"אני חוששת שבקרוב נראה גופות מתגוללות ברחובות", אומרת לי שולה קשת, תושבת דרום תל־אביב ויו"ר ועד שכונת נווה־שאנן. קשת, פעילה חברתית מנוסה, מכירה את המצוקה מקרוב. כבר שנים שהיא מנכ"לית תנועת "אחותי", ובשנה שעברה אף נבחרה למועצת עיריית תל־אביב. היא מטפלת בכולם. קשישים עריריים, נרקומנים, חסרי בית, משפחות חד־הוריות, אנשים שפונו בכוח מביתם, פועלים זרים. כל גוני המצוקה האפשריים. אף לא אחד מהם זר לה. אבל הימים האחרונים, היא אומרת, גרמו לה לחרדה של ממש. שכונת נווה־שאנן, לב ליבה של המצוקה, הפכה לפצצה מתקתקת.
לא צריך הרבה כדי להבין מה מתרחש כאן. אפילו לא צריך לצאת מן הבית. בשבוע האחרון עדים התושבים, המסתגרים בביתם, לצלילים חדשים העולים מרחובות השכונה. קולות הסירנה עולים ארבע חמש ושש פעמים ביום ממכוניות חונות, הנפרצות פעם אחר פעם. זה צליל האזהרה למה שצפוי להתרחש כאן בקרוב, אם הממשלה לא תתעשת כבר בימים הקרובים. לאוכלוסיית המצוקה של דרום תל־אביב אין רזרבות כלכליות. ובעוד שבועיים, מקסימום חודש, לסטודנטים, לקשישים, ולמשפחות חד־הוריות עם או בלי חל"ת לא יהיה כסף לשלם שכר דירה. אך למרות מצבם, בהיותם אזרחים עדיין תהיה להם גישה לביטוח לאומי ולקופת חולים. למרות מצבם, הם עדיין לא התחתית האמיתית. הבעיה הקשה יותר היא אלפי הפועלים הזרים חסרי המעמד החוקי, חוטבי העצים ושואבי המים של העידן הגלובלי, שפוטרו מעבודתם עם התפרצות המגפה ואין להם שום דרך להמשיך להתפרנס. אין להם גם שום רשת ביטחון סוציאלית. מצבם נואש. במשטרה יש חשש שעם מצב האין ברירה יגיע גם גל של אלימות, מעשי שוד וביזה.
כן, דרום תל־אביב נמצאת בסרט רע. כמו סרט אסונות עתידני, רק בלי גורדי שחקים וחלליות כסופות עולות ויורדות אנכית. לשוטרים אין קסדות תקשורת מתוחכמות או ניידות עם דלתות עטלף. המשטרה אמורה לאכוף את הסגר. אבל בליבה של השכונה יש אזורים שלמים שנראים כאילו מעולם לא הוכרז בהם סגר.
מוטי כץ, חבר ועד שכונת נווה־שאנן ומנהל קבוצת "דרום תל־אביב בקריז", הוא בין האמיצים שבמסגרת תפקידו עוד הסתובב השבוע ברחובות ומסוגל לתת עדות מכלי ראשון על מה שקורה שם. וזה נשמע רע. "הגיע יום הדין", הוא אומר. "המצב נפיץ וכל הסוגיות היומיומיות הקשות קיבלו תפנית חדה. ברחובות התחנה המרכזית הישנה יש התקהלויות והתגודדויות של פועלים זרים. בעיקר אריתריאים. רובם גברים צעירים ללא משפחות, שמתגוררים ארבעה, חמישה ועשרה בדירות קטנות ועלובות. כאלה שאין בהן שום פרטיות או סיכוי לשמור על ריחוק של שני מטרים מאדם לאדם. ואם אחד מהם יחלה? אז הם בחוץ.
"לא זו בלבד. יש עדיין גם הרבה בתי עסק פתוחים. אם להשוות בין רחוב אלנבי הסמוך לנווה־שאנן – אלה שני עולמות. בעוד אלנבי שומם, בנווה־שאנן שוקי האופניים הגנובים עדיין שוקקים. על אכיפה קשה לדבר בימים רגילים; עכשיו, כפי שזה נראה, אפס אכיפה. תמונת המצב היא כזו: פעם בשעתיים עוברת ניידת וכורזת בתיגרינית לזרים ברחובות ומפזרת אותם. הם נעלמים אל הרחובות הקטנים, ואחרי כמה דקות חוזרים. משחקי חתול ועכבר מטופשים. אני לא יודע מה השיח במשטרה עצמה, אך על פניו נראה שהמשטרה מעדיפה את המצב הנוכחי, שבו הזרים ממשיכים להסתובב ברחובות, ולא אלימות. אבל האלימות רוחשת מתחת לפני השטח. האנשים פוטרו, אף אחד לא עובד, הכסף אוזל. וזה יפרוץ. לפני פסח, אחרי פסח. זה יגיע. זה רק עניין של זמן.
"גם החמארות עדיין פתוחות", אומר מוטי, "אבל ירדו למחתרת. בשישי־שבת האחרון עשיתי סיור בשטח. הגיפו את תריסי המתכת ובפנים הכול ממשיך להתנהל כרגיל. התקשרתי למשטרה. הגיעו. אבל ניכר שבחוסר חשק ברור. קשה להאשים אותם. בשבוע שעבר פרצה קטטה בין המשטרה שהגיע לפזר התקהלות ובין האריתריאים בשטח. המיגון שעימו הגיעו השוטרים היה מסכה וכפפות. לחלקם אפילו כפפות לא היו".
מצלצלים בכל הפעמונים
השאלה הגדולה היא מה יהיה אם וכאשר יתברר שיש לא מעט חולי קורונה גם בקרב העובדים הזרים. כבר עכשיו יש כמה מקרים מתועדים. חלק ניכר מהם עבדו עד לפני שבוע במסעדות, במלונות ובמרכולים, מקומות שעל פי נתוני "מרכז המידע והידע הלאומי למערכה בקורונה" המבוססים על חקירות אפידמיולוגיות של משרד הבריאות, הם בין המקומות היותר מועדים להדבקה. וכאשר זה יצוף – האלימות ושנאת הזרים ירימו ראש.
מדבר אחד, לכאורה, מוטי כץ היה צריך להיות מרוצה. כבר שנים שהוא מנהל מאבק סיזיפי לסגור את בתי הבושת הפזורים ברחבי התחנה המרכזית הישנה. אבל עד כה שום כוח בעולם, לא היה בו די לגרום לכך. בשבוע שעבר קרה הבלתי ייאמן. המשטרה פשטה על בתי הבושת ברחבי התחנה וסגרה אותם. נכון לעכשיו, אין בית בושת אחד פתוח בתחנה המרכזית. אחד מהם פעל שנים מתחת לבית של מוטי. "פתאום נהיה שקט", הוא אומר. אבל הבעיה לא נעלמה. הבנות עברו לרחוב. והמראות קשים, הוא אומר. כי עכשיו הכול בולט עוד יותר. הנרקומנים, הזרים ומוכרי הסיגריות. הכול מוחשי עד כאב. אולי גם מכיוון שענן העשן התמידי, שרבץ על התחנה המרכזית החדשה התבהר ונעלם. מאז פסקה תנועת האוטובוסים, הוא אומר, הוא רואה ממרפסת הבית שלו משהו שלא ראה שנים. את קו האופק.
כן, מהזווית שלו, מוטי כץ רואה דברים, שאחרים שעינם פחות מנוסה לא יקלטו. למשל הסחר בסמים ברחובות התחנה הישנה. סמים יש בשפע, הוא אומר, מכל הסוגים האפשריים. מהרואין ועד סמי פיצוצייה בכמה שקלים. כאילו לא קרה כלום. אולי בצדק, הוא מוסיף, "הדבר האחרון שצריך פה עכשיו זה נרקומנים בקריז. אבל גם זה בדרך. ממה שאני רואה, למכורים שמקבצים נדבות בצמתים יש בעיה. מעט הנהגים שעדיין מסתובבים בדרכים, פוחדים לפתוח את החלון לנדבה".
"הקטסטרופה בדרך", אומרת שולה קשת, שלא עוצרת אף פעם. בקול צרוד מעייפות היא מספרת שלא ישנה הרבה בימים האחרונים. מדאגה, מעבודה מסביב לשעון, מחיפוש דרכי פעולה חדשות להתמודדות עם המצב. "אנחנו מוצפים בקריאות לעזרה. לא יודעת כמה זמן נוכל עוד להמשיך בצורה הזאת. אנחנו מצלצלים בכל הפעמונים. הבעיה היא שהמערכת לא מתעוררת. הממסד חייב להתגייס באופן רציני ביותר. הממשלה חייבת לשנות במהירות את חוק הפיקדון ולהתחיל לשחרר כספים כמה שיותר מהר, כדי שלעובדים הזרים, חסרי המעמד, שאין להם ביטוח בריאות ואין להם שום דרך להתפרנס יוכלו לשרוד. על העירייה להקים חמ"ל משותף עם הארגונים החברתיים.
"בימים האחרונים שלחו הארגונים החברתיים מכתב לראש עיריית תל־אביב רון חולדאי ובו הציעו דרכים להתמודדות עם המצב. הוצע להקים חמ"ל שיכלול נציגי ארגונים של החברה האזרחית, הנמצאים בקשר ישיר ואישי עם האוכלוסיות השונות הזקוקות לעזרה ולהגנה, ועם בעלי עסקים ועם נציגים של המגזר העסקי, היכולים להעמיד לרשות העירייה משאבים חיוניים כגון מוצרי מזון וציוד רפואי. דרום תל־אביב בסכנה ממשית, ואני חוששת שנראה לא רק גופות מוטלות בצד הכביש. אנשים בייאוש, שיגיעו לפת לחם יתחילו לפרוץ ולשדוד, כפועל יוצא של המגפה".
חומר למחשבה: מאתיים פקחי הגירה בעלי סמכויות ומצוידים היטב הוכרזו עובדים לא חיוניים ונשלחו הביתה עד אחרי פסח. מישהו במשרד הפנים צריך להתעורר.
