דמות שמעניקה לך השראה: המורה שלי לאנגלית בבית הספר התיכון החקלאי האזורי "רופין", הגב' לאה לנדאו. היא הייתה אלגנטית, מנומסת וחכמה מאוד, בעיקר אני זוכרת את חוכמת החיים שלה. היא לא הייתה כמונו – צברים מחוספסים וחצופים.
ספר ששבת לקרוא בפעם השנייה: ״לקסיקון משפחתי״ של נטליה גינזבורג. לפעמים אני חוזרת אליו שוב לחפש רגעים שאני מזדהה איתם. אני גם אוהבת לקרוא ספרי שירה לפני השינה (שאני אולי לא כל כך מבינה הכול בהם, אבל אוהבת לקרוא ואפילו מכורה).
יוצר שאהוב עלייך במיוחד: קשה לי לבחור אחד, אני אוהבת את כל מי שיוצר אבל סופרים שאהובים עליי במיוחד הם אהרן אפלפלד וחיים באר. אצל אפלפלד אני מרגישה כאילו הוא מספר לי סיפור באופן אישי, לי ורק לי. במחול, לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את להקת המחול של פינה באוש עם היצירה "פולחן האביב".
חפץ שאת קשורה אליו במיוחד: לצערי זהו חפץ שאבד לי. חגורה מכסף משובצת באמייל שאמא שלי נתנה לי, ושאביה קנה בחנות במרחצאות שבהם נהגו לנפוש. היא הייתה יפהפייה ועם עוצמה גדולה, אם אפשר להאמין שחפץ מעביר כוח. השארתי אותה בטעות בבית מלון בניו־יורק.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? וויליאם הרט, בעיקר כדי לבקש ממנו שידבר אליי בקול שהיה לו בסרט "נשיקת אשת העכביש". אבל וויליאם לא זמין, אז אני שמחה ונהנית לשתות את הקפה השני של שבת בבוקר עם הנשיא בפטיו בבית הנשיא, או בדירה שלנו במרפסת.
מה מצחיק אותך? מאוד אהבתי לצפות בערוץ ביפ בלילות, היו שם תוכניות מצחיקות במיוחד. מצחיקים אותי חיקויים שקולטים ניואנסים, ומצחיקים אותי אנשים שיודעים להגיב בהומור.
תמונה על הקיר שלך: יש אצלנו בדירה תמונה של צלליות על בד, משהו פשוט מאוד ומינימליסטי שנקרא "פולקה חלוצית", של הצייר אלחנן חפץ, ששמו מופיע בראשי תיבות. זו תמונה שאמי רכשה בירושלים בתחילת המאה הקודמת, כשהגיעה לבקר חברה שלה שלמדה בבית הספר לאחיות.
בילוי משותף עם המשפחה: כשילדינו היו קטנים אהבתי את הטיולים המשפחתיים בטבע. היום אני אוהבת את הארוחות המשפחתיות עם כולם, זה כמעט תמיד שמח וגורם הנאה צרופה.
מה המאכל שאת חוטאת בו? למרות שאני אוהבת לבשל וגם לאפות, ויש כאלה שאומרים שאני עושה את זה טוב, אני הכי אוהבת לאכול לחם טרי (עם הקרום הקשה), מרוח בהרבה חמאה עם חצי עגבנייה. אפשר גם גבינת עזים מהסוג "שברה".
הנוף האהוב עלייך: אני מתגעגעת אל השקיעות מהמרפסת שלנו ברחוב נוף הרים 4. אני אוהבת את שעות הדמדומים, שבהן היינו סופרים ומתערבים תוך כמה שניות תיעלם השמש מעבר לקו הרקיע. ואת הצבע של ירושלים בשעות אחר הצהריים, מין גוון ורוד נפלא שייחודי לעיר הזו.
