בתום תפילת נעילה ביום הכיפורים תרצ"א, 2 באוקטובר 1930, ניגש משה צבי סגל, איש חב"ד, שותפו של אבא אחימאיר וחבר תנועת בית"ר בפלוגת העבודה שלה בגליל, אל סטנדר ברחבת הכותל. שם, נרמז לו, מונח שופר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף
– דעה: למרות הכול, רוטציה
– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות
למרות התערבותו של פקיד יהודי בכיר של השלטון הבריטי, ג'וליוס ג'ייקובס (שלימים נהרג בפיצוץ מלון המלך דוד), שניסה לשדל אותו לבל יעשה כן, ועל אף האיסור המוחלט להשמיע קול שופר שיצא זה עתה תחת ידו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור, רבי משה צבי תקע בשופר.
קול תקיעתו לא רק הפר את ה"חוק" ולא רק זעזע יהודים שלא העלו בדעתם כלל שאפשר להתנגד בהפגנתיות כזו לשלטון, אלא סימן שבר עמוק בלגיטימיות של השלטון בריטי ושל הסטטוס־קוו "המקודש" שלו.
נשוב שנתיים לאחור. בעיצומו של צום יום הכיפורים תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928, נכנסה לרחבה קבוצת שוטרים עם הקצין דאף בראשה, והסירה באלימות את המחיצה שהקים האדמו"ר מראדזימין לפני הכותל. עוד בתחילת המאה ערביי העיר התלוננו על כל פריט שהובא לכותל: אבנים לשבת עליהן, כיסאות, מחיצה, תאורה וארונות קודש. זאת בהסתמך על פירמאן – צו הסולטן – משנת 1841 וחידושו, כביכול, מעת לעת. תקריות דומות נרשמו ב־1911, ב־1912 וב־1913. מ־1922 עד 1928 הוגשו 13 תלונות לבריטים על "הפרת ההוראה" בידי היהודים. כך, למשל, הוסרו ביום הכיפורים בשנת 1925 כל הספסלים שהציבו היהודים ברחבה.
אולם תקרית תרפ"ט הייתה חריפה יותר, ותיירת יהודייה אמריקנית נפצעה במהלכה. מהומה תקשורתית התעוררה וראשי היישוב וההנהלה הציונית הוזעקו לפעול בכל הצינורות למען זכויות עדת היהודים ליד הכותל. בישיבה שזימן הוועד הלאומי ב־26 בספטמבר 1928 התבטא הרב קוק בחריפות נגד הסטטוס־קוו: "עלינו למחות על החוק המדומה 'המצב הקיים', שהוא מיוסד על צרות עין ועל מידה לא אנושית כלל. עלינו לדרוש את הבעלות השלמה על הכותל". בהמשך הזכיר את "שאלת בניין בית הכנסת בה"א הידיעה, שעלתה על הפרק בימי הנציב סֵיר הרברט סמואל", דהיינו רכישת אזור החצר שלפני הכותל ופינוי בתי המוסלמים משם.
בישיבה ב־22 באוקטובר 1928 אמר הרב קוק ש"העלבון הגדול שנגרם לנו על יד הכותל גרר כבר אחריו עלבונות חדשים", והתכוון לרצון הערבים לקבוע שער ברזל בכניסה לחצר הכותל ולתקן נדבכי אבנים בכותל עצמו.
אך הפעילות הציבורית הייתה לשווא. ב־19 בנובמבר 1928 פורסם "ספר לבן" ובו נקבע סטטוס־קוו רשמי ומעוגן בכל הנוגע לכותל – שעד אז התייחס רק לאתרי קדושה נוצריים. ב־6 בדצמבר הופיע נוסח עברי שלו ב"הארץ" ושם אנו קוראים ש"הכותל הוא גם חלק מ'חארם אל שריף' (הר הבית) ובתור שכזה הוא קדוש למושׂלמים. יתר על כן, באופן משפטי שייך הוא בהחלט לעדת המושׂלמים, והרחבה שלפני הכותל שייכת לווקף". והוא ממשיך: "ממשלת ארץ ישראל וממשלת הוד מלכותו, מתוך תשומת לב לסעיף 13 מטופס המנדט על ארץ ישראל, מצאו שעניין זה הוא מסוג העניינים הנכנסים בגדר 'סטטוס־קוו'".
הזכות היחידה שהוקנתה שם ליהודים היא לבוא למקום ולהתפלל בלבד: על פי הספר הלבן הממשלה "לא יכולה להכריח את הבעלים המושׂלמים… להעניק הנחות או זכויות חדשות" ולכן "צורכי תפילה" יותרו רק אם בתקופה הטורקית הדבר היה מותר. וכך בן רגע הוסיף הנציב צ'נסלור את תקיעת השופר לרשימת האיסורים המתארכת.
כדי להבטיח את מדיניותם, הבריטים מינו ועדה בינלאומית ללא אזרחים בריטים, ועדת לופגרן, ואף היא ערכה דיונים בארץ ובסוף 1930 פורסם הדו"ח המסכם שלה, ובו איסור מוחלט על תקיעה בשופר: "לא יותר ליהודים לתקוע בשופר ליד הכותל ואף לא לגרום לשום הפרעה אחרת שניתן להימנע ממנה". למעשה, משה דיין לא חידש שום סטטוס־קוו אלא נכנע למושג משפיל ומבזה שבא לעולם ב־1928, ושקול תקיעתו של הרב משה צבי סגל כעבור שנתיים שם אותו ללעג. את הקול הזה דאגו להשמיע חברי בית"ר, ברית הבריונים ולוחמי אצ"ל מדי שנה במוצאי היום הקדוש (מלבד ב־1936, אז נסגר הכותל בשל המאורעות) עד שנפלה העיר העתיקה בתש"ח.
הרב משה צבי המשיך בפעילותו למען שחרור העם והארץ מעול השלטון הזר בהקימו את תנועת הנוער "ברית החשמונאים", הצטרף לאצ"ל וישב בכלא ירושלים במגרש הרוסים. בהמשך עבר ללח"י ולאחר קום המדינה היה המזכיר המייסד של כפר חב"ד והתושב הראשון של הרובע היהודי המתחדש לאחר מלחמת ששת הימים.
אבל דווקא הרב סגל המזוהה כל כך עם הכותל לא נח על זרי הדפנה אחרי מלחמת ששת הימים, כשרחבת הכותל נהנתה סוף־סוף מיחס מפנק, מנוכחות יהודית ומתשומת לב עולמית, וסימן את היעד הבא: הר הבית. ב־1971 הצטרף לאגודת "אל הר ה'" ופעל רבות למען זכות התפילה בהר. כשהבין שהרבי מלובביץ' אינו מתנגד לעלייתו ההרה, עלה ובהזדמנות אחת השתתף במניין מנחה חפוז שהתקיים בכניסה למסגד אל־אקצה.
מדי יום הכיפורים תקע הרב משה צבי סגל בשופר ליד שער המוגרבים, במסגרת מניין שהתכנס שם שנה אחרי שנה לתפילת נעילה. כך עד יום הכיפורים תשמ"ו, 1985, כשנפקד במפתיע משורות המתפללים. במוצאי הצום נודע שהלך לעולמו ביום הקדוש.
