הכניסה הדרומית לקניון מלחה הירושלמי ניצבת מול שביל היציאה ממתחם הגן הטכנולוגי. בין שני המבנים מפרידים כביש וכמה תחנות אוטובוס. זהו למעשה ציר התנועה המרכזי אל הקניון, ובשגרה נטולת קורונה אין כמעט שעה ביום שהוא לא עמוס בהולכי רגל, אוטובוסים, משאיות נושאות סחורה ושאר כלי רכב שעושים את דרכם בפקק כמעט תמידי לעבר מתחם הקניון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תביעה בלונדון: קטאר מרגלת בבריטניה
– "הנחלה" מופרכת, קלישאתית, ואשכנזית מדי – אבל לא נורא
– תביעה בלונדון: קטאר מרגלת בבריטניה
מי שמצוי בסביבה הזאת טרום עידן הנגיף, וחולף בימים אלו על פני מבנה הקניון – מתקשה שלא לעצור לרגע מול המתרחש. יותר נכון, מול מה שלא מתרחש. האזור הזה מזכיר עכשיו יותר אזור תעשייה נטוש. על רקע ההמולה השוררת כאן תמיד, השקט המכאיב בולט יותר מכל דבר אחר. את העגמומיות שמשרה עלינו המראה הזה מרככת רק השמש, ששולחת קרניים חמות אל אבני המדרכה ומפוגגת לרגעים את הקור הירושלמי שחזר לחיים בשבוע האחרון.
הראשונים שאנו נתקלים בהם בכניסה אל מתחם החניון, שמקדים את הקניון עצמו, הם אבי ששון וצביקה ברגר, שני נהגי מוניות אדיבים במיוחד. למרות החיוך שבו הם מקבלים אותנו, לא נדרשת שיחה ארוכה כדי להבין שמאחוריו מסתתר בעיקר חוסר אונים לנוכח המצב – כזה שאפילו לא גרם להם לחשוד לרגע שאנחנו נוסעים פוטנציאליים.
את ההובלה בדיון לוקח צביקה, שיושב בתוך המונית ומדבר איתנו ממנה כדי שיוכל לעשן בלי לחשוש מדו"ח על אי־עטיית מסכה.
"איפה ההוא, איך שקוראים לו, ויזל והלפרין מהמשקפיים, לאן הם נעלמו?", הוא תוהה. "אני זוכר שהוא ואבי שמחון רבו בטלוויזיה, ועכשיו בסגר השני דממה. אתה יודע למה זה? כי הם קיבלו דמי שתיקה. נשארנו רק הקטנים מקדימה, אלו שאין להם באמת כוח, וככה גם הקניונים נשארים מאחורה".
אבי: "שתבין, אנחנו יוצאים החוצה לעבוד רק כדי לשמור על השפיות שלנו. בלחץ אנחנו מצליחים להחזיר בימים האלו את ההוצאות של הרכב, לא יותר מזה".
כשאני שואל אותם אם הם לא חוששים לקחת נוסעים כשאין אפשרות לדעת מי עלול לשאת את הנגיף, צביקה מחייך. "הלוואי וזה היה מה שנפחד ממנו. אצלי כולם עולים במסכה ויושבים רק מאחורה, אבל זאת לא הבעיה. הבעיה היא שאין נוסעים. אנחנו עובדים עכשיו, בלחץ אני אומר לך, אולי 15 אחוז ממה שאנחנו עובדים רגיל. ועכשיו גם הכניסו לנו את התיקתק הזה (שירות הסעות פנים־עירוני חדש של אגד). מי יבוא? מבוגרים נשארים בבית, צעירים – אין להם מה לחפש פה. אבל יהיה בסדר אני מקווה. מחכים לחיסון, זה התקווה שלנו. אני הייתי פותח את כל המסחר ומלמד את עם ישראל לחיות עם זה".
רגע לפני שאנחנו ממשיכים אני מעלה תהייה שאחזור עליה גם מול בני שיחי הבאים: האם הבחירה הפוליטית שלהם תשתנה בגלל תקופת הקורונה. התשובה של צביקה נחרצת. "לא מעניין אותי כל האנשים האלו, לא הלכתי להצביע לא ראש עיר ולא לכנסת כבר עשרים שנה. הכול קומבינות, למה אתה חושב מבטלים דו"חות לחרדים? כי זה נוח לביבי. אבל שלא תבין, לא שיש לי משהו נגד ביבי, פשוט הכול פוליטיקה".
התחנה הבאה, לפני הכניסה לקניון, היא מתחם שטיפת המכוניות. אם מראהו הריק של החניון הימם אותנו, מכונות השטיפה הריקות ורצפת המתחם המבריקה היו מחזה משונה אף יותר.
"מתחילת היום היו פה שלוש מכוניות, אולי ארבע", אומר לנו חסאן גולני מכפר עקב, שנותר העובד היחיד במתחם. "בדרך כלל יש כאן שבעה עובדים ומגיעות לכאן בערך חמישים מכוניות כל יום, אבל לכו לקניון תראו, הכול פה מת עכשיו". חסן מעדיף שלא לדבר יותר מדי ואנחנו פונים אל הקניון, לא לפני שלפחות ארבעה מאבטחים ניגשים אלינו לשאול לפשר ההסתובבות שלנו במקום. באין תנועה, שני הולכי רגל משוטטים בחניון הופכים בקלות לחשודים פוטנציאליים.
משה, השומר בעמדת הבידוק, עלה לישראל מאתיופיה בשנת 1992. כמו אחרים שנתקלנו בהם, גם הוא תהה בתחילה למטרת בואנו. בדיעבד אנחנו מבינים שכולם כאן חוששים שאנחנו פקחי קורונה שבאו לחפש מפירי הנחיות ולקנוס אותם.
הזמן עצר מלכת
קניון מלחה, ששמו הרשמי הוא קניון ירושלים, הוקם בשנת 1993 בידי איש העסקים דוד עזריאלי. הוא נחשב לאחד המובילים בארץ ברווחיותו, והמחזור השנתי שלו חוצה לפי הדו"חות את רף מיליארד השקלים. הוא כולל שלוש קומות מסחר, 260 בתי עסק ושטח של כ־36 אלף מ"ר. מעל הקניון שוכנים משרדים בשטח של 3,000 מ"ר, ובחניון שלו יש כ־2,000 מקומות.
באופן סוריאליסטי למדי, את הפריצה שלו עשה הקניון דווקא בעת משבר קשה בחברה הישראלית בכלל והירושלמית בפרט. תקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה וחוסר הביטחון האישי שליווה את תושבי הבירה, גרמו למתחם הסגור והמאובטח להיות מקום המפלט של הירושלמים שביקשו לערוך קניות בלי שאימת המחבלים המתאבדים תרחף מעליהם.
בשיחות סלון ורשת אפשר לראות בקלות שהאהדה של רוב הישראלים בסוגיית המסחר בקורונה נוטה לטובת חנויות הרחוב והשווקים הפתוחים. שילוב של נוסטלגיה ורומנטיקה, יש לשער. הבוז ל"מפלצות הבטון" ולמעטפת הנובורישית שלהם עולה בהקשר הזה שוב ושוב. בשיח הזה נוטים לשכוח שמתחת שכבת בעלי ההון שמחזיקים את הקניונים, ישנם אלפי בעלי חנויות עצמאיים שזוהי פרנסתם היחידה. קולם ומצוקתם אינם שווים פחות מאלה של בעל המכולת בפינת הרחוב.
בתוך הקניון, המראות ברורים. את מה שלא עשתה האינתיפאדה, עשה הנגיף. רוב המתחם נראה כאילו הזמן עצר מלכת. החנויות סגורות, התריסים מוגפים, האורות כבויים, וניכר שבחלקן אפילו לא ביקרו כבר תקופה. האנשים המעטים שמסתובבים בתוך המבנה נמצאים בדרכם אל המרפאות השונות שבקומות המשרדים, הסופר־פארם, או הסופרמרקט של רשת ויקטורי שממשיך לפעול בקומה התחתונה.
מבעד לדלת פתוחה למחצה של אחת מחנויות ההלבשה, אפשר להבחין באור דולק ובשני אנשים בפנים, מנסים כמו אחרים לצוף מעל המים באמצעות תפעול חנות אונליין. בתגובה לשאלתי "איך הולך", הם מצביעים עם האגודל כלפי מטה. הם מקווים להגיע לכל היותר לעשרים אחוזים מהפדיון הממוצע שלהם בימי טרום הקורונה, ו"כבר לא מאמינים לאף אחד".
איים נוספים של פעילות, מלבד הסופר־פארם והסופרמרקט, הם הדוכנים לממכר טלפונים סלולריים ודוכני המזון המהיר, שאף הם הוחרגו והוגדרו חיוניים. שרשרת השליחים שיוצאת מהם ובאה אליהם היא מעין מדד הדופק שמעיד על חיותו של העסק.
את שי בן־שושן אנחנו תופסים בקומה השלישית, רגע אחרי שהוציא מהדוכן שלו משלוח מזון מהיר, ובעת שהוא יושב על הדלפק ומעביר את הזמן בצפייה בשיעור תורה בטלפון.
"את העסק פתחתי לפני שלוש שנים, אני קרוב משפחה של השף מושיק רוט, והוא נתן לי את הזיכיון של המקום", הוא מספר. "באופן אישי חוויתי שנה לא קלה לא רק בגלל הקורונה. גילו לי גם גידול סרטני. ההגעה שלי לכאן היא בכלל לא בגלל העבודה, רק בגלל הצורך להתעסק בדברים אחרים ולא להשתגע בבית ולהגיע למחשבות לא טובות. פה נקודת המפלט שלי. המשלוחים לא באמת מכסים משהו, זה בקושי מכניס ולא דומה לכלום.
"הקניון בא לקראתנו ומתחשב בנושא שכירות, וגם קיבלנו מהממשלה מענקים, אבל אני מפחד כי הרואה חשבון שלי אומר שעכשיו התחילו לדרוש פיצויים בחזרה. יושבים שם פקידים שלא ממש מבינים בשטח, ואתה משתמש בכסף הזה למחיה שלך, אין לך מקור פרנסה כמו שצריך, ומלחיץ שיום אחד ידפקו בדלת ויבקשו את הכול בחזרה".
לשאלתי אם עמדתו הפוליטית השתנתה שי משיב: "אני לא חושב. אני בא מבית של ליכוד, אבא שלי היה חבר מרכז, ויהיה לי קשה לעזוב את זה גם אחרי הקורונה. הניהול היום לא טוב בממשלה הזאת. כשהייתה ממשלת ימין בסגר הראשון, הרגשת שהחלטה היא החלטה. אבל אי אפשר לדעת כלום, הנה תראה גם באירופה יש הפגנות נגד הסגר והכול מבולבל. אני אפילו לא יודע אם ארצה לקחת את החיסון הזה, לך תדע מה זה".
אנחנו נפרדים משי ומאחלים לו בריאות איתנה, ורגע לפני היציאה מהקניון בחזרה אל העולם הפתוח אנחנו עוצרים אצל אלי גדניה, בעל חנות למוצרי טבע בקניון זה עשרים שנה.
כמו כולם, גם אצלו הפדיון ירד בכמעט שמונים אחוזים. על רקע הדימוי השאנטי משהו של החנויות האלו, דעתו הנחרצת בדבר הצורך לנקוט אמצעים קיצוניים יותר במאבק בקורונה מפתיעה אותנו. "אם זה היה תלוי בי, הייתי נותן שבוע הצטיידות ואז סוגר את כולם לשבועיים בבית, אין יוצא ואין בא, לא בתי כנסת ולא ישיבות ולא מקרי חירום ולא שוטרים. ככה מנקה את השטח". כשאני אומר לו שהסיכוי שדבר כזה יקרה כבר לא ממש קיים, הוא מסמן לי עם היד תנועה שמשמעותה נחכה ונראה. "ההנהגה חלשה מדי. אם לא היו מסנדלים את ביבי, הוא היה מקשיח עמדות כמו שצריך".
"דבר אחד בטוח", הוא מבקש למסור רגע לפני שאנחנו מכבים את מכשיר ההקלטה, "זה הזמן ללמוד מהתורה הרפואית האלטרנטיבית. ויטמין די זה כבר שמענו לא מעט, אבל יותר חשוב ויטמין סי וכורכום. זה ישמור על כולנו יותר טוב מלחכות לניסים או לחיסונים. אני רואה על עצמי שהשימוש היומיומי הזה מחזיק אותנו. תנסה", הוא ממליץ.
