מפעל סינון עפר הר הבית, זה שהוצא בכמויות אדירות בידי הוואקף בעת ביצוע ההרס באורוות שלמה בסתיו 99' ומסונן כבר שנים רבות בהר הצופים – חושף לפעמים היסטוריה יהודית מעט פחות מחמיאה. מחקר שקיים ד"ר אהרן גרינר יחד עם מנהלי מיזם הסינון צחי דבירה וגבי ברקאי, עסק ב־179 שברי צלמיות חרס שנמצאו בעפר שהוצא מהר הבית במהלך העשור הראשון של סינונו. צלמיות אינן אלא פסלונים קטנים, כאשר 142 מהצלמיות שנמצאו בעפר ההר מתוארכות לתקופת הברזל ב', הלא היא תקופת הבית הראשון, ואילו האחרות מאוחרות יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות המגפה, האבטלה והמהומות: אופטימיות בשוק המניות בארה"ב
– לעזאזל האמת: נתניהו שונא אופוזיציה מימין
– סנ"צ יובל ראובן: "אין פולחן בהר הבית נקודה"
רוב מוחלט של הצלמיות שנמצאו בהר הבית הן של סוסים, לעיתים סוסים ורוכביהם, אבל גם של בעלי חיים אחרים כדוגמת פרים, כבשים, ציפורים ואפילו צלמית בודדת של אריה. לצד אלו נמצאו מה שזכו לכינוי "צלמיות עמוד" שבהן מגולפות דמויות נשיות, לא צנועות במיוחד בלשון המעטה. צלמיות העמוד הללו מגיעות לגובה של 13 עד 16 סנטימטרים בקירוב, ועל פי גרינר צורתן ומשקלן מעידות שהן נועדו כנראה לנשיאה אישית לצרכי פולחן או סתם כקמיע. קיימות גם צלמיות חלולות שכנראה אינן אלא כלים שלפחות בחלקם שימשו לנסך פולחני. פתחים למילוי נוזלים נמצאו לעתים על גב פסלון בעל החיים, ואילו פיהם שימש למזיגה.
כן, כל המגוון האלילי המפוקפק הזה נמצא באתר המייצג העולמי של פולחן הא־ל האחד – הר הבית – ודווקא בתקופה שבה נבנה לכבודו מקדש בהר. היו שהציעו שחציין התחתון של הצלמיות הנשיות נראה כעמוד מכיוון שהוא משקף דגם של עץ שזוהה עם האלילה אשרה – "בת זוגו" של הא־ל במיתולוגיה הכנענית, שאומצה בהתלהבות רבה בידי יורשיה היהודים. בקרב החוקרים יש מי שמציעים שגם צלמיות הסוסים, עם או בלי רוכבים עליהם, היו חלק מהפמליה שיצרו אבותינו הקדומים לטובת האשרה.
ולא שפסלונים זעירים כאלו היו נדירים ביהודה, ממש לא. האם זו אכן עדות לפולחן האלילי שלאורך תקופות ממושכות מימי הבית הראשון נהגו בו אפילו במקדש עצמו, ושהתנ"ך נזעק כנגדו פעם אחר פעם? על המלך מנשה, למשל, בנו של חזקיהו, כתוב (מלכים ב, כא) "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'… וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם".
יאשיהו, נכדו של מנשה, טיהר את המקדש מסוג הפולחן הזה, שלווה גם בריטואלים מיניים מסמרי שיער שנרמזו בכתובים בעדינות. "וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה".
פרט מעניין הוא שכל הצלמיות שנמצאו בעפר הר הבית אותרו כשהן שבורות. ייתכן שזו תוצאת הריסוק של דחפורי הוואקף הבלתי עדינים, אבל גרינר וחבריו אינם מוציאים מכלל אפשרות שהן שוברו בכוונה עוד הרבה קודם לכן.
"העובדה שהן שבורות מחזקת את ההשערה שהן נופצו בכוונה תחילה בהוראת המלך יאשיהו", אומר צחי דבירה. "יש הטוענים שהצלמיות הללו היו בשימוש עד סוף ימי בית ראשון, עד החורבן, כי מצאו אותן גם בשכבות של החורבן, אבל בשכבות האלו הכמות של הצלמיות שנמצאו קטנה. בנוסף, אם היה נכון שהפולחן שלהן הוסיף להימשך עד החורבן, היינו מוצאים גם צלמיות שלמות".
חיזוק לתפיסה הזו, התולה את שבירת הצלמיות במלך יאשיהו – או שמא חזקיהו שקדם לו בטיהור הממלכה מסממנים אליליים – אפשר למצוא בתוצאות של חפירה בבור אשפה מימי הבית הראשון שנמצא בקדרון. בבור הזה אותרו 33 שברי צלמיות נוספים מימי הבית, רובן של בעלי חיים, ואילו שתיים – של צלמיות עמוד נשיות. אל הבור הזה הושלכה אשפה מלכותית מבית המלך הסמוך וגם מהמקדש. ייתכן מאוד שלכאן הושלכו האלילים שפונו מן הקודש.
ד"ר אהרן גרינר מסביר שצלמיות העמוד הנשיות רווחו ביהודה בתקופה המדוברת יותר מאשר בשאר האזור, שם נהגו דגמים אחרים. הוא מוסיף שהפיניקים – שחלקו עם הישראלים את האמונה באשרה – נהגו לעצב את צלמיות הנשים שלהם כשהן לבושות, מה שאי אפשר לומר על צלמיות הנשים שנמצאו ביהודה בכלל ובהר הבית בפרט. יתרה מכך, בהר הבית וביהודה בכלל הובלטו האברים הנשיים המוצנעים בדרך כלל יותר מאשר בצלמיות הפלישתיות, למשל. מעצבי הפסלונים הללו התירו לעצמם יותר משהתירו לעצמם מקביליהם שבממלכות השכנות.
פרט מעניין הוא שבעוד שבכלל אזור יהודה מצאו שלושת החוקרים מפעם לפעם דוגמאות לאימוץ דגמים של צלמיות בסגנונות זרים – פלשתיים, פיניקיים, עמוניים, מואביים או אדומיים, בעפר הר הבית ובאזורים הסמוכים – מורדות הר הבית והעופל – לא זוהו כלל טיפוסים או סגנונות כאלו.
גרינר מסביר זאת באופן מפתיע, ששונה מאוד ממה שנהוג לחשוב על העת ההיא: "ממצא הצלמיות בהר הבית לא שונה מזה שבשאר יהודה, אלא הוא פשוט הכי יהודאי. זה הסגנון היהודאי. צלמיות הנשים וגם אלו של בעלי החיים פשוטות יותר ביהודה מאשר במקומות אחרים ובעלות פחות עיטורים. כאן, בלב הממלכה, שמרו דווקא את סגנון הצלמיות הזה ונזהרו יותר מהשפעות זרות".
קצת מגוחך לדבר על היעדר השפעות זרות, כשמדובר בצלמיות שנמצאו באתר המזוהה יותר מכל מקום אחר בעולם עם האמונה בא־ל אחד.
"קודם כול, אמנם זה נמצא בהר הבית אבל מקור הצלמיות לאו דווקא בבית המקדש, אלא אולי למשל מבית המלך. אי אפשר להתחייב שזה הגיע מהמקדש. שנית, אם לקבל את ההצעה שצלמיות העמוד הן למעשה האשרה, התחושה הרווחת אז ביהודה היתה שהאשרה היא 'משלנו', כלומר אלילה מקומית. כמו כל העמים מסביב, גם ביהודה ובישראל היה זוג מלכותי – הא־לוהים היהודאי ובת זוגו".
גרינר איננו משוכנע שמדובר בפסלים ששימשו לפולחן, ומעלה השערה חלופית שהצלמיות נתפסו כמעין מזוזה, קמיע, חפץ שמביא מזל טוב. "לא בטוח שהתפללו אליהן. ייתכן שייצרו אותן למטרות קצרות מועד. למשל, הניחו אותן ליד החלון או הדלת כשהאישה היתה חולה או עמדה ללדת, ואחרי שבוע, כשהן כבר 'מילאו את יעודן', שברו אותן כחלק מהריטואל ומכיוון שנחשבו כבר כמשומשות. באתר שהוא יהודאי מובהק כמו הר הבית – לב הממלכה – אך טבעי שלא מצאנו בו את הסגנונות האחרים בעלי ההשפעות הזרות שנהגו בכל הסביבה. ככל שמתקרבים למרכז הממלכה הקפידו יותר על אותנטיות. שימוש בצלמיות זרות נחשב כנראה ללא ראוי".
