בית המשפט העליון האמריקני דחה שלשום את בקשת יורשיהם של סוחרי אמנות יהודים מאירופה לאפשר להם לתבוע את גרמניה על שאילצה את אבותיהם למכור לה יצירות אמנות דתיות־נוצריות בימי השלטון הנאצי. בית המשפט פסק פה אחד שהתביעה אינה מצדיקה החרגה שתאפשר לבתי משפט אמריקניים לדון בתביעות נגד ממשלות זרות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לפני שהשמיים נפתחים: הדרך לגיהינום עלולה להתחיל בטיול הגדול
– העיניים של המדינה: הטכנולוגיה שמקרבת את הניצחון בשטח
– סופו של עידן: ארה"ב תשוב למועצת זכויות האדם של האו"ם
התיק עסק באוסף "ולפנשץ", או "אוצר גואלף" – אוסף אמנות נוצרית ימי־ביניימית שרכשו שלושה סוחרי אמנות יהודים שהתאגדו בפרנקפורט בראשית שנות השלושים של המאה ה־20. ההתאגדות מכרה חלק מיצירות האמנות למוזיאונים באירופה ובארצות הברית. עם עליית הממשל הנאצי, הרמן גרינג – סגנו של אדולף היטלר וראש ממשלת מדינת פרוסיה – התעניין במה שנותר מהאוסף.
"התביעה טוענת שהוא השתמש בשילוב של רדיפה פוליטית ואיומים פיזיים כדי לכפות על התאגיד למכור את הפריטים הנותרים לפרוסיה ב־1935, תמורת כשליש משוויים האמיתי", כתב נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס בפסק הדין. היורשים, שני אזרחים אמריקנים ואחד מבריטניה, פנו לקרן למורשת התרבות הפרוסית, שאחראית על המוזיאונים המציגים רבים מהפריטים שרכש גרינג. ועדת בוררות גרמנית מיוחדת הסכימה עם הקרן שמחיר המכירה היה הוגן, ולפיכך הגישו היורשים תביעה בבית המשפט המחוזי הפדרלי בוושינגטון, נגד גרמניה ונגד הקרן.
החוק המאפשר את הדיון בנושא בוושינגטון הוא חוק החסינות לריבון זר, האוסר בדרך כלל על תביעות נגד מדינות. לחוק יש כמה יוצאים מן הכלל, ובהם "רכוש שנלקח בניגוד לחוק הבינלאומי". שופטי הערכאות הנמוכות הסכימו עם היורשים שהתביעה יכולה להימשך, בטענה שרכישת האוסף הייתה מלווה ברצח עם, ושלקיחת האמנות תואמת את ההגדרה של הפרת החוק הבינלאומי. אך גרמניה והקרן טענו כי כאשר המדינה נוטלת רכוש מאזרחיה אין בכך הפרה של החוק הבינלאומי, מכיוון שהמעשה נעשה בהתאם להלכת ההחרמה המקומית.
השופט רוברטס פסק כי הערכאות הנמוכות פירשו את ההחרגה בהרחבה רבה מדי. "אנחנו לא מסתכלים על חוקי רצח העם כדי לקבוע אם יש לנו סמכות שיפוט בתביעות הרכוש של היורשים", כתב רוברטס. "אנחנו מסתכלים על חוקי הקניין".
רוברטס ציין שיש סיבה נוספת לכך שבתי המשפט הפדרליים צריכים להסתייג לפני שהם מתירים תביעות כאלה. "כאומה, היינו מופתעים אם בית משפט בגרמניה היה דן בטענות של אמריקנים שהם זכאים למאות מיליוני דולרים בגלל הפרת זכויות אדם מצד ממשלת ארצות הברית לפני שנים. אין שום סיבה לצפות שתגובתה של גרמניה תהיה שונה, אם בתי משפט אמריקניים היו מפעילים את הסמכות שנטענה במקרה הזה".
ובכל זאת, השופטים השאירו פתח ליורשים. הם הורו לבית משפט קמא לשקול את טענתם החלופית שלפיה "מכירת הוולפנשץ אינה כפופה להלכת ההחרמה המקומית, מכיוון שחברי ההתאגדות לא היו אזרחים גרמנים בזמן העסקה".
להחלטה בתיק, "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה נגד פיליפ", יש השלכות גם על תביעה דומה שהוגשה נגד ממשלת הונגריה. ב"הונגריה נגד סיימון" תבעו את ממשלת הונגריה ניצולי שואה, שחלקם תושבי ארה"ב, בטענה שפקידים הונגרים אילצו מאות אלפי יהודים לנסוע למחנות הריכוז ברכבת, והחרימו את רכושם במהלך רצח עם. התביעה, שהוגשה לפני עשור, מבקשת להפוך לתביעה ייצוגית.
