במוצ"ש שעבר, לא המוסף אלא היום בשבוע, קרה דבר משונה מאוד: מחוגי השעון הסתובבו לאחור והעניקו לנו שישים דקות נוספות במתנה. בלי לעבוד בשבילן, בלי להגיש בקשה ובלי לשלם עליהן בתשלומים. שעה שלמה, בחינם.
ומה עשינו עם המתנה הנדירה הזאת? בעיקר ישנו. אחר כך התעוררנו, התלוננו שמחשיך מוקדם מדי, התנחמנו בכך שהילדים סוף־סוף הולכים לישון בשעה סבירה והמשכנו במרוץ החיים.
אבל מה היה קורה אילו יכולנו באמת לקבל שעה אחת נוספת? לא שעה שמתחבאת בין שתיים לשלוש בלילה, אלא שישים דקות שאפשר לעשות בהן כל מה שרוצים. בלי שהעולם יתקדם בלעדינו, בלי שהשעון יתקתק לנו מעל הראש ובלי שמישהו יבקש שננצל אותן כדי להכניס עוד מכונת כביסה.
ביקשנו משמונה כותבים לדמיין שג'יני נדיב במיוחד מופיע בחייהם ומעניק להם שעה כזו. התשובות נעו בין געגוע לרגע של שקט לבין תוכנית השקעה כלכלית שאפתנית, בין נסיעה ספונטנית לים לבין הרצון הפשוט להביט לילד בעיניים. כי מתברר שגם כשנותנים לנו זמן במתנה, לא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות איתו.
// יהודית קגן
בשעה אחת אפשר להספיק לא מעט דברים. למשל, לטוות חדר מלא קש לזהב, עם קצת עזרה. או לשלות פנינים מקרקעית הים, בתנאי שאין בנות ים בסביבה שיתחילו לעשות בעיות.
ואפשר גם לבנות מכונת זמן.
מעצם ההגדרה, בניית מכונת זמן אמורה להימשך שעה אחת בלבד. הרי אם תרגישי שהזמן בורח לך, תמיד תוכלי להחזיר אותו לאחור ולהרוויח עוד שעה. פשוט, לא?
קודם כול צריך למצוא למכונה ליבה. זה פחות מסובך מכפי שזה נשמע.
קחי את הזיכרון ההוא שמעיר אותך באמצע הלילה, עם התשובה השנונה שהיית צריכה לתת בוויכוח לפני חמש שנים. כמה שיותר מגוחך, יותר טוב. ויכוח עם מרצה באוניברסיטה, למשל, או עם החצופה שעקפה אותך בתור בסופרמרקט.
ההיא מהסופר לא יודעת מאיפה זה בא לה, אבל מעכשיו היא חיה לנצח בתוך מכונת הזמן שלך.
בשביל מנוע אפשר להשתמש בתוף של מכונת כביסה ישנה, מהסוג שנכנס למעגלים אינסופיים של מחשבות: נכון שלא הלכת היום לחדר כושר, אבל יש אוזמפיק בעולם, אז אולי זה לא נורא. שכחת להסדיר את ההעברה הבנקאית לפנסיה, אבל מה הסיכוי שתגיעי בכלל לגיל פרישה אם לא תלכי לחדר כושר?
וחוץ מזה, למה שלא תיתני לאינסטינקט, או לצ'אט, או אפילו לג'מיני, שיצדיק קצת את המינוי שאת משלמת לו, ללכת לחדר הכושר במקומך? וזהו.
עכשיו צריך דלק לכל העסק. ועדיף דלק מוצק. בשביל זה צריך לגעת בדשא, אבל בדשא של החיים.
חיוך של תינוק כשהוא רואה את פניה של אמו בבוקר. ילדה שרצה משער בית הספר היישר אל זרועותייך. שאלות הרות עולם כמו "את חושבת שיש על הירח פרחים? ואולי חתולים?"
יש רגעים שבהם מעשה ידייך אומרים שירה, ויש רגעים שבהם כל מה שמניע אותך הוא אמונה תמימה, כמעט נואשת, שמחר יהיה טוב יותר. את כל אלה אוספים יחד, מלפפים באיזולירבנד ומחברים למכונה.
אפשר גם פשוט ללקק את האצבע ולשפשף. אם זה עבד לסבתא כשניסתה לנקות לנו ריבה מהפנים, זה טוב מספיק גם בשבילי.
ואז, באורח פלא, הזמן נמתח מחדש. כמו מסטיק, כמו לשון חתול, כמו המתנה אינסופית מחוץ לדלת הרופא. והעולם מסתובב קצת נכון יותר סביב השמש.
// מתן צור
תראו, אני לא פראייר.
כל אדם ממוצע שמקבל שעה במתנה מג'יני היה מיד חושב איך לבזבז אותה. אחד היה משלים שעת שינה, אחרת הייתה יושבת עם כוס קפה במרפסת, ואולי מישהו היה יוצא לטיול קטן. אתם יודעים, הדברים הרגילים. אבל אני? אני לא הייתי מבזבז את השעה הזאת בכלל.
תהיו איתי רגע. מהו בעצם זמן? הדבר הכי יקר שיש לנו. ולא רק שזמן הוא הדבר הכי יקר שיש, הערך שלו גם עולה ככל שאנחנו מתבגרים.
תחשבו על ילד בן שלוש. מבחינתו הזמן הוא משאב אינסופי. מה זו שעה בשבילו? כלום ושום דבר. הוא יכול לעמוד שעה שלמה ולבהות במשאית זבל שמפנה גזם, ולא רק שלא ירגיש שהחמיץ משהו, מבחינתו זה יהיה היום הכי טוב בחיים.
אבל ככל שהשנים חולפות, הזמן הולך ומתייקר. שעה של בן שלוש נמכרת במחירי רצפה. שעה של נער כבר שווה קצת יותר. שעה של בן ארבעים היא נכס של ממש. ושעה של בן שמונים? אוהו, זו כבר סחורה נדירה.
ולכן, אם היה מופיע מולי ג'יני בשם עמירם, ואני די בטוח שככה היו קוראים לו, ומעניק לי שעה במתנה, הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לבנות אסטרטגיה ארוכת טווח.
צילום: איור תחיה קוטלרוב
זה עניין של מיינדסט. אני לא באזורים של בזבוז. אני לא חושב על הכאן והעכשיו. אני בונה נכסים לעתיד, כדי להגיע לחופש שעתי אמיתי. המטרה שלי פשוטה: להגדיל את השעה שקיבלתי באמצעות האפקט המצטבר של ריבית דריבית.
איך? אני מלווה את השעה שנתן לי עמירם לאנשים אחרים, בריבית קצוצה של חמש דקות בחודש. כולה שמונה ושליש אחוזים לחודש. לא צריך להתרגש.
המנגנון פשוט: מישהו מקבל ממני שעה היום, ועושה בה מה שהוא רוצה. ישן, יוצא לדייט, קופץ באנג'י. מה אכפת לי? זו הלוואה לכל מטרה. אבל בעוד חודש הוא מחזיר לי שעה וחמש דקות.
את הסכום החדש אני מלווה למישהו אחר, שמחזיר לי אותו בתוספת ריבית. וכך שוב ושוב.
אחרי שנה כבר יש לי יותר משעתיים וחצי. בלי שעשיתי שום דבר, ובלי שבזבזתי אפילו דקה אחת.
אבל למה לעצור כאן? אחרי עשור של השקעה עקבית יש לי כבר יותר מ־14 אלף שעות. כמעט שנתיים שלמות! והכול בזכות השעה המסכנה שנתן לי עמירם הג'יני הקמצן.
האם אני מבזבז מהן משהו? בוודאי שלא. אני נחוש. אני משקיע לטווח ארוך.
אחרי 42 שנות חיסכון אגיע לגיל שמונים עם כמות שעות דמיונית. מאות קוודריליונים של שעות. הון עתק במונחי זמן. אני כבר רואה את עצמי בגיל שמונים, יושב מול הדו"חות, סופר את כל השעות שצברתי. ורגע - - -
במחשבה שנייה, אולי דווקא אז אצטער שלא השתמשתי בשעות שהיו לי כשהייתי צעיר מספיק כדי ליהנות מהן.
אמממ. עמירם? שומע רגע?
נראה לי שבסוף אקח את השעה היום.
אשב בשקט עם כוס קפה במרפסת.
אולי אפילו אצא לראות משאית זבל מפנה גזם.
למה לא, בעצם.
// שרה פני עוזרי
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת את הג'יני הירקרק שקפץ פתאום מתוך הסיר של מרק הקוסקוס, באמצע יום שישי בבוקר.
בפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתי בת 12. אז הוא הופיע אחרי שחבטתי בכרית שלי בתסכול.
"קראת לי, אז באתי", הוא מסביר.
אני מסתכלת סביב. אין כאן שום כרית.
"נו, שפשפת עיניים בזמן שניקית את הסיר. הבנתי שזה הסימן שלי".
היגיון משונה של ג'ינים.
הוא מתיישב ליד האי במטבח ומשלב ידיים. אני כבר עומדת להביע משאלה, אבל הוא עוצר אותי.
"לא, לא, לא. הפעם אני מחליט על המשאלה. הספיקה לי הצניחה החופשית מהמשאלה הקודמת שלך. היום את מקבלת שעה במתנה".
"אוקיייי", אני מושכת זמן, מנסה להבין איך אפשר להוסיף כמה תנאים לעסקה.
"בלי שום תנאים משלך".
אוף. שכחתי שיש לו יכולת מרגיזה לקרוא מחשבות.
"אז מה התנאים שלך, ג'יני?"
אני מקרבת אליו צלחת עוגיות. חנופה מעולם לא הזיקה לאיש.
הוא מחייך, נוגס בעוגייה ומסביר: "את השעה תקבלי ברגע שאיעלם. אי אפשר לחלק אותה על פני כמה ימים. אלה שישים דקות רצופות ונקיות. ברגע שהשעה תתחיל, השעונים של שאר האנושות לא יתקדמו. כולם ימשיכו להתנהל כרגיל, אבל את תקבלי כיס קטן של זמן".
צילום: איור תחיה קוטלרוב
אני פותחת את הפה, והוא שוב עוצר אותי.
"אני לא מחזיר מתים לחיים, אי אפשר לטוס בנקישת אצבע ואי אפשר לנסוע בזמן. הכול מתנהל כרגיל. הדבר היחיד שמיוחד הוא שנוספה לך שעה".
אני מתחילה לחשוד שמדובר במלכודת. בפעם הקודמת ממש לא רציתי לצנוח, אבל הוא הלחיץ אותי כל כך שפלטתי את הדבר המופרך הראשון שעלה לי לראש.
"ג'יני, אפשר לחשוב על זה קצת לפני שאתה נעלם?"
"יש לך מזל שהעוגיות שלך טעימות. דקה אחת לחשוב, וזהו".
אני רוצה להתווכח, אבל מבינה שמוטב לחשוב מהר.
יום שישי חורפי וקצר לא משאיר לי הרבה אפשרויות. אם כבר קיבלתי שעה במתנה, אני חייבת לעשות בה משהו שבשום פנים ואופן לא הייתי מרשה לעצמי לעשות עכשיו.
"נגמר הזמן. תנצלי את המתנה שלך".
פוף. הג'יני נעלם בעננה ירוקה.
על מפרק היד שלי מופיע שעון שמתחיל לספור לאחור.
"תודה על הלחץ!" אני צועקת אל העננה, מכבה במהירות את האש מתחת לסירים ורצה החוצה. הקוסקוס יחכה.
בדרך לדלת אני חוטפת את מפתחות הרכב ואת הטלפון.
חמישים דקות אחר כך אני מגיעה לים.
כן, אני יודעת. מי מבזבזת חמישים מתוך שישים הדקות היקרות שלה על נסיעה לים? אבל לא אכפת לי. אלמלא השעה הנוספת, האפשרות הזאת בכלל לא הייתה עולה על הפרק.
אני מתיישבת על החול, מביטה אל האופק ונותנת לכחול ולגלים למלא את כל מה שהיום הזה רוקן ממני.
אני שולחת בקשה אילמת לג'יני: בפעם הבאה, תהיה פחות קמצן. לפחות שעתיים.
השעון הקסום על פרק היד הולך ומתרוקן.
אבל לי זה כבר לא אכפת.
אני דווקא התמלאתי.
// שירה אליצור
הג'יני שהופיע אצלי בסלון ביום שלישי היה שונה מאוד מזה שמציגים בסרטים. בלי עשן כחול ובלי מנורת קסמים. סתם בחור עייף עם כוס קפה. נקרא לו ניסים. "יש לך שעה נוספת", הוא הודיע. "שישים דקות. שלך. תעשי מה שבא לך".
בפעם האחרונה שהייתה לי שעה פנויה, בזבזתי אותה בגלילה בטלפון. ראיתי שיפוץ של מטבח שאינו שלי, בקבוקים שמתנפצים על הרצפה וויכוח סוער בתגובות של אנשים שאני לא מכירה.כשהרמתי את הראש, השעה כבר נגמרה.
אז מה עושים עכשיו? לישון? שעה זה בדיוק מספיק כדי להירדם ולהתעורר עם מיגרנה. לראות סדרה? זה פרק וקצת, ואז להישאר במתח.
ופתאום הבנתי: אני לא צריכה שעה שלמה. אני צריכה כמה דקות. מפוזרות.
"אפשר לפרוס?" שאלתי.
ניסים הניח את הקפה.
"לפרוס מה?"
"את השעה. שישים תשלומים. בלי ריבית".
"גברת, אני ג'יני, לא כרטיס אשראי".
"הבטחת לי שעה. לא אמרת שהיא חייבת להיות ברצף". אני חייבת להתחכם. כזאת אני.
תחשבו מה אפשר לעשות עם שישים דקות קטנות, שמגיעות בדיוק ברגע הנכון.
דקה אחת לפני שאני עונה לילד בצעקה. לעצור ולחשוב אם זה באמת יעזור או שאולי יש דרך אחרת. בדרך כלל יש. בדרך כלל אני מגלה אותה רק אחרי שכבר צעקתי.
דקה אחת בפקק, כשמישהו נדחף לי לנתיב. לשקול אם הוא ממש ממהר או שהוא פשוט אידיוט. דקה בהחלט מספיקה כדי לשקול את שתי האפשרויות.
דקה בתור, בלי טלפון. לתת למחשבות לנדוד ולהמציא דברים חדשים. בפעם האחרונה שניסיתי, המצאתי שלושה רעיונות להרצאה ואחד לארוחת ערב. את הארוחה, אגב, עוד לא בישלתי.
ודקה אחת לשתוק כשמישהי מספרת לי משהו קשה. לא לרוץ עם עצה, לא להגיד "גם לי היה", לא להציע פתרונות. פשוט להיות שם, בלי לנסות לתקן. זאת כנראה הדקה הכי קשה ברשימה. אני אישה של פתרונות. יש לי עצות גם לבעיות שעוד לא קרו.
ניסים נראה המום. "את יודעת שאף אחד לא ביקש את זה לפנייך?"
"ברור. כי כולם חושבים שחסרה להם שעה. אבל לא חסרה לנו שעה, ניסים. חסרות לנו דקות. בדיוק במקומות שבהם אנחנו ממהרים".
ניסים הנהן כאילו השתגעתי. "טוב, כפרה, קיבלת. יאללה, תשתוללי עם הדקות שלך".
אני די בטוחה שאחר כך הוא הגיש מכתב פיטורים להנהלת הג'ינים. יש דבר כזה, נראה לי. רגע לפני שהלך ביקשתי ממנו רק דבר אחד: חשבונית. אם כבר קיבלתי זמן, שלפחות יהיה מוכר למס.
// רעות גזבר
לפני אלף שנה, כשמכונות הכביסה הראשונות החלו להיכנס לבתים בישראל, התכנסו הנשים ושאלו את עצמן שאלה מסעירה: מה נעשה עם כל הזמן הפנוי שעומד לנחות עלינו?
לא הייתי שם, יש לומר, אבל כך אהבה לספר הרבנית אסתי בשם אמה, הרבנית טובה ליכטנשטיין. היא תיארה כיצד הנשים, שהיו רגילות להקדיש יום שלם בשבוע לכביסה, התרגשו לקראת המכונה המופלאה שתעשה במקומן את כל העבודה הסיזיפית. במקום להשרות, לכרוע לצד הגיגית וקרש הכביסה ולשפשף כתמים מבוקר עד ערב, יהיה אפשר פשוט להכניס את הבגדים למכונה, ללחוץ על כפתור, ולתת לקסם לקרות. יום שלם בשבוע יתפנה. יום שלם!
אחת הנשים הכריזה שתתחיל לטפח גינת ירק. אחרת חלמה לקרוא יותר. שלישית הודיעה שתחזור לנגן בפסנתר, שמאז נעוריה נותר זנוח.
אבל אתם ודאי יכולים לנחש את סוף הסיפור. כשהמכונות הגיעו הספרים והקלידים המשיכו לצבור אבק והאדמה נותרה לא חרושה. הזמן הפנוי לא באמת התפנה - הוא פשוט נבלע בשאר חלקי החיים, במשימות, בצרכים ובאינסוף המחויבויות זוללות הדקות. כל עוד הייתה כביסה שתתפוס את היום הזה, היה ליום תפקיד ברור. ברגע שהכביסה נכנסה למכונה, הזמן לא נותר ריק. הוא נעלם, כי כבר לא היה דבר שיחזיק אותו.
צילום: איור תחיה קוטלרוב
פנאי הוא יצור חמקמק. הוא לא יודע להחזיק את עצמו. כמו שאי אפשר להדליק חושך אלא רק לכבות את האורות - אי אפשר להדליק פנאי. צריך לכבות את כל הסחות הדעת. וזו עבודה קשה מאוד. תמיד יהיה משהו שדורש את תשומת הלב שלנו. אז יש מי שקונים כרטיס טיסה ומניחים כמה אלפי קילומטרים בינם לבין המשימות. אבל גם לחופשה אנחנו לוקחים את הטלפון, נכון?
הנייד הוא שתיין הפנאי הגדול של ימינו. כל רגע שאין בו דבר נשאב אליו. כל זמני הריק הנהדרים, רגעי הבהייה והשעמום שמפנים מקום לדמיון ומולידים המצאות, מתרסקים לתוכו כמו כוכבי לכת אל חור שחור.
אז אם אנחנו רוצים שעה פנויה בחיים האלה, לא צריך להזיז את השעון. צריך לקחת שעה ולבנות סביבה גדרות. לשריין אותה ביומן כאילו הייתה פגישה חשובה במיוחד, לא לתת לשום מטלה נערמת לשתות אותה, ובעיקר לנעול את הטלפון הרחק מהישג יד.
אחרי הכול, הרבנית טובה הצעירה הייתה יכולה לקנא בי. לא רק שיש לי מכונה שמכבסת את הבגדים, יש לי גם מכונה שמייבשת אותם, ומכונה על־טבעית אחרת ששוטפת בשבילי את הכלים.
אז איפה כל הזמן הפנוי שלי?
// נדב מאור דניאל
כשהג'יני הציע לי שעה במתנה, לא הייתי צריך לחשוב פעמיים. מיד ידעתי מה אעשה בה: עוד אימון. בשבילי, האימון הוא נווה מדבר קטן בתוך לוח הזמנים. שעה שהיא רק שלי, שבה העולם עוצר לרגע. הטלפון מונח בצד, וברוב הפעמים אני אפילו מכבה את ההתראות בשעון החכם כדי להתנתק לחלוטין מכל מה שקורה בחוץ.
אבל אז שאלתי את אשתי מה דעתה. וכמו שקורה בדרך כלל, התברר שהיא החכמה מבין שנינו. היא הציעה רעיון אחר לגמרי: אם כבר מקבלים שעה נוספת במתנה בכל יום, למה שלא נקדיש אותה למפגש אישי עם אחד הילדים? שעה של אחד על אחד. כשעצרתי לחשוב על זה, הבנתי כמה היא צודקת.
בתוך מרוץ החיים, אנחנו כמעט לא מצליחים למצוא זמן נקי שמוקדש כולו לילד אחד. בלי האחים שלו, בלי מטלות שממתינות מעבר לפינה, בלי הודעות שקופצות על המסך ובלי העבודה שנדחפת לכל רגע פנוי.
והתקופה הזאת, שבה כולם עדיין גרים איתנו תחת אותה קורת גג, לא תימשך לנצח. יום אחד הם יגדלו, יצאו מהבית ויבנו לעצמם חיים משלהם. ההזדמנויות האלה, שנראות עכשיו מובנות מאליהן, כבר לא יהיו זמינות כל כך.
צילום: איור תחיה קוטלרוב
כמה הייתי רוצה שעה אחת שבה אפשר פשוט לשבת מול אחד הילדים, להביט לו בעיניים ולשאול באמת מה שלומו. לא את ה"מה נשמע?" האוטומטי שחולף בינינו במסדרון, אלא שיחה שבה יש זמן להקשיב. להבין אם משהו מציק לו, אם הוא זקוק לעזרה, מה משמח אותו ומה מעסיק אותו. ואולי גם לספר לו קצת על היום שלי.
כי בין הריצה המטורפת של הבוקר כדי לא לפספס את הרכבת, הדאגה שהקטן לא יחמיץ את ההסעה, החישובים של כמה כריכים להכין לכל אחד ומי יצטרך לחמם ארוחת צהריים כי יש לו יום לימודים ארוך, קל מאוד לשכוח את הדבר החשוב מכול: לראות את הילד עצמו.
אז אם הג'יני היה מופיע פתאום באמצע המרוץ ומעניק לי שישים דקות נוספות בכל יום, הייתי מבקש שעה כזאת. שעה שתתחלק ברוטציה קבועה וסבלנית בין איתמר, יותם ויונתן.
נותרה רק בעיה אחת קטנה: מי אמר שבתוך לוח הזמנים העמוס של המתבגרים האלה, להם יהיה זמן בשבילי?
// חן קורן
הייתי רוצה להגיד שאם ג׳יני היה מופיע מולי באמצע היום ומעניק לי שעה נוספת במתנה, הייתי עוזבת הכול, מתיישבת על הרצפה ומשחקת עם ילדיי המתוקים. בלי טלפון, בלי הסחות דעת, רק אני והם, כמו בפרסומת יפה למשפחה שעושה את זה נכון... אבל זה יהיה שקר.
סביר יותר שהייתי מנצלת את השעה הזאת כדי לערוך עוד ריל, לענות לעוד לקוחה, ללמוד למבחן עם הבן הגדול שלי, או להרכיב עוד כמה חלקים בפאזל (אני מכורה לפאזלים, אבל זה כבר נושא לטור אחר).וזה די עצוב.
כי לכאורה, מה חסר לנו בחיים אם לא זמן? כולנו מסתובבים בעולם בתחושה תמידית שאנחנו לא מספיקים. לא מספיקים לעבוד, לא מספיקים להיות עם הילדים, לא מספיקים לפגוש חברים, לא מספיקים לקרוא, לנוח, לנשום.
אנחנו משוכנעים שאם רק היו נותנים לנו עוד שעה ביום, הכול היה נראה אחרת. אבל האמת היא שגם אם היו נותנים לנו עוד שלוש שעות, היינו מצליחים למלא אותן עד אפס מקום. בעוד משימה, בעוד התחייבות, בעוד משהו שצריך לסמן עליו וי.
צילום: איור תחיה קוטלרוב
אפילו את התחביבים שלנו הפכנו למשימות. אני מסוגלת לשבת מול פאזל של אלף חלקים ולהרגיש סיפוק אדיר מזה ש”הספקתי” להרכיב עוד מאה. כאילו מישהו מחכה לי עם דדליין.
ואולי זה הסיפור העצוב באמת. לא שחסר לנו זמן, אלא שאיבדנו את היכולת פשוט להיות בתוכו.
אנחנו כל כך רגילים לרדוף אחרי הדבר הבא, שגם כשמישהו מציע לנו שעה במתנה, אנחנו מיד מתחילים לחשוב איך לנצל אותה. לא איך ליהנות ממנה, לא איך להרגיש אותה. איך לנצל.
אז במחשבה שנייה, ג’יני יקר, תודה רבה, אבל אני מוותרת.
כי כנראה שאני לא צריכה עוד שעה ביום.
אני צריכה ללמוד לעצור בשעות שכבר יש לי.
עדיף בלי מתנות כאלה.
// מיכל אורבך
לו הייתה לי שעה נוספת ביום, הייתי מקדישה אותה ללימודי ניהול זמן. סוף־סוף הייתי מבינה איך ייתכן שיממה שלמה, עם 24 שעות מסודרות, אף פעם אינה מספיקה לי, ומדוע רשימת המטלות נשארת ארוכה גם אחרי יום שבו לא הפסקתי לרגע לפעול.
אבל לא. בעצם, אם כבר קיבלתי שעה במתנה, הייתי מקדישה אותה למותרות. קוראת ספר. יושבת ליד הים לקראת השקיעה. מציירת בנחת, בלי למהר לשום מקום.
מצד שלישי, אם כבר התפנתה שעה, לא חבל שלא לנצל אותה? אפשר להתקשר לאנשים שאני מתכננת לדבר איתם כבר חודשים ולא מגיעה לזה. או להקדיש אותה למשפחה, לילדים ולנכדים. לשוחח, לשמוע מה חדש. אולי גם לעשות יחד את כל הדברים שאי אפשר לעשות כשנפגשים בשבת: לנגן, לצייר, לשחק קהוט.
רגע, אולי זו בכלל הזדמנות מצוינת להקליט סיפורי עבר ולסדר את הארכיון המשפחתי. ואם כבר ארכיון, יש מיליוני תמונות וקבצים בגוגל שצריך לעבור עליהם. "רק" למחוק כמה עשרות אלפי תמונות וסרטונים מיותרים. השם ירחם.
אבל מה עם כל המצרכים שאגרנו במזווה ובמקפיא? אולי הגיע הזמן פשוט לבשל ממה שכבר יש בבית. לקצוץ ירקות, להשרות עדשים ולהעמיד סיר מרק מהביל לכבוד הערבים הקרירים שהולכים ומתארכים. וגם לאפות עוגה. שיהיה משהו ליד התה.
והחורף! מה עם החורף? צריך לעשות סדר בארונות. כל הבגדים הקלילים שמונחים בהם כבר לא יועילו בגשם ובקור, ואי שם במדפים הגבוהים מסתתרים הסריגים שדחפתי לשם בתחילת הקיץ. השנה אני גם מתכוונת למצוא את כולם.
צילום: איור תחיה קוטלרוב
ואם כבר חורף, אולי כדאי לקיים טקס חילופי משמרות חגיגי בין צבא המאווררים לחיל הרדיאטורים ומפזרי החום. לא חייבים אירוע רשמי, אבל סדר צריך להיות. נעטוף את המאווררים, שכל הקיץ היינו תלויים בהם ועכשיו אנחנו מביטים בהם כאילו לא היה בהם חפץ מעולם, ונעלה אותם למחסן.
ועל הדרך אקח לשם גם את המיקסר של פסח, שעדיין עומד באריזה וכבר חודשים תועה במדבר בדרך אל הארץ המובטחת. ואת הגרילנדה. רגע, איזו גרילנדה? יש שלוש. וקישוטי הסוכה, כבר ארזתי אותם עד הסוף?
בעצם, אולי הגיע הזמן להוציא את החנוכיות ולהכין את הסביבונים. הפעם אני אפילו יודעת איפה הם נמצאים.
מצד שביעי, או שמיני, אולי מוטב שאקדיש את השעה לערמת העיתונים, המגזינים והספרים שממתינים בסבלנות לרגע שבו גם אפתח אותם. או שאולי הגיעה העת להודות שזה פשוט לא יקרה. הרי הזמן שלנו כאן מוגבל, ואין שום סיכוי שנספיק לקרוא את כל מה שתכננו.
ואולי אלמד שפה חדשה? איטלקית, למשל. או שאשפר כבר את האנגלית ואת הצרפתית. נכון, שעה אחת לא תחולל מהפכה, אבל כל מסע מתחיל בצעד קטן.
רגע, ומה עם הגינה? רציתי לשתול פרחים צבעוניים לקראת החורף, לעשב את האדניות ולגזום את הקיסוס. אין לו גבולות, לצמח הזה.
די. התעייפתי. אם באמת אקבל שעה נוספת, אני רוצה רק דבר אחד: לישון.
ובינתיים מתברר שאת השעה הנוספת שכבר הייתה לי, בזבזתי על כתיבת כל הדברים שהייתי עושה אילו הייתה לי שעה נוספת.
הלכה ההזדמנות.