באביב 1976 הובאו בפני שופטת השלום הטרייה רות אור שמונה חניכי בית"ר שהועמדו לדין עקב תפילה בהר הבית. הם הואשמו שעלו להר מצוידים בסידורים והחלו להתפלל, ובתגובה התנפלו עליהם מוסלמים. המשטרה טענה שבהתנהגותם גרמו החניכים למהומה. ייצגו אותם שר המשפטים לימים דן מרידור ויו"ר הכנסת לעתיד דב שילנסקי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשטרה נכנעת לכל מי שאלים ומגובה תקשורתית
– כשאין מפלגות גם עריקה היא לא עניין גדול
– בגלל הקורונה: מספר היהודים העולים להר ב־2020 ירד בכ־50%
"טענתי שלא ייתכן שאדם שעולה להר הבית ומתפלל, אם הוא יהודי זו עבירה ואם הוא מוסלמי זה מותר", שחזר כאן מרידור לפני כמה שנים. "מלבד זאת, לא סביר שהתוקפים יתוגמלו ואילו מי שקיימו את זכותם כחוק יעמדו לדין".
בפסק הדין קיבלה השופטת אור את עמדת הסנגורים וזיכתה את הנאשמים. היא זעמה על שר הדתות שלא התקין תקנות שיאפשרו תפילה בהר גם שמונה שנים לאחר שחרורו. ביום שלישי, ה-29 לדצמבר הלכה לעולמה, בגיל 89. היא נולדה בברלין ועלתה ארצה בגיל חמש עם משפחתה. במשך שנים התגוררה בשכונת רמות בבירה.
פסק דינה מצוטט בספרו של העיתונאי נדב שרגאי, "הר המריבה": "מדוע זה מצאה ממשלת ישראל לנכון להסדיר את התפילה במערת המכפלה, ולא מצאה לנכון לעשות כן בהר הבית, שאין מחלוקת שהוא מקודש הן ליהודים והן למוסלמים?", כתבה אור. "לא שמעתי אף עדות שהשוטרים פנו גם אל הערבים המתפרעים וניסו להרחיקם. האם אפשר לומר שהנאשמים הם שגרמו להפרת השלום?… נמצא עצמנו במצב אבסורדי… בכל פעם שקבוצת בריונים תתנפל על אדם ניתן יהיה להאשים את הקורבן בהפרת השלום… זהו עיקרון 'כל דאלים גבר' שיש לדחותו".
פסק הדין חולל סערה מפני שהתיר למעשה פולחן יהודי בהר. הממשלה והכנסת מעולם לא אסרו במפורש תפילה יהודית בהר, אבל יצאו מנקודת הנחה שאין לאפשר זאת בפועל. ראש הממשלה רבין בעצמו תקף את החלטתה של אור בישיבת סיעת המערך, אבל המדינה לא הסתפקה בהשתלחויות פוליטיות, וערערה על הזיכוי, בין השאר בלחץ ראש העיר ירושלים דאז, טדי קולק. גם המוסלמים הגיבו בהשתוללות רבתי: "החלטת בית המשפט חמורה יותר משרפת מסגד אל אקצה", הטיחו ראשי הווקף.
מרידור זכר היטב את הדיון בפני המחוזי, בהרכב בהובלת השופטת מרים בן־פורת, לעתיד שופטת העליון ומבקרת המדינה: "פסק הדין שלה הכריע שלא כדעתנו, שהנערים ביצעו עבירות בעצם התפילה במקום, אבל הזיכוי נשאר בתוקפו בטענה שאין סמכות לבית המשפט בהר הבית, בהסתמך על 'דבר המלך במועצה' משנת 1924 שקבע שבנושאים שנוגעים למקומות הקדושים לא ידון בית משפט בפלשתינה.
"המדינה ערערה גם על זה, ובצדק. זו הייתה פסיקה בלתי אפשרית. ערערתי על הקביעה המהותית שבוצעה כאן עבירה. בהיעדר יכולת להכריע התיק העלה אבק בבית המשפט העליון". כשהשופט שמגר התמנה לנשיא בית המשפט העליון ב־1983 הוא קרא למרידור ולדורית ביניש, נציגת המדינה, כדי להגיע לפשרה: הזיכוי יישאר על עומדו, אבל לא ייקבע עיקרון מחייב שבית המשפט איננו רשאי לדון בהר הבית".
מנקודת המבט של 2021 כבר אפשר לקבוע שבית המשפט אולי רשאי לדון בענייני ההר אולם בפועל אינו דן בהם כלל. מלבד השופטת רות אור לא העז איש לשלוח ידיו אל הגחלת הלוחשת.
