עיני העולם כולו נקרעו בתדהמה למראה ההמון המשולהב שעלה על גבעת הקפיטול בוושינגטון, בזמן הדיון על אשרור ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות. תמונותיהם של תומכי הנשיא היוצא דונלד טראמפ מטפסים על חומת הקונגרס, שועטים על גבעת הקפיטול עם סולמות וצועדים בין רימוני עשן, ייצרבו בהיסטוריה. אולם גם תגובת הנגד של ענקיות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות לאמירותיו של טראמפ תיחקק כרגע היסטורי שבו הפלטפורמות החברתיות שינו את פניהן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הרכש החדש: גדעון סער עושה בית ספר לבנט
– רב, שייח' וראש עיר נגד קניון עזריאלי: לא נסכים למכירת חזיר
– "עדות לחוסן יהודי": מוזיאון שואה ראשון ייחנך בפורטוגל
מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג היה הראשון שהתייצב בחזית והודיע כי חשבונותיו של הנשיא בפייסבוק ובאינסטגרם נחסמו לשבועיים, לפחות עד השבעת הנשיא הנבחר ביידן. בעקבותיו יישרו קו גם יוטיוב, סנאפצ'ט וטוויטר, שהגדילה לעשות והודיעה כי מחקה לצמיתות את חשבונו.
"מדובר במהלך קיצוני במיוחד, שטרם נראה כמותו בהיסטוריה של האינטרנט", אומרת ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר, חוקרת תקשורת ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. "כל דרכי הגישה אל האינטרנט נסגרו בפני טראמפ. נשיא ארה"ב לא רק נחסם, הוא גורש מהעיר הדיגיטלית. צריך לומר ביושר: הציוצים של טראמפ שבגללם הוא נחסם לכאורה, לא היו הציוצים הכי גרועים שלו בשנה האחרונה. זה כדור שלג שיצא משליטה, וענקיות הטכנולוגיה נסחפו לתוכו בלי שהן הביטו ימינה ושמאלה".
גם אם החסימה שהופעלה כלפי נשיא ארה"ב אכן הייתה חסרת תקדים בטוטליות שלה, היא הציפה בעוצמה רבה את הדיון על מדיניות החסימות של הרשתות החברתיות וענקיות האינטרנט, ועל הדרכים הסמויות והגלויות שבהן הן משפיעות על תודעתנו.
ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר: "בסוף מדובר בחברות מסחריות. הן יסירו תוכן רק כשיחששו שהביזנס בסכנה. לכן חמינאי והאיראנים לא מעניינים אותן, אבל טראמפ מרגיז אותן"
בפוסט שכתב שחר גולן, בעבר מתכנת בגוגל והיום חוקר ומרצה במרכז האקדמי לב, הוא התייחס לתהליך הפוליטיזציה שעברה גוגל מאז בחירת טראמפ לנשיא. בשיחה שקיימנו הוא מעיד כי "רוח המפקדים" בשאלה מי הטובים ומי הרעים זלגה בסופו של דבר גם לפיתוחים תמימים למראה.
"פתאום העובדים מרשים לעצמם לומר בשיחות ביניהם שכל מצביעי טראמפ הם ככה וככה, ומשם נבנית לגיטימציה ליצור כלים משתיקים", מתאר גולן. "יש כמה כלים שגוגל יכולה להשפיע באמצעותם גם על מה שמחפשים וגם על מה שמוצאים. אחד הכלים הוא ההשלמה האוטומטית. אדם מתחיל להקליד, ומקבל הצעות איך להמשיך. בהתחלה היו מצנזרים ביטויים פורנוגרפיים או גזעניים מובהקים, אבל בשלב מסוים הרחיבו את ההגדרה הזאת גם לביטויים אחרים שלא היינו רוצים שאנשים יחפשו. למשל אמירות כוללניות על קבוצות של אנשים. ברגע שהאלגוריתם מציע לך הצעות, הוא מכוון אותך הרחק מהדברים ה'לא ראויים'. וצריך לומר, לא כל מה ש'לא נעים לנו באוזן' אמור להיות אסור".
נתון מפתח מרכזי שגולן מזכיר, הוא ש־90 אחוז מהחיפושים שלנו צועדים בעקבות ההשלמה האוטומטית שנעשתה עבורנו. "זה משהו שנראה תמים ושלא שולל שום חופש, והוא התחיל בהרבה כוונות טובות, אבל ברגע שרוב רובם של החיפושים שלנו נעשים עם ההשלמה האוטומטית, אפשר להבין ששינו לנו את מה שאנחנו מחפשים".
השלב הבא הוא, כמובן, תוצאות החיפוש. "פעם הן היו מושפעות מפרמטרים ניטרליים, בעיקר פופולריות ומספרי כניסות. אין דעות והטיות, רק המספרים מדברים. עד שהתחילו להכניס מדדי איכות לאתרים. זה התחיל באספקטים אסתטיים או מדדים של רלוונטיות – אתרים שיש בהם מידע איכותי – והמשיך למצב שבו מדרגים אתרים אמינים ולא אמינים. ברגע שנכנסת האמינות נכנסת גם האמת, והאמת, מה לעשות, כל אחד מסתכל עליה קצת אחרת. הפכנו את עצמנו לשופטים".
אחד הדברים שזכורים לי במיוחד מהסרט על הרשתות החברתיות, "מסך עשן", הוא דווקא הפחד מאלגוריתם שאין לו שום מחויבות לאמת אלא רק לכך שנמשיך לגלול את הפיד. אתה מתאר מצב הפוך, שברגע שמכניסים את האמת ככלי לבחינת איכות, נוצרת בעיה.
"אלה שני צדדים של אותו מטבע. ברגע שאלגוריתם מתחיל לקבל שיקולים ערכיים, מתחילה הטיה. אז או שיש לנו בעיה שכל אחד סגור בבועה שלו והאלגוריתם מראה לך דברים שהוא חושב שתאהב, או שכולם סגורים בתוך אותה בועה שהאלגוריתם קובע לנו מה נחפש ומה נמצא".
ואיפה עובר הגבול? בכל זאת, צריך גם צנזורה, לא?
"ברור שצריך גבול. אני חושב שהוא צריך להיות מאוד שמרני ופשוט. יש מקומות שבהם ברור שזה שחור, ואם זה אפור אז זה לבן. היום החברות הגדולות נוקטות גישה הפוכה. אתה אשם עד שלא הוכחה חפותך. כלומר אם זה אפור, זה שחור".
ח"כית לשעבר סיפרה לי שאי אפשר לקדם בפייסבוק מודעות ממומנות עם המילה דמוקרטיה.
"אני לא מתפלא. כשאתה מנסה להגן ולהגן אתה מרחיב את ההגדרה של מה פוגעני, ומגיע למצב שדמוקרטיה היא מילה שאי אפשר להשתמש בה, כי אולי מישהו יעשה בה שימוש לא נכון. זה בדיוק מה שאני חרד ממנו. אני מבין את החשש מההמון, אבל הרבה יותר חושש מהכתבה של מיעוט שעושה שימוש בכוח שלו. לא חסמו כעת רק את טראמפ, אלא השתיקו עשרות מיליונים בכך שחסמו את 'פארלר', רשת חברתית שלמה שיש לה עשרות מיליוני משתמשים. יום אחד גוגל קמה ואמרה אני מוחקת אותה מחנות האפליקציות, ואפל הלכה בעקבותיה. על סמך זה שנגיד שיש אדם שגורם נזק היסטורי לאומה האמריקנית – השתיקו מיליונים. לקחו את ההצדקה הזאת והפכו אותה לעונש קולקטיבי. זו השתקה כפולה".
"חסימה של נשיא מכהן היא מדרון חלקלק", סבור גם ברק רודובסקי, הבעלים של B.MY Digital, שעוסקת בקידום עסקים ברשתות החברתיות. "הדמוקרטיה של ארה"ב מושתתת במידה רבה על החופש להגיד מה שאתה רוצה. בלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה. הטלת הגבלות על חופש הביטוי צריכה להתרחש רק במקרים קיצוניים ומובהקים של הסתה מפורשת לאלימות. וטראמפ, שאין לו שום מעצור בלשון, אף פעם לא אמר 'צאו ותפגעו באנשים'".
בעיני רודובסקי, לחסימה של טראמפ יהיה אפקט הפוך. "קרה מקרה איום, מצביעים קיצוניים של טראמפ נכנסו לקפיטול ופרצו את הדלתות בזמן אישור הבחירה של ביידן. עכשיו במקום להתמקד בזה, כל העולם עסוק בחסימות של טראמפ. בכך מנכ"לי התאגידים הגשימו לו את החלום – להשיג את כל תשומת הלב. 'הנה, צדקתי! שנים טענתי שיש תרבות השתקה באמריקה, ותראו מה עושים לי'. הם נתנו גושפנקה לכל מצביעי טראמפ, הנשיא שלכם צדק לכל אורך הדרך".
מעבר לימין ולשמאל
שוורץ־אלטשולר רואה את הדברים באופן שונה: "אני יודעת שיש רבים שרואים במהלכים האחרונים מהלכים פוליטיים, ואומרים 'יושבים בעמק הסיליקון שמאלנים שרוצים להשתיק אותנו', אבל לתפיסתי זה לא העניין. בסוף מדובר בחברות מסחריות שמה שמעניין אותן הוא שורת הרווח. הן יסירו תוכן רק כשיחששו שהביזנס בסכנה. לכן חמינאי והאיראנים לא מעניינים אותן ושיהיו מיליוני מכחישי שואה, אבל טראמפ מרגיז אותן. מהומות ברחוב זה לא טוב. טראמפ משפיע על היציבות בארה"ב, ואם אין יציבות שורת הרווח נפגעת, והמגזר העסקי סופג".
בלהט האירועים האחרונים קל לשכוח כי האנשים שנאבקו בשנים האחרונות ברשתות החברתיות וטענו שיש להטיל פיקוח על המתרחש בהן, הגיעו דווקא מהמחנה הליברלי־דמוקרטי. הסנטורית אליזבת' וורן למשל, מהמתמודדות הדמוקרטיות לנשיאות, הודיעה במפורש שהיא מתכוונת לפרק את פייסבוק. מארק צוקרברג לא נשאר חייב והצהיר כי וורן "מהווה איום קיומי על פייסבוק", אמירה מדהימה מצד בעל עסק פרטי כלפי פוליטיקאית. "כבר לפני הבחירות ב־2016 הודלף שצוקרברג אמר שאם פייסבוק הייתה רוצה למנוע את בחירת טראמפ, היא הייתה יכולה לעשות זאת", מזכירה שוורץ־אלטשולר. "כלומר, צוקרברג אומר שיש לו היכולת לשחק בתודעה של האנשים ולקבוע מי יהיה נשיא ארה"ב, אבל הוא לא עושה את זה ומאפשר לתהליך הדמוקרטי להתקיים.
"לספר את הסיפור הזה כך, 'צוקרברג תומך בדמוקרטים ולכן סותם את הפה לטראמפ', זה דל מדי. זה לכפות נקודת מבט מקומית על סיפור הרבה יותר גדול מימין ושמאל", טוענת שוורץ־אלטשולר, ומעריכה כי לאירועים האחרונים תהיה השפעה מאיצה על תהליכים שהחלו זה מכבר. "אם חשבתי שספינת הרגולציה תנוע לאט לאט, בדיוק כמו שנעים תהליכים רגולטוריים, בעקבות הפריצה לגבעת הקפיטול הספינה תנוע הרבה יותר מהר. הדמוקרטים שונאים את פייסבוק יותר מטראמפ, והם ימשיכו בניסיון להקטין את הכוח שלה באמצעות הגבלים עסקיים, חוקי מיסוי, חוקי בחירות וחקיקות פרטיות".
סיפורן של הרשתות החברתיות בשנה החולפת לא יהיה שלם בלי הזווית של הקורונה. המגפה יצרה לחץ משלה שלא לאפשר למכחישי קורונה וקונספירטורים להפיץ את דעותיהם, כי עכשיו זה באמת עניין של חיים ומוות. ואז, הלחץ שלא לאפשר לטראמפ להפיץ את הפייק ניוז שלו בענייני זיופים וגניבת הבחירות נפל על קרקע פורייה.
שוורץ־אלטשולר: "באוקטובר האחרון הודיעה פייסבוק שהיא תתחיל להסיר תכנים שיש בהם תיאוריות קונספירציה. היא מסמנת את QANON (תיאוריית קונספירציה המאשימה את הילרי קלינטון ובכירים דמוקרטים בניהול רשת פדופיליה, ב"ק), טענות על דיפ־סטייט, מכחישי קורונה ומכחישי שואה. מכאן נסללת הדרך לסימון הציוצים על זיופי הבחירות מצד טראמפ, שהתריע על גנבת הבחירות כבר ביולי (!), עוד בטרם ידע מה יהיו התוצאות".
אז מי אחראי למה שקורה ברשתות החברתיות? מי אחראי לאמת? מי אחראי להפצת שנאה ותכנים קונספירטיביים? במשך שנים טענו תאגידי הטכנולוגיה שוב ושוב שהם "רק פלטפורמות". כשעימתו את צוקרברג עם האחריות של חברת הענק שלו להפצת שקרים של פוליטיקאים, ואף עם האפשרות של הפצת מודעות שקריות באמצעות תשלום, הוא ענה: "איננו בוררי האמת".
זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר של התקופה. הדמוקרטיות המערביות צריכות לפצח את האתגר: כיצד הן מפסיקות לשלם את המחיר היקר שהן משלמות על עוצמת היתר של ענקיות הטכנולוגיה, ואיך הן משלמות מנגד את המחיר הנמוך ביותר על התערבות ממשלתית שאין מנוס ממנה.
כדי להמשיך לקיים כלי תקשורת ושיח ציבורי שנותנים קול להמון ולא נקבעים על פי עיתונות הגמונית ואחידה, ומנגד גם לא רק על פי צוקרברג וחבריו – חובה לחשוב מהי האלטרנטיבה ולייצר אותה. נראה כעת שכל מדינה צפויה לקבוע לעצמה את החוקים. כי בדיוק כפי שאמרה לאחרונה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שהביעה התנגדות להחלטת טוויטר ופייסבוק לחסום את חשבונותיו של טראמפ, המחוקקים הם שצריכים לקבוע את כללי הפיקוח על חופש הביטוי, לא חברות טכנולוגיה פרטיות.
