בארי וייס, בעלת טור יהודייה בניו-יורק טיימס, הכריזה הערב (ג') על התפטרותה. במכתב פומבי שפרסמה בדף הטוויטר שלה, האשימה וייס, בעלת דעות מרכז-ליברליות, את העיתון ועובדיו בתרבות של השתקה כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם הפתרון לקורונה נמצא כבר בסל התרופות שלנו?
– "הפכנו לגננות": בצה"ל זועמים על ההתנהלות מול המגפה
– כרטיס אדום: כשלמיעוטים אין מילה במאבק של עצמם
"קונצנזוס חדש נוצר בעיתונות, ובמיוחד בעיתון הזה: שהאמת היא לא תהליך גילוי קולקטיבי, אלא אורתודוקסיה שידועה אך ורק לכמה נאורים, שתפקידם הוא לחנך את שאר העולם. טוויטר לא מופיע ברשימת הצוות של הניו-יורק טיימס, אך הוא הפך לעורך האולטימטיבי. ככל שהמוסר והמנהגים של טוויטר הפכו לאלו של העיתון, העיתון עצמו הפך יותר ויותר לסוג של זירה להצגות. אייטמים נבחרים ומסופרים בצורה שתספק את הקהלים הצרים ביותר, במקום לאפשר לציבור סקרן לקרוא על העולם ולהסיק מסקנות משלו. תמיד לימדו אותי שלעיתונאים ישנה החובה לכתוב את הטיוטה הראשונית של ההיסטוריה. כעת, ההיסטוריה עצמה הפכה לעוד דבר ארעי שמעוצב כך שיתאים לנרטיב שנקבע מראש".
וייס אף כתבה כי עמיתיה למערכת התעמרו בה באופן קבוע, גם לעיני העורכים והמנהלים הבכירים: "הם קראו לי נאצית וגזענית; למדתי להתעלם מתגובות על כך שאני 'שוב כותבת על יהודים'. כמה מעמיתיי, שנחשבו לידידים שלי, הוטרדו על ידי עובדים אחרים. הכתיבה שלי ואני הושפלנו בפתיחות בערוצי ההתכתבות של העיתון, בהם העורכים הבכירים כתבו באופן תדיר. שם, חלק מעמיתיי התעקשו שמוכרחים לעקור אותי מהחברה הזו אם היא רוצה להיות 'מכילה' באמת, בעוד אחרים העלו אימוג'ים של גרזנים ליד השם שלי. עובדים אחרים בניו יורק טיימס משמיצים אותי בפומבי כשקרנית בטוויטר, ללא כל חשש שייענשו על כך. אף פעם אין השלכות".
בכך רמזה וייס שההתנהגות כלפיה במערכת העיתון הייתה בלתי-חוקית שכן הייתה שם אפליה, סביבת עבודה עוינת ועוד. היא הדגישה שאינה עורכת דין, אך יודעת שמדובר בהתנהגות פסולה.
"הייתי רוצה לומר שהניסיון שלי היה ייחודי", כתבה וייס. "אך האמת היא שסקרנות אינטלקטואלית – וקל וחומר נטילת סיכונים – היא התנהגות פסולה כיום בטיימס. למה לערוך משהו שיאתגר את הקוראים שלנו, או לכתוב משהו נועז ואז להצטרך לעבור את התהליך המתיש של ניפויו כדי להפוך אותו לכשר אידיאולוגית, כשאנחנו יכולים להבטיח לעצמנו ביטחון תעסוקתי (וקליקים) על ידי פרסום מאמר המערכת ה-4,000 שלנו שטוען שדונלד טראמפ הוא סכנה ייחודית לאמריקה ולעולם? וכך צנזורה עצמית הפכה לנורמה".
וייס התייחסה לפיטוריו של עורך הדעות ג'יימס בנט, בעקבות פרסום מאמר של הסנאטור הרפובליקני תום קוטון שטען כי יש להשתמש בצבא כדי לעצור מחאות אלימות ברחובות אמריקה. "מאמרי דעה שהיו מתפרסמים בקלות רק לפני שנתיים, יכולים כעת לסכן את העורך או הכותב, אם לא לגרום לפיטוריו. אם יש סיכוי שאייטם יגרום להתנגדות במערכת או ברשתות החברתיות, העורך או הכותב פשוט לא יציעו אותו. אם הם יילחמו, יורידו אותם מהרעיון במהירות. ואם, פעם בכמה זמן, הם יצליחו להביא לפרסומו של מאמר שלא מקדם באופן ברור את התנועה הפרוגרסיבית, זה יקרה רק לאחר שכל משפט עובר ניפוי וזוכה לאזהרה".
"'העיתון המתעד' הופך יותר ויותר לתיעוד של אלו שחיים בגלקסיה רחוקה, כזו שעניינה מנותק משמעותית מחייהם של רוב בני האדם. זוהי גלקסיה שבה, אם נבחר רק כמה דוגמאות מהזמן האחרון, תוכנית החלל הסובייטית זוכה לשבח על ה"גיוון" שלה; פרסום פרטיהם האישיים של בני נוער ברשתות, בשם הצדק, הפך למותר; ורשימת מערכות המעמדות הגרועות בהיסטוריה כוללת את ארצות הברית לצד גרמניה הנאצית".
וייס כתבה לסיום כי היא מאמינה שהרעיונות הטובים ביותר ינצחו בסוף. אולם, לדבריה, הרעיונות לא יכולים לנצח בעצמם. "הם זקוקים לקול. הם צריכים להישמע. ויותר מכל, הם צריכים להיות מגובים על ידי אנשים שחיים על פיהם".
