבית היהודי, ושהרשימה המאוחדת תרוץ תחת מותג האיחוד הלאומי. לכך היא לא הייתה יכולה להסכים. סמוטריץ' מודה שאכן הציע זאת, אך רק אחרי שהיא עצמה דחתה שוב ושוב את רעיון המיזוג והותירה אותו מרוט נוצות. התוצאה הייתה שמשה היא זו שמחקה את הבית היהודי: המפלגה נעלמה כעת מהמפה הפוליטית בישראל, לפחות באופן זמני.
בדרך לכנסת עצרה משה בביתו של הרב איתן אייזמן, מחשובי רבני המגזר. שם הושלם המהפך, ומיד לאחר מכן הודיעה משה על פרישת הבית היהודי מהמרוץ ועל החבירה לימינה ולבנט. ההסכם נחתם בתוך שעה קלה. הוא היה אמור לכלול נספח כספי שבו ימינה תתחייב להעביר כספים לבית היהודי, אך הסעיף נחסם בידי היועצים המשפטיים. בכך השלימה חגית משה סיבוב שלם של פוליטיקה תמהונית מאז נבחרה; וכך הוחמצה השעה לאיחוד נדרש בציונות הדתית. בעוד כארבעים יום נדע בכמה זה עלה.
