השבעתה של השופטת איימי קוני בארט לבית המשפט העליון בארה"ב היא ניצחון רפובליקני בקנה מידה היסטורי, שמבצר את הרוב השמרני בבית המשפט העליון ומעמיד אותו על שישה לעומת שלושה ליברלים בלבד. אבל ברקע כבר נשמעות קריאות מהמחנה הדמוקרטי לבטל את ההישג המרשים הזה באמצעות הגדלת מספר השופטים במקרה של ניצחון דמוקרטי בבחירות. האפשרות לעשות זאת תלויה קודם כול בניצחונו של ג'ו ביידן על דונלד טראמפ, אבל לא פחות מכך בהשתלטות דמוקרטית מחודשת על הסנאט – הבית העליון של הקונגרס – שכן לפי החוקה האמריקנית הזכות למינוי שופטים נתונה בידי הנשיא אך "בעצת ובהסכמת" הסנאט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזקנים שבינינו: הקורונה העלתה את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת
– בעזה מאותתים לישראל: השקט עומד להסתיים
– הדרמה אתמול בכנסת מוכיחה: בליכוד איבדו שליטה
עובדה זו מדגישה עד כמה 35 המרוצים שמתקיימים כרגע למושבים בסנאט חשובים מאוד, אף שהם נתונים בצילו של המרוץ לנשיאות. גם אם טראמפ יצליח לזכות בכהונה שנייה, מעבר של הסנאט לידי הדמוקרטים יהפוך אותו לברווז צולע שכמעט לא יכול לקבל החלטות מול קונגרס לעומתי, בדיוק כפי שאירע לנשיא הקודם ברק אובמה, כשאיבד את הרוב הדמוקרטי בסנאט בשנתיים האחרונות לכהונתו.
בסנאט חברים מאה סנטורים, שניים לכל מדינה ללא קשר לגודלה. סגן הנשיא הוא גם נשיא הסנאט, וביכולתו להכריע במקרה של תיקו 50:50. בכל שנתיים נבחרים שליש מחברי הסנאט לתקופת כהונה של שש שנים, זאת לעומת 435 חברי בית הנבחרים, הבית התחתון, שעומדים כולם לבחירה בכל שנתיים.
כיום יש לרפובליקנים רוב של 53:47, ונשיא הסנאט הוא מייק פנס. לכאורה רוב מוצק יחסית. אלא שבבחירות לנשיאות שייערכו ביום שלישי הקרוב יעמדו לבחירה מחדש 35 מושבים בסנאט, ש־23 מהם שייכים כרגע לסנטורים רפובליקנים, ואילו דמוקרטים מאכלסים רק 12 מהם. כלומר, הרפובליקנים צריכים להגן על הרבה יותר משרות סנטור, ולדמוקרטים יש באופן מובנה סיכוי גדול יותר "לגנוב" כמה מהן. ב־7 מרוצים צמודים יש לדמוקרטים סיכוי לא רע לנצח. לכן, גם אם ניקח בחשבון את המושב באלבמה שככל הנראה יעבור מכחול לאדום, עדיין יש לדמוקרטים אפשרות סבירה להשתלט על הסנאט.
מושב אחד שייפול לידי הדמוקרטים בוודאות כמעט מוחלטת הוא בקולורדו, שם מוביל ג'ון היקנלופר על הסנטור הרפובליקני המכהן קורי גרדנר ברוב יציב שנע סביב עשרה אחוזים בסקרים. שאר המרוצים נחשבים לפתוחים וצמודים יותר: באריזונה, שבה ניצח טראמפ ב־2016, רבים כועסים על היחס המזלזל שהפגין הנשיא כלפי בן המדינה והמועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מקיין, שמת לפני כשנתיים. אלמנתו של מקיין התייצבה לצד ביידן ומועמדו לסנטור מארק קלי, ומצבה של הסנטורית הרפובליקנית המכהנת מרתה מקסאלי אינו מהמשופרים. אריזונה מהווה הפעם מדינה מתנדנדת חשובה, ואחוזי ההצבעה בימים האחרונים וביום הבחירות עצמו עשויים לקבוע שם גורלות הן מבחינת זהות הנשיא והן מבחינת הרוב בסנאט.
מטעם המדינה הכחולה מיין מכהנת כבר שנים ארוכות הסנטורית הרפובליקנית סוזן קולינס. שרה גדעון, יו"ר בית הנבחרים המדינתי ומועמדת הדמוקרטים, מובילה עליה בכארבעה אחוזים בסקרים, וסיכוייה לנצח טובים. באייווה, שהעניקה אף היא את אלקטוריה לטראמפ ב־2016, מתמודדת הסנטורית המכהנת מטעם המפלגה הרפובליקנית ג'וני ארנסט, מול יריבתה תרזה גרינפלד. הקרב בין השתיים צמוד, ובסקרים מובילה הדמוקרטית על הרפובליקנית בכשני אחוזים. בצפון־קרוליינה היה נראה שטום טיליס הרפובליקאי עומד להפסיד בגדול ליריבו קאל קנינגהם, אך בשבועות האחרונים הפער בין השניים הצטמצם והוא עומד כרגע על פחות משני אחוזים. בג'ורג'יה, המדינה הדרומית שבאופן מסורתי מצביעה כבר עשורים ארוכים לרפובליקנים, אך שינויים דמוגרפיים ומעורבות גוברת של השחורים בפוליטיקה הופכים אותה למתנדנדת – מוביל הסנטור הרפובליקני המכהן דיוויד פרדו בממוצע של שני שליש. אבל גם כאן יש לדמוקרטים חלום על מהפך שבמסגרתו יוכל ג'ון אוסוף, היהודי בן ה־34, להשתלט על המושב.
בסיכומו של דבר, הקרב על השליטה בסנאט נראה צמוד, עם יתרון קל לרפובליקנים לשמור את הרוב, גם אם הוא יקטן מהפער שקיים עכשיו. בפועל, גודלו המדויק של הרוב לא משנה דבר.
מתקנים את ההיסטוריה
כאמור, כל 435 חברי בית הנבחרים, הבית התחתון של הקונגרס, יעמדו השבוע לבחירה מחדש כמדי שנתיים. הכהונה הקצרה שלהם, לעומת כהונה של שש שנים לסנטור, נועדה לשמור את המחוקקים במתח עבודה מתמיד ובמחויבות בלתי פוסקת לבוחריהם. בבחירות אמצע הקדנציה שהתקיימו לפני שנתיים, השתלטו הדמוקרטים על הרוב בבית זה, שעומד כיום על 232 לעומת 198 (וחמישה כיסאות פנויים), ואין סוקר רציני שטוען כי הרפובליקנים עשויים לכבוש אותו הפעם מחדש. גם אם טראמפ יזכה בכהונה שנייה, הוא ייאלץ להתמודד בוודאות כמעט גמורה עם בית נבחרים לעומתי, שבראשו עומדת אחת הנשים השנואות עליו בתבל, ננסי פלוסי.
אבל בפני הבוחר האמריקני עומדים עוד נושאים על הפרק בבחירות אלה. בשונה מבחירות בישראל, שבהן מצביעים בפתק אחד למפלגה – מקסימום שניים בבחירות לרשויות המקומיות או במקרה של בחירה ישירה לראשות הממשלה שנהגה כאן לתקופה קצרה – בחירות בארה"ב עוסקות בשלל תחומים, שונים ומשונים, שמאות מיליוני אזרחי מעצמת־העל נקראים להכריע בהם. לא פעם, חיי היומיום של האזרח הפשוט מושפעים מהחלטות אלה לא פחות ואף יותר מהשאלה מי ישב בבית הלבן ואיזו מפלגה תאחז ברוב בסנאט. השיטה האמריקנית מעניקה לכל מדינה כוח רב בקביעת נושאים אזרחיים בתוכה, כאשר הממשל הפדרלי אמור להתערב כמה שפחות.
כך למשל, לאחר ש־11 מדינות כבר התירו במערכות בחירות קודמות שימוש במריחואנה לא רק לצרכים רפואיים אלא כחלק מתרבות הפנאי, הסוגיה עולה כעת להצבעה בארבע מדינות נוספות: ניו־ג'רזי, מונטנה, אריזונה ודרום־דקוטה, שתושביה יצביעו בו־זמנית על אישור מריחואנה רפואית ולצורכי פנאי. במיסיסיפי יבחרו המצביעים בין שתי הצעות חוק שעוסקות באישור מריחואנה לצרכים רפואיים, ובוושינגטון הבירה יכריעו אם להפוך גידול פרטי של כמה זני קנאביס לחוקי.
אם בממוצע הסקרים הארצי ההובלה של ביידן מובהקת וכמעט בלתי ניתנת לשינוי, בממוצע המדינות המתנדנדות המצב שונה ומשמר את הדרמה
גם שמות מדינות ודגליהן עומדים על הפרק בבחירות נובמבר 2020. כך קורה במיסיסיפי וברוד־איילנד, ובשני המקרים השינויים קשורים לסוגיות של גזע והיסטוריה. בסוף יוני השנה הודיע מושל מיסיסיפי, הרפובליקני טייט ריבס, על ביטול דגל המדינה שמאז שנת 1894 הכיל את דגל הקונפדרציה, שבעיני רבים מסמל את תקופת העבדות ומבטא הערצה למי שנלחמו למענה. כרגע אין למדינה הדרומית הזו דגל, ומתוך 3,000 הצעות נבחר לעלות להצבעה דגל חדש ובו פרח מגנוליה לבן וסביבו עשרים כוכבים, סמל להיותה המדינה העשרים להצטרף לברית. הדגל החדש יכלול גם את המילים "בא־לוהים אנו בוטחים", והן אגב אינן עומדות להצבעה. אם ההצעה לא תתקבל, הליך אישור הדגל יתחיל מחדש.
ברוד־איילנד, מדינה דמוקרטית בעלת רוב ליברלי מובהק, מבקשים לקצר את שם המדינה הרשמי מ"מדינת רוד־איילנד ומטעי פרובידנס" ל"מדינת רוד־איילנד", וזאת בשל ההקשר ההיסטורי שמזכיר לתושבים רבים במדינה הקטנה את נישול הילידים בתקופת המושבות.
נושאים נוספים שיעלו להצבעה ביום שלישי: איסור הפלות אחרי שבוע 22 להיריון בקולורדו; לואיזיאנה תכריע אם חוקת המדינה תוכל להגן על הזכות להפיל או לממן הפלה; באלסקה ובמסצ'וסטס יחליטו אם לאפשר בחירה מדורגת למשרות שונות, כלומר לאפשר לבוחר לדרג את העדפותיו ולא להכריח אותו לבחור באדם אחד כמו היום; ובקליפורניה יכריעו האזרחים אם להחזיר לאסירים משוחררים את זכות ההצבעה, שכרגע ניטלת מהם ברוב המקרים. עוד בקליפורניה יוחלט אם לאפשר גם לבני ובנות 17 להצביע (כיום הגיל הוא 18). סן־פרנסיסקו עשויה להיות העיר הראשונה בארה"ב שתאפשר הצבעה לבני 16 בבחירות מוניציפליות, וגם העניין הזה יוכרע ביום שלישי. בפלורידה יצביעו האזרחים על העלאת שכר המינימום משמונה דולרים וחצי כיום ל־15 דולרים בהדרגה עד 2026.
מלחמה אנרגטית
נחזור לקרב המרתק והמתוקשר מכולם: טראמפ מול ביידן. קשה מאוד לנחש מה תהיה התוצאה הסופית, שכן שפע של נתונים וסימנים סותרים אינו מאפשר להמר על הזוכה מבלי להוסיף אינספור הסתייגויות וכוכביות. בממוצע הסקרים הארצי, וגם בממוצע המדינות המתנדנדות, ביידן עדיין מוביל בבטחה. אלא שאם בממוצע הארצי ההובלה שלו נראית משמעותית, כמעט בלתי ניתנת לסגירה על ידי טראמפ, המצב במדינות המתנדנדות שונה ומשמר את הדרמה.
נכון לרביעי שעבר, הממוצע הארצי של האתר RCP מעניק לביידן יתרון של 7.4 אחוזים. מדובר בכ־5.2 אחוזים יותר מהפער שבו הובילה הילרי קלינטון על טראמפ בסקרים באותה נקודת זמן לפני ארבע שנים. הדעה המקובלת טוענת שפער ארצי של יותר מחמישה אחוזים סותם את הגולל על סיכויי הרפובליקנים לזכות ב־270 האלקטורים הנכספים, הדרושים כדי לכבוש את הבית הלבן. לעומת זאת, במדינות המתנדנדות והקובעות את זהות הנשיא הנבחר, ביידן מוביל בממוצע רק בכ־3.6 אחוזים – כמחצית מהפער הארצי – ולעומת 2016 יש לו יתרון של אחוז וחצי מזה שהיה לקלינטון. מצד שני, צריך לקחת את ממוצע המדינות המתנדנדות בעירבון מוגבל, מכיוון שהוא מכיל מדינות שאין שום קשר ביניהן, עם הבדלים גדולים בהובלה של מועמד זה או אחר. כולנו מכירים את הסיפור על הסוס שטבע בבריכה שעומקה הממוצע עשרים סנטימטרים, ולכן צריך להסתכל על כל מדינה בנפרד, מה שהופך את היכולת לחזות את התוצאות לקשה ביותר.
זאת ועוד, בשעה שבמחנה הדמוקרטי מנסים בעיקר להעביר את הזמן ולשמר את היתרון שלכאורה עומד לרשותו של ביידן, עם מינימום הופעות תקשורתיות ומינימום טעויות, טראמפ מסתער על השטח בעוצמה ומקיים ארבע־חמש עצרות המוניות בכל יום. לעצרות הללו יש משמעות גם במעגלים שמעבר למשתתפיהן, ובהחלט ייתכן כי ההבדל הזה בגישות שתי המפלגות לאירועי שטח יכרסם ביתרון של ביידן.
לעומת בחירות 2016, שבהן נחתה על קלינטון שורת שערוריות ומביכות ובראשן פרשת האימיילים, ביידן הצליח להישאר נקי באופן יחסי. חשיפת ה"ניו יורק פוסט" (הנוטה לימין) על החומרים המפלילים לכאורה שנמצאו במחשבו של בנו האנטר, מעניינת בעיקר את הבייס הרפובליקני שמשוכנע גם כך שביידן לא צריך להיבחר, ולא הצליחה לפרוץ לתקשורת האמריקנית המיינסטרימית. בקמפיין טראמפ מאשימים – ובמידה לא מועטה של צדק – את אותה תקשורת ובעיקר את טוויטר ופייסבוק שלטענתם מטילות צנזורה על פרטים מביכים מבחינת משפחת ביידן, כדי לעזור לו להיבחר לנשיאות.
ובכל זאת, משפט אחד שאמר ביידן בסיום העימות הטלוויזיוני מול טראמפ, עשוי להתברר בדיעבד כטעות הגדולה ביותר שלו בקמפיין. כשהשניים דיברו על נושא האקלים, הצליח טראמפ לסחוט מביידן אמירה שלפיה הוא יפעל לעבור מאנרגיית נפט לאנרגיה מתחדשת. זהו משפט שאולי נשמע טוב במסדרונות האוניברסיטאות של מדינות החוף הדמוקרטיות, אבל מעורר כעס וחשש רב במדינות שפרנסת תושביהן נשענת במידה רבה על תעשייה זו. במדינות אלה, בהן למשל פנסילבניה החשובה, יש רמזים להצטמצמות הפער בין ביידן לטראמפ אחרי העימות. אם המגמה הזו תימשך, ביידן עלול לשלם על האמירה הזו ביוקר.
בשורה התחתונה: על פי כל הנתונים שבידינו ביידן מחזיק ביתרון על פני טראמפ, והנשיא הנוכחי יזדקק לכמות גדולה של כוכבים שיסתדרו עבורו נכון ובזמן כדי שיוכל לשחזר את ניצחונו המדהים ב־2016, כנגד כל הסיכויים וכמעט כל הפרשנים. ג'ו ביידן יכול להרשות לעצמו לאבד מדינות שטראמפ לא יכול, ולכן יש לו סיכוי טוב יותר להיות הנשיא הבא של ארה"ב.
אלא ששוב עלינו לזכור: זהו בדיוק המשפט שנאמר לפני ארבע שנים על סיכוייה של הילרי קלינטון, שאמנם קיבלה מיליוני קולות יותר מטראמפ אך הפסידה במניין האלקטורים כיוון שלא קיבלה אותם במקומות הנכונים. רק ביום רביעי הקרוב לפנות בוקר נדע את התשובה לשאלת השאלות: מי ישב בבית הלבן בינואר 2021, וגם אז לא בטוח שהתשובה תהיה סופית ומוחלטת.
