למערכת המשפט יש מן שיטה כזו, כשהיא לא אוהבת חוק מסוים, ולא מדובר בחוק חדש שאפשר פשוט לבטל, היא מרוקנת אותו מתוכן. הקרבן הנוכחי של השיטה, בשלב זה עדיין רק קרבן פוטנציאלי, הוא ח"כ חיים כץ. את פרטי הפרשה תוכלו למצוא בחיפוש קצר בגוגל, אז נחסוך את התיאור המלא. לצורך העניין רק נספר שהחשד הוא שכץ קידם במסגרת תפקידו כיו"ר ועדה בכנסת הצעת חוק חברתית לכאורה, המעניקה לבעלי אג"ח מקרב הציבור עדיפות בפירעון חובותיהם על פני החובות לבעלי השליטה בחברה. בפועל, כך נטען, הצעת החוק נועדה להיטיב עם מקורבו של כץ, איש שוק ההון מוטי בן ארי, זאת בשעה שבן ארי הרעיף עליו טובות הנאה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זהירות, נשים למדניות
– ישראלים, נעים להכיר: התנועה הפרוגרסיבית עשתה עלייה
– "נצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה וזה ייקח זמן"
כתב האישום שגיבשו אנשי הפרקליטות והיועמ"ש הועבר לכנסת, אך חברי הכנסת, שומו שמיים, העזו לקבל את בקשתו של כ"ץ ולהעניק לו חסינות מפני העמדה לדין. כמובן שמיד קמו מי שהתנדבו לעשות ליועמ"ש את העבודה, ושלוש עמותות שונות עתרו נגד החלטת הכנסת להעניק לכץ חסינות: משמר הדמוקרטיה הישראלית, התנועה לאיכות השלטון והתנועה לטוהר המידות. היועמ"ש לא היה צריך יותר מזה על מנת להגיש לבג"ץ תגובה, שהלכה למעשה מרוקנת את חוק החסינות מתוכן.
למעשה, היועמ"ש היה צריך לבקש מבג"ץ למחוק את העתירה משום שהיא הפכה ללא רלוונטית. למה? כי החלטה על חסינות תקפה רק לכנסת שבה ניתנה, והכנסת שהעניקה לכץ חסינות היא הכנסת ה-22. לכן, החסינות שניתנה לכץ כבר לא בתוקף, היועמ"ש יכול לנסות להגיש מחדש את כתב האישום נגד כץ, בכל רגע שירצה. למרות זאת, היועמ"ש לא מבקש למחוק את העתירה, ובמקום זאת, בהליך משונה מאוד, הוא מבקש מבג"ץ "להנחות" את הכנסת ה-23 איך לקבל את ההחלטה בבקשת החסינות שכץ אולי יגיש אם היועמ"ש ינסה שוב להגיש נגדו כתב אישום. כאילו נשכח לחלוטין הכלל שלפיו בג"ץ אינו דן בעתירות תיאורטיות.
אבל זה לא הכול. החלק החמור יותר הוא העובדה שהיועמ"ש מבקש מבג"ץ, הלכה למעשה, לרוקן מתוכן את חוק החסינות. על פי גישת היועמ"ש, החסינות נועדה רק לזוטות, כמו לדוגמה השתתפות בהפגנה חוקית שהוכרזה פתאום כבלתי חוקית. לגישתו בעצם כלל לא תיתכן אפשרות שחבר כנסת שנאשם בעבירות כמו שוחד (עבירה שכץ, אגב, לא מואשם בה) או מרמה והפרת אמונים (העבירה שכץ מואשם בה בפועל) יזכה לחסינות על ידי הכנסת. מנדלבליט לוקח את פסקי הדין הקודמים של בג"ץ בסוגיות החסינות, ולמעשה מרחיב את מסקנותיהם כך שהאפשרות שהכנסת תוכל להעניק חסינות לאחד מחבריה הופכת כמעט לתיאורטית.
אם מעמיקים עוד קצת בעמדת היועמ"ש ניתן להבחין, למרות שהדברים אינם נאמרים במפורש, שלשיטתו לא אמורים כלל להפעיל את חוק החסינות. זאת משום שאם לחבר הכנסת באמת עומדת עילת חסינות, הרי שהוא, היועמ"ש, לא יגיש נגדו כתב אישום. ומנגד, אם היועמ"ש החליט להגיש כתב אישום, כנראה שאין עילת חסינות שעומדת לחברי הכנסת, וממילא אין לחברי הכנסת ברירה אלא לדחות את בקשת חבר הכנסת לקבל חסינות. בכך מבקש היועץ המשפטי לממשלה בעצם להחליף את שיקול הדעת של חברי הכנסת בשיקול הדעת שלו, ולהפוך את הכנסת מבחינה חוקית לחותמת גומי.
בינתיים, זו רק אפשרות. העתירות הוגשו, התגובות ניתנו, ובשבוע הבא יתכנסו שופטי בג"ץ ניל הנדל, ענת ברון ועופר גרוסקופף, לדיון בנושא. אם השופטים יקבלו את העתירות, בהתאם לעמדתו של היועמ"ש, הם ימשיכו את מגמת החלפתו של שלטון החוק בשלטון המשפטנים, ויוכיחו פעם נוספת את הנחיצות בהסדרה מחודשת של מערכת היחסים בין רשויות השלטון.
