היועמ"ש מנדלבליט קבע בשבוע שעבר, בתגובה לעתירה שהוגשה לבג"ץ בעניין, שיש לאפשר לנשים להיבחן במבחני הסמיכה לרבנות, לאו דווקא דרך הרבנות הראשית. הרבנים הראשיים לא המתינו זמן רב וכבר למחרת שיגרו הודעה מאיימת. "הרבנות הראשית לישראל אינה מוסד להשכלה גבוהה ותפקידה הוא להכשיר רבנים בישראל", נכתב שם. "ההלכה והמסורת היהודית שהרבנות אמונה על שמירתן אינן מאפשרות הכשרת נשים לרבנות. אם תהיה הנחיה משפטית שתחייב אותה להכשיר נשים לרבנות בניגוד להלכה, הרי שיושבת כליל מערך הסמכת הרבנים, ולא יתקיימו בחינות רבנות עד לתיקון חקיקה שיסדיר את העניין".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פיקוח נפש דוחה חסידות
– היפים והנאורים: ההגמוניה הישנה זקוקה נואשות למראה
– עיכוב יציאה: משבר הקורונה פוגע בעולם השליחות הציונית בחו"ל
הנה מתברר שבניגוד לכל מה שידענו עליו, הגוף המותש והמסורבל הזה – הרבנות הראשית – בהחלט יודע להשיב מלחמה שערה, לחשוף שיניים ולנשוך. אבל רגע, היכן "בהלכה ובמסורת היהודית" נכתב שאין לאפשר את הכשרת נשים לרבנות? ובכן, בשום מקום. במסורת היהודית – זו הכתובה ולא המומצאת, המבוססת על עובדות ולא זו שנשענת על כרעי וקרעי סוציולוגיה – הייתה דבורה הנביאה אשת לפידות וחולדה הנביאה ומרים הנביאה אחות משה ואהרון. לנשים בהחלט מותר ללמוד ולהורות בתורה, לפסוק הלכה ולהיסמך, אז על מה ולמה המהומה?
התגובה המתלהמת הזאת של הרבנות משלימה תמונת מצב קשה. זו אותה רבנות ששתקה ועודנה שותקת כשהר הבית מחולל, כשילדים מוסלמים משחקים בו כדורגל בכל יום, שלא השמיעה הגה וצל צילה של מחאה כשחופש הפולחן נאסר על יהודים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי וכשצעירים שמבקשים לקיים בו את הקרבת הפסח – מצווה ששווה בחומרתה לברית המילה ושמי שמבטל אותה נענש בכרת – נעצרים בכוח בידי משטרת ישראל. אפילו צליל של חוסר שביעות רצון או צקצוק בלשון לא יצאו בהקשר ההוא מכיוון הרבנים הראשיים, אלו שאמורים לייצג את תורת משה אבל בפועל נלחמים ללא פשרות על עניינים של מה בכך – שעקרוניים מאוד, השד יודע למה, לפטרוניהם החרדים או החרד"לים.
אפשר כמובן לחשוב שאין לעלות להר הבית בשל קדושת המקום, שזה אסור ומזיק ולא רצוי, אבל תמיד דרושה מידתיות. לא ייתכן שלב ליבה של התורה שבכתב ושבעל פה יושלך לקרן זווית ואילו מי שאמון על שמירתה בישראל יעדיף על פניו עיסוק בזוטות. אין דין מצוות דאורייתא כדין פולקלור, מנהגים, מוסכמות חברתיות או סתם נטייה לשימור דפוסים קיימים. כשהרבנות נצמדת דווקא לאחרונים ומזניחה את עיקר העיקרים של היהדות, כשהיא איננה רואה לנכון אפילו להביע את דעתה לגבי ההפקר השורר באתר היהודי מספר 1, זה אומר שמשהו בה חולה מאוד, ובעצם שמשהו בנו וביהדותנו חולה מאוד.
וזה אותו הרב יצחק יוסף שביזה (בסתיו 2014) רבנים חשובים כדוגמת קודמו הרב גורן, הרב קפאח, הרב חיים דוד הלוי, הרב שאר ישוב כהן, הרב דוב ליאור ועוד ועוד שסבורים שדווקא חשוב והכרחי לעלות להר הבית (בטוהרה) – וכינה אותם "רבנים מליגה ד' שחולקים על גדולי ישראל". זה אותו חוסר הרגישות לדעות אחרות, לציבורים אחרים, חוסר יכולת להכיל וחוסר רצון לשמוע שמשתלב באופן מושלם עם העיוורון בנוגע לתדמית השלילית שהגוף שבראשותו קנה לו ביושר בקרב הציבור הרחב.
גם הרב דוד לאו, איש נעים הליכות שבתוך עמו הוא יושב, איננו נקי מכך. בימי שני הרבנים הללו כמו בימי קודמיהם בתפקיד הפכה הרבנות לגוף בלתי רלוונטי, בלתי מייצג. שום קול מבחוץ איננו חודר ללשכת הפלהדרין המודרנית שברחוב אהליאב. אין להם מה לומר לנו. אין להם בשורה מוצאת. כל ייעודם כיום הוא לשמר מסגרת ריקה של מוסד חסר אמירה. "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבוא? קטנות שהיתה בהן", בוכה הגמרא במסכת סוטה (מח, ב). מי גרם לצדיקים לאבד את עולמם? הם עצמם, שכילו את ימיהם בעיסוק בקטנות ובקטנוניות, שחדלו מלהבחין בין עיקר לטפל, ששכחו את מה שחשוב באמת.
