בית המשפט המחוזי בחיפה דחה אתמול (ד') ערעור של ערבים תושבי כרמיאל שדרשו החזר על הסעות התלמידים לבתי ספר ביישובים סמוכים. יחד עם זאת, נשיא בית המשפט המחוזי, השופט רון שפירא, ביקש לתקן את פסק הדין של הרשם הבכיר יניב לוזון מבית משפט השלום בקריות, שנשען בין היתר על חוק הלאום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחנות שיקום וחינוך צבאי: התוכנית לילדי הרחוב במצרים
– רואות בעיניים: הצצה לליווי המשפחות במחלקת קורונה
– איש לא רוצה מלחמה, אבל נסראללה בוחר לשחק באש
פסק הדין בבית משפט השלום בקריות ניתן לפני כחודשיים וחצי, ובו נמחקה תביעת שני תלמידים ערבים תושבי כרמיאל שדרשו החזר כספי בסך 25 אלף שקלים בגין נסיעות למוסדות לימוד ביישובים הסמוכים לעירם, בה אין בתי ספר ערבים. בית המשפט אף השית עליהם הוצאות משפט בסך 2,000 שקלים. בפסק הדין מופיעים מספר נימוקים להחלטה, ביניהם העדר קיומה של חובה חוקית על הרשות לממן תחבורה לבית הספר ובחזרה, וכי מדובר ביחסים שבין הרשות למשרד החינוך. אך נימוק אחר בהחלטה יצר הד משפטי ותקשורתי גדול. הרשם לוזון ציין כי כרמיאל היא עיר יהודית, שנועדה לבסס את ההתיישבות היהודית בגליל, והקמת בית ספר בשפה הערבית או מימון הסעות לתלמידים ערביים, עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה של העיר. נימוק זה התבסס על סעיף 7 לחוק יסוד: הלאום. בית המשפט קבע על פי סעיף זה, כי פיתוח ההתיישבות היהודית וביסוסה הינו ערך לאומי המעוגן בחוק יסוד ויש בו כדי להוות שיקול ראוי ודומיננטי במערכת השיקולים העירונית.
נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה השופט שפירא, דחה כאמור את הערעור והותיר את פסק הדין על כנו, אך דרש לתקן את הטעויות שנפלו בו, לדבריו, בנוגע לאופן החלת הוראות חוק הלאום "והפרשנות השגויה לחוק בפסק הדין".
השופט שפירא קבע כי ההפניה לחוק הלאום בפסק הדין היא "אבן נגף ששורבבה לפסק דינו של בית משפט קמא שלא לצורך, ועניינה בהחלת ובפרשנות הוראות חוק הלאום וקביעת בסיס מדיניות מכוח אותו חוק". עוד הוסיף השופט שפירא כי "לא היה מקום לעשות שימוש בהוראות חוק הלאום כאשר עניין זה כלל אינו במחלוקת והצדדים לא טענו ולא ביקשו להתבסס על הוראות החוק. עוד לא היה מקום להוסיף לעירית כרמיאל שיקולי מדיניות שהעירייה לא טוענת להם, לא התבססה עליהם ואף מסתייגת מהם בצורה ברורה וחד משמעית".
השופט שפירא סיכם כי מדובר בפסיקה שגויה מהיסוד. "הן בעצם קשירתו של הדיון בחוק היסוד לבירור המחלוקת בהליך שבפני בית משפט קמא, כאשר הצדדים כלל לא טענו לעניין, והן בפרשנות לתכלית החוק ולאופן החלת הוראותיו במקרה זה, כפי שנפסק". משכך, רכיב זה של פסק הדין בוטל.
