השנה הסוערת של שלושת האנשים שהקימו את ארצות הברית

ארצות הברית חוגגת את יום הולדתה מדי קיץ ב־4 ביולי בזיקוקים, במצעדים ובברביקיו. אבל אמריקה לא נולדה ברגע סטרילי אחד ב־4 ביולי, בחתימה של אבות מייסדים לבושים בקפידה שהתייצבו בחדר אחד בפילדלפיה והסכימו בנימוס נאור על זכויות האזרח. המיתוס הזה מוחק לחלוטין את המציאות הנואשת והעקובה מדם שקדמה לרגע ההיסטורי ההוא - תהליך איטי, כואב ומסורבל. למעשה, שנה בדיוק לפני שהקונגרס חתם על מסמך הבגידה המפורסם בעולם, האנשים שעמדו להיות סמלי הרפובליקה החדשה כלל לא ידעו שהם כאלה. לא היה להם המנון, לא היה להם דגל, ורובם נחרדו מעצם המחשבה על התנתקות מבריטניה. הם לא היו "אמריקנים" – הם היו נתינים בריטים שיצאו להגן על זכויותיהם, ומצאו את עצמם מידרדרים במהירות למלחמה שלא ידעו כיצד לנהל. אז כיצד הפכו אוסף הנתינים האלה לארצות הברית של אמריקה? זה קרה במחנות צבא מוכי דיזנטריה, בחוות נצורות, ובשנה גורלית שבה ניתק חבל הטבור הפסיכולוגי שקשר יבשת שלמה לאימפריה החזקה בתבל.

א. בבוקר 3 ביולי 1775, בעל אחוזה בן 43 ממושבת וירג'יניה, ג'ורג' וושינגטון, הגיע לקיימברידג' במושבה מסצ'וסטס. וושינגטון היה מהאמריקנים המעטים שהיה להם ניסיון אמיתי בשדה הקרב, שכן הוא שירת כקצין במיליציה הקולוניאלית לצד חיילי האימפריה הבריטית במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים כעשרים שנים קודם לכן. הוא הדגיש את העובדה הזאת כשהופיע בפני הקונגרס הקונטיננטלי כדי להציע את עצמו, לבוש במדיו המחויטים, למשרת מפקד הצבא האמריקני המתגבש. הקונגרס ניאות בשמחה, ומינה אותו למפקדו העליון של "הצבא הקונטיננטלי" - כוח לוחם שהוקם טלאי על טלאי מהמיליציות המקומיות הנבדלות, שסבלו מהיעדר ארגון אסטרטגי מאז פרוץ המלחמה בקרבות לקסינגטון וקונקורד במסצ'וסטס, באפריל באותה השנה.

כשהאריסטוקרט הלבוש בקפידה הגיע למדינה שהמרד פרץ בה, הוא ציפה למצוא שם צבא שממתין למפקד. מה שהוא מצא בפועל היה המון לא מאורגן של איכרים דלים וחולים. וושינגטון נחרד מהמראות. הוא הזדעזע מקנאת השוויון הזועמת של הצפוניים, שחוו את חירותם עד לשד עצמותיהם, וסירבו לקבל על עצמם כל מרות או פיקוד אמיתי. הקצינים, ככל שהיו כאלה, נבחרו לתפקיד בידי שכניהם, ולא השליטו היררכיה צבאית או הטילו פקודות וצווים. הם חלקו את אוהליהם עם החיילים הפשוטים ושתו יחד איתם את הסיידר האלכוהולי החזק, סימן ההיכר של התקופה. קיץ 1775 היה לוהט, והמפקד העליון החדש העיד שהריח למרחוק את הצחנה שעלתה מהמחנה הכאוטי. המיליציה המגובשת־בקושי לא חפרה בורות לצרכים וגם לא דאגה למזון כראוי, וכך ריח כבד של בשר מיובש מרקיב ופסולת אנושית מילא את האוויר הלח. במכתב ששלח זמן קצר לאחר שהגיע למחנה, כתב וושינגטון לבן דודו שהוא נשלח לפקד על "המון מטונף ונבזה במיוחד".

כשוושינגטון האריסטוקרט, הלבוש בקפידה, הגיע למדינה שהמרד פרץ בה, הוא ציפה למצוא שם צבא שממתין למפקד. מה שהוא מצא בפועל היה המון לא מאורגן של איכרים דלים וחולים, ונחרד מהמראות

אך לא הכול היה שחור. וושינגטון, נואש לכל חייל שמפגין ולו טיפה של כשירות ארגונית, החל לחפש אנשים שיוכל לבטוח בהם. הוא מצא בין השאר מוכר ספרים כבד משקל בן 25 מבוסטון, הנרי נוקס, שפיקד על כוחות הארטילריה הזעומים במצור על בוסטון. נוקס רכש את כל הידע שלו על תותחים מקריאת ספרי הדרכה בחנות הספרים שלו, ובמהרה וושינגטון יורה לו לבנות את כוח הארטילריה האמריקני מאפס. כעבור מעט יותר מעשור הוא גם ימנה אותו למזכיר המלחמה בקבינט שלו. אולם בקיץ הבוער של 1775 עוד לא הייתה אומה וגם לא באמת היה צבא. באותה עת "המטרה המהוללת" שעוררה פטריוטים אמריקנים בכל מקום נחה על כתפיו של כוח מאולתר ומחוסר הנהגה, שהתנדנד תמיד על סף מרד.

ב. קילומטרים ספורים מג'ורג' וושינגטון והחזית, המרד הפילוסופי הגדול התנגש בקרקע המציאות, תוך השלכות קשות על תושבי אמריקה. בעיירה בריינטרי ("עץ הדעת") במסצ'וסטס, אביגיל אדמס בת השלושים ניהלה חווה וגידלה ארבעה ילדים בעצמה. בעלה, ג'ון אדמס – עורך דין אגרסיבי עם מוניטין של גאון, שיהפוך בהמשך לנשיאה השני של ארצות הברית – ישב כ־450 קילומטרים משם, בפילדלפיה שבמושבה פנסילבניה, דוחף ללא לאות להכרזת מלחמה כללית של המושבות על האימפריה הבריטית. אך אביגיל, יועצתו הפוליטית הקרובה ביותר ולהוטה לעצמאות לא פחות ממנו, הייתה לכודה בדיוק בחזית שבעלה ביקש להרחיב.

היה בלתי אפשרי להתחמק מהמלחמה. במשך חודשים, רעמיהם מחרישי האוזניים של תותחי הצי הבריטי בבוסטון הסמוכה הרעידו את בית משפחת אדמס. "רעם התותחים התמידי מצער כל כך, שאיננו יכולים לאכול, לשתות או לישון", כתבה לג'ון באחד ממאות מכתבים שהחליפו במהלך המלחמה. מוקדם יותר באותו הקיץ היא לקחה את ידו של בנה בן השבע וטיפסה יחד איתו על גבעה סמוכה, ושם צפו השניים בארטילריה הבריטית מרסקת את העיר צ'רלסטאון. השניים גם היו סמוכים לקרב גבעת בנקר, שבמהלכו כוחות המורדים הלא מאורגנים הצליחו באורח נס להביס את הבריטים, וכך להביא למצב שבו הם אלה שצרים על כוחות האימפריה בעיר. הילד המפוחד בן השבע, אגב, היה ג'ון קווינסי אדמס, לימים נשיאה השישי של ארצות הברית.

אולם האיום החמור ביותר על משפחת אדמס כלל לא היה תחמושת בריטית. התנאים הסניטריים המחרידים של מחנות הצבא גרמו למגפת דיזנטריה קשה, שעשתה שמות גם באוכלוסייה האזרחית. כך הצטמצמה מטרת החירות הזוהרת לקרצוף קיא, הרתחת מצעים מלוכלכים וצפייה בשכנים גוססים ומתים בזה אחר זה. "ביתנו הפך לבית חולים בכל צורה", כתבה אביגיל בייאוש לבעלה בזמן שהמחלה כתשה את בריינטרי, ובסופו של דבר גבתה גם את חיי אמה שלה. "מצוקתה של השכונה כה גדולה, עד שאני בקושי מצליחה למצוא אדם בריא שיסייע לי בטיפול בחולים".

ג. ג'ון אדמס לא היה היחיד שהסתגר בדיונים אינסופיים הרחק מהדיזנטריה, ריח המוות ורעם התותחים בחזית. בזמן שוושינגטון ניסה להפוך אספסוף לצבא ואביגיל אדמס הרתיחה מצעים מזוהמים, תומס ג'פרסון, בעל אחוזת עבדים עשיר מווירג'יניה, בילה שעות רבות בחדר מגורים שכור בפילדלפיה. הוא לגם יין מדיירה מיובא, ניגן בכינור ורשם בקפדנות את נתוני מזג האוויר ביומנו, מזיע בתוך בגדי המשי האירופיים שלו. מתחת לחזות האריסטוקרטית והמרוחקת הזו, התסכול בער כמו אש.

אולם הדיונים של הקונגרס הקונטיננטלי בפילדלפיה היה מחניק, לא רק הודות ללחות ולשפע הזבובים, אלא בשל הפחדנות הפוליטית שהצטברה שם. רוב הצירים רעדו מעצם המחשבה על היפרדות מבריטניה. ביולי 1775 הם אפילו ניסחו "עצומת ענף זית" מתרפסת, שהתחננה בפני המלך ג'ורג' השלישי להשיב את השלום. ג'פרסון, פילוסוף רדיקלי של החירות, תיעב את הפייסנות הזאת. הוא לא היה נואם כריזמטי וכמעט שלא פצה את פיו באולם הדיונים – ג'ון אדמס נזכר לימים שידידו ג'פרסון ישב שם "בדממה מוחלטת" – אך שתיקתו לא נבעה מאדישות, אלא מבוז עמוק ומכושר רטורי לקוי. הוא הניח לאדמס לנהל את קרבות הצעקות הפוליטיים מול המתונים, בזמן שהוא עצמו השחיז את עטו לנשק קטלני.

הפוליטיקה הגדולה של אותו הקיץ כבר הייתה מאחוריו: משלחתו רבת־העוצמה מווירג'יניה העשירה רקמה מאחורי הקלעים ברית עם מושבת מסצ'וסטס, כדי למנות את וושינגטון למפקד הצבא, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לכבול את הדרום העשיר והמשעבד למרד של הצפון הרדיקלי והכאוטי. כעת נדרש ג'פרסון לספק את הטיעון הפילוסופי למרד. "הוא הביא איתו מוניטין לספרות ולמדע, וכישרון אדיר בחיבור", סיפר אדמס.

ג'פרסון התגעגע עד טירוף לאשתו החולנית, שנפלה למשכב באחוזת מונטיצ'לו, וסלד מהמולת העיר. אך כשרכן מעל שולחן הכתיבה, המילים שלו היו חדות כתער. במסמך שחיבר באותו הקיץ כדי להצדיק את הלחימה בבריטים, הוא לא הותיר מקום לספק: "אמדנו את מחירה של המערכה הזאת", כתב, "ודבר אינו נורא בעינינו כמו שעבוד מרצון". בחדרי חדרים הוא היה קיצוני אף יותר. במכתב פרטי ששלח באוגוסט לבן משפחה שעוד תמך בכתר, ג'פרסון הבהיר שאם הבריטים ימשיכו לדרוש כניעה מוחלטת, הוא יהיה מוכן לעשות הכול כדי לנצח: "אני נמנה על מי שמעדיפים לתת יד להטבעת האי הבריטי כולו במצולות, ובלבד שלא ניכנע". האדם השתקן ביותר בחדר עוד יתגלה כמסוכן מכולם.

א. במרחק שנות אור מהסלונים האינטלקטואליים של אירופה, ג'ורג' וושינגטון נאבק בייאוש שפשה במחנות הצבא בקיימברידג', מסצ'וסטס. המציאות היומיומית של חורף 1775־1776 הייתה עגומה. תזונת החיילים התבססה על בשר בקר מומלח, קשה כאבן, שהם נאלצו להשרות במים במשך יממה שלמה רק כדי שיוכלו ללעוס אותו בלי לשבור שן. וושינגטון האריסטוקרט – שנהג לאכול אגוזים קלויים כחטיפים וללגום יין משובח – צפה כעת בצבא האיכרים שלו גווע ברעב וקופא למוות באוהלים עשויים מבד דקיק.

בינואר נחתו במחנה, כמעט במקביל, שני טקסטים שניתקו באופן סופי את החבל הפסיכולוגי שקשר את וושינגטון לאימפריה. הראשון היה עותק מנאומו של המלך ג'ורג' השלישי בפני הפרלמנט בלונדון. המלך לא התייחס לאמריקנים כאל נתינים טועים שיש לפייס, אלא הכריז עליהם רשמית כמורדים בוגדניים, והודיע על שליחת שכירי חרב גרמנים (הסיאנים) כדי לרמוס אותם באכזריות.

בחודשים שקדמו לנאום, באחת האירוניות המוזרות של אמריקה הישנה, נהגו וושינגטון וקציניו להרים כוסית מסורתית לחיי המלך בארוחות הערב של המטה – ואז לתכנן כיצד להביס את חייליו. אולם לאחר קריאת הכרזתו של המלך, הרמות הכוסית הללו פסקו לנצח, והקשר הרגשי לכתר נותק.

הטקסט השני שהגיע למחנה באותו החודש השלים את המהפך. היה זה ספרון דק וזול, "שכל ישר", שחובר לא מעבר לים אלא באמריקה עצמה, בידי מהגר אנגלי עני ששמו תומס פיין. בשפה פשוטה, ישירה ורוויה בדימויים תנ"כיים שכל איכר יכול להבין, פיין תקף את עצם רעיון המלוכה. הוא הצביע על האבסורד הבסיסי בכך ש"אי קטן שולט על יבשת שלמה לאורך זמן", וטען בבוטות שהגיע הזמן להיפרד ממנו לצמיתות ולהקים רפובליקה. החוברת נמכרה במאות אלפי עותקים בתוך חודשים ספורים – שיעור תפוצה חסר תקדים – והפכה לטקסט המכונן של המרד. וושינגטון קרא אותה באוהלו הקפוא והבין שתמו ימי העצומות המנומסות. הוא מיהר לכתוב לידידו ג'וזף ריד כי "הדוקטרינה הבריאה וההיגיון הבלתי ניתן להפרכה" של פיין משנים לחלוטין את הלך הרוח בקרב חייליו.

ההתנתקות הפסיכולוגית הזאת תורגמה במהרה לפעולה צבאית. בתחילת מרץ 1776, בחסות החשכה והכפור, חולל וושינגטון נס טקטי. בהנחייתו של הנרי נוקס, מוכר הספרים הצעיר מבוסטון, הצבא גרר בסתר תותחים כבדים אל קו הרכס של רמות דורצ'סטר, החולש על נמל בוסטון. המבצע הלוגיסטי המפרך, שדרש עבודה סיזיפית על אדמה קפואה, נעשה כמעט כולו בידי האיכרים המקומיים שוושינגטון התייחס אליהם בתיעוב בקיץ. ההיסטוריון דיוויד מקולו מציין בספרו "1776" כי לאחר שחזה בגבורה ובתושייה של אנשי צפון־המזרח, וושינגטון מעולם לא שב להתבטא כלפיהם בבוז.

אדמס הוסיפה איום מפורש כלפי הגברים: אם הרפובליקה האמריקנית החדשה תתעלם מזכויות הנשים, הן יפתחו במהפכה משלהן. "אנו נחושות ללבות מרד, ולא נהיה כבולות לשום חוק שאין לנו בו קול או ייצוג"

התותחים עשו את שלהם, והצי הבריטי נאלץ לפנות את בוסטון בבושת פנים ולסגת אל הים הפתוח. אך ניצחונו הגדול הראשון של וושינגטון נתקל מיד באויב חדש: אבעבועות שחורות. המגפה השתוללה בעיר הנצורה במשך כל החורף, ולחיילים האמריקנים, רובם בני כפר שלא נחשפו למחלה מעולם, לא היה כל חיסון טבעי נגדה.

בצעד שממחיש את האימה שהטילה המחלה – ואת המחשבה המהירה של וושינגטון – אסר המפקד העליון על צבאו המשחרר לצעוד אל תוך העיר. הוא פקד למיין את החיילים בקפידה: רק מי שנשאו על פניהם את הצלקות המעידות כי כבר חלו בעבר והחלימו, הורשו להיכנס בשערי בוסטון. שחרורה של העיר האמריקנית החשובה ביותר הושלם בפועל בידי מחלקה קטנה של חיילים מצולקים ומחוסנים, בעוד שאר הצבא ממתין בחוץ, חרד מהבלתי נראה.

ב. בזמן שוושינגטון וחייליו סבלו מהקור העז והחלו לחלות, בבריינטרי הסמוכה אביגיל אדמס חוותה את הניתוק הגדול מהאימפריה בעיקר דרך המזווה וארונות הבגדים המשפחתיים.

זהותם הבריטית של המתיישבים האמריקנים הייתה נטועה עמוקות בתרבות הצריכה שלהם. "תרבות" פירושה שתיית תה שחור מיובא מלונדון בספלי פורצלן אירופיים ולבישת בדים שעוצבו ונטוו בקפידה במפעלים האנגליים. אולם בחורף ההוא, המצור שהטיל הצי המלכותי חנק כל היבט בחייהם של בני המושבות האמריקניות, והניתוק החומרי היה החמור מכול.

אביגיל, שתפעלה לבדה את החווה המסחרית של משפחת אדמס, נאלצה להתאים את עצמה למציאות של מחסור חריף. נשות מסצ'וסטס נטשו את התה המיובא האהוב עליהן, ובמקומו החלו לחלוט "תה חירות" דלוח מעלי פטל, קליפות גזע ועשבים מקומיים. המשי והכותנה המיובאים הוחלפו בצמר מחוספס ומגרד שהנשים טוו בעצמן וכונה "טווייה ביתית" (homespun) – מונח שמשמש עד היום בארצות הברית כביטוי למשהו פשוט. לבישת הבגדים הלא נוחים הללו הפכה במהרה לסמל סטטוס של המורדים, אולם היוקרה שנתפרה אליהם לא הסתירה את עומק החרדה שהתעוררה בקרב האמריקנים. גם האינפלציה עשתה את שלה וקרעה לגזרים את הכלכלה המקומית. במכתביה לבעלה ג'ון השוהה בפילדלפיה, התחננה אביגיל שישלח אליה כמה מצרכים בסיסיים שחסרים בבריינטרי. "הצורך בסיכות תפירה כה גדול", כתבה לו בייאוש, "עד שמה שנהגנו לקנות בשבעה שילינגים... עולה כעת עשרים שילינג, ואין אף סיכה בנמצא גם במחיר הזה".

אך בזמן שתזונתה הפיזית הלכה והידלדלה, הרעב האינטלקטואלי של אביגיל רק גבר. גברת אדמס לא הייתה רעיה כנועה שממתינה לחדשות ממוקדי האירועים; היא הייתה קוראת כפייתית כמעט של ספרי הגות ומדע המדינה, וניתוחיה הפוליטיים השתוו לאלו של הגברים בקונגרס – ואכן נקראו שם בקול לא אחת מפי בעלה, לאחר שכתבה לו את דעתה בנושא כזה או אחר. היא קראה בשקיקה את הספרון החדש של פיין, בלעה עותקים של מסות נגד שחיתות שלטונית כמו "חקירות פוליטיות" של ג'יימס בורג, ודרשה מג'ון לשלוח לה כל עלון פוליטי חדש שמתפרסם בפילדלפיה.

הניגוד הצורם בין מציאות היומיום הקשה שלה ובין תודעתה הפוליטית הגואה הגיע לשיאו בסוף מרץ 1776. אביגיל, יושבת ליד האח, התיכה את כלי הבדיל היקרים של משפחתה כדי ליצוק כדורי מוסקט למיליציה המקומית. מיד לאחר מכן היא התיישבה לכתוב לבעלה מכתב שיהפוך לאבן יסוד במחשבה הפוליטית האמריקנית. ביודעה שג'ון ועמיתיו ייאלצו במוקדם או במאוחר לנתק קשרים עם בריטניה ולנסח מסגרת משפטית לאומה החדשה, אביגיל הבינה שזהו הרגע היחיד לנהל משא ומתן מחדש על מבנה הכוח בחברה האמריקנית. היא חיברה לפיכך אזהרה פוליטית נוקבת, שנקטה בדיוק את שפת החירות והייצוג ששימשה את הגברים במאבקם נגד המלך ג'ורג' השלישי. היא הפנתה את מילות הגברים נגד עצמם.

"אני משתוקקת לשמוע שהכרזתם על עצמאות", כתבה לבעלה. "ואגב, בקוד החוקים החדש שאני מניחה שיהיה עליך לחבר, אני מבקשת, זכור את הנשים, ותהיה נדיב וחינני יותר כלפיהן מאשר אבותיך".

לפי מערכת "המשפט המקובל" של הבריטים, לנשים נשואות לא הייתה למעשה זהות משפטית; הן לא יכלו להחזיק רכוש, לשמור לעצמן את שכרן או לחתום על חוזים. לבעליהן הייתה סמכות מוחלטת ועריצה עליהן. אביגיל חשפה את הצביעות שטמונה במאבק האמריקני אם הוא מתעלם מחוסר השוויון הזה, והזהירה את בעלה האהוב: "אל תעניקו כוח בלתי מוגבל כזה בידי הבעלים. זכרו שכל הגברים היו עריצים, לו רק יכלו".

לאחר מכן היא הוסיפה איום מפורש כלפי הגברים: אם הרפובליקה האמריקנית החדשה תתעלם מזכויות הנשים, הן יפתחו במהפכה משלהן. "אם לא תוקדש תשומת לב מיוחדת לנשים", כתבה, "אנו נחושות ללבות מרד, ולא נהיה כבולות לשום חוק שאין לנו בו קול או ייצוג".

מבעד לעשן המיתמר מהבדיל הנמס הציגה אביגיל אדמס את האתגר האינטלקטואלי האולטימטיבי של 1776: רפובליקה שתיווסד כדי להימלט מעריצותו של מלך, עלולה לבנות עריצות משלה.

ג. כ־550 קילומטרים מדרום לבריינטרי, תומס ג'פרסון בילה את חורף 1776 מנותק לחלוטין מהבוץ של בוסטון ומהמצוקה של אזרחי מסצ'וסטס. הוא שהה באחוזתו האריסטוקרטית על פסגת ההר, טיפל באשתו החולה, ואורח חייו נותר ללא פגע, כשנוחותו מתבססת בעיקר על עבודת הכפייה של הגברים והנשים שתפעלו את אחוזתו ועיבדו את אדמתו. אולם אף שעולמו הפיזי נותר ללא שינוי, עולמו האינטלקטואלי עבר מהפכה אלימה.

ההצלחה חסרת התקדים של "שכל ישר" שינתה את התודעה הקולוניאלית. במשך שנים פוליטיקאים ועורכי דין אמריקנים כמו ג'פרסון ביססו את טיעוניהם אך ורק על "זכויותיהם כאנגלים", וציטטו מן המגנה כרטה ומן המשפט המקובל כדי למחות על מיסים והגבלות סחר. פיין ניפץ את המסגרת הזאת, וטען שמוסד המלוכה הבריטי עצמו מושחת מטבעו. ג'פרסון הבין שכדי להצדיק ניתוק מהאימפריה, האמריקנים לא יכלו עוד לפנות לחוק האנגלי. היה עליהם לבנות הצדקה חדשה לחלוטין – ואוניברסלית. הם נדרשו לפנות לא־ל ולחוקי הטבע.

במאי 1776, כאשר ג'פרסון התכונן לחזור לקונגרס הקונטיננטלי, הופיעו בעיתונים המקומיים של וירג'יניה הפיגומים האינטלקטואליים המושלמים למציאות הזאת. ג'ורג' מייסון, בעל אחוזה מווירג'יניה ומהפוליטיקאים המוצלחים ביותר במושבה העשירה, ניסח הצהרת זכויות שתתלווה לחוקה החדשה של המושבה (שכן כל מושבה ביקשה חוקה משלה). משפט אחד שכתב מייסון הכה כמו ברק: "כל בני האדם מטבעם חופשיים ועצמאיים באותה מידה, ויש להם זכויות טבועות מסוימות... ואלו הן ההנאה מהחיים ומהחירות". ג'פרסון קרא את טיוטתו של מייסון וזיהה בה את הנשק הפוליטי האולטימטיבי; הצהרה פילוסופית גורפת המגדירה את הקיום האנושי.

וכך, בבוא האביב ארז ג'פרסון את מזוודותיו, השאיר את אשתו השברירית מאחור, והחל במסע הארוך והמפרך בכרכרה בחזרה לחום הלוהט של פילדלפיה. עידן העצומות המנומסות והמתינוּת גווע בשלגי החורף. ג'פרסון חזר לפנסילבניה לא כדי לדון, אלא כדי לכתוב אומה חדשה.

א. השבועות הראשונים של הקיץ התאפיינו בחרדה ובדממה חונקת בבריינטרי. המידע טפטף אל אביגיל אדמס באיטיות, ונדרשו שבועיים להגעתם של המכתבים ששלח ג'ון מפילדלפיה. היא ידעה שבעלה יושב בחדר שבו נחרץ גורל היבשת, אך נאלצה להמתין כמו כולם לחדשות, כשהיא מנהלת את החווה וסורקת באובססיביות את העיתונים בחיפוש אחר רמזים.

"אני מצפה מדי יום לשמוע ממך", כתבה לבעלה בסוף יוני, אך אימה מיידית הרבה יותר מהפוליטיקה דרשה באותם ימים את כל תשומת ליבה. מגפת האבעבועות השחורות כילתה את בוסטון והתפשטה כעת אל הערים והכפרים שמסביב. בידיעה שהמחלה תגיע גם אליה במוקדם או במאוחר, אביגיל קיבלה החלטה מייסרת. באמצע יולי – בזמן שהדיו יבש על הכרזת העצמאות בפילדלפיה – היא ארזה את ארבעת ילדיה, כולל ג'ון קווינסי בן השמונה, ונשאה אותם ישירות למוקד המגפה: בוסטון. היא שכרה שם בית קטן ומחניק, מבודד מחולים, במטרה לחסן את משפחתה.

החיסונים במאה ה־18 היו שונים לחלוטין מאלו שניתנים היום. החיסון לאבעבועות שחורות דרש מהרופא לפצוע את זרועו של המתחסן ולשפשף מוגלה חיה, שנלקחה מחולה אבעבועות שחורות, ישירות לתוך הפצע הפתוח. המטרה הייתה לעורר צורה קלה יותר של המחלה וכך ליצור נוגדנים, אך הסיכון למוות היה גבוה. "מעולם לא שרתה עלינו רוח התחסנות שכזו", כתבה אביגיל לג'ון מהבית המבודד. "העיר וכל בית בתוכה מלאים ככל שהם יכולים להכיל".

ומה באשר לעצמאות? אביגיל נאלצה להמתין במתח.

בסלונו ברחוב מרקט בפילדלפיה ניסה תומס ג'פרסון למלא משימה בלתי אפשרית כמעט: לנסח הצדקה לבגידה. הוא לא ניסה להמציא מושגים פוליטיים חדשים, אלא השתמש בפילוסופיית הזכויות הטבעיות. כך נולדה הקביעה ש"כל בני האדם נבראו שווים"

ב. תומס ג'פרסון, בן 33, ישב בסלון בקומה השנייה של חדריו השכורים ברחוב מרקט בפילדלפיה, כשהוא מנסה למלא משימה בלתי אפשרית כמעט שנתנה לו "ועדת החמישה" של הקונגרס הקונטיננטלי: לנסח הצדקה פורמלית לבגידה. הוא עבד בעמידה מול שולחן עבודה מעץ מהגוני בעל צירים מתכווננים שתכנן בעצמו, וניסה לסנתז את השינויים האינטלקטואליים שהתרגשו על המורדים בשנה האחרונה והובילו אל הרגע הזה. הוא לא ניסה להמציא מושגים פוליטיים חדשים, אלא השתמש בפילוסופיית הזכויות הטבעיות שספג במהלך לימודיו וקריאתו הנרחבת בכתבי הפילוסופיה של הנאורות – וגם בפרסומים עכשוויים יותר, כמו הטקסט המשפיע כל כך של ג'ורג' מייסון. כך, בבואו לחבר את הכרזת העצמאות האמריקנית, נולדה הקביעה ש"כל בני האדם נבראו שווים", והפכה את מה שהחל כסכסוך על מיסים במושבות - למניפסט אוניברסלי על זכויות אדם, שהשפיע על כל מרידה ומהפכה שבאו אחריו.

ב־2 ביולי 1776 הקונגרס סוף־סוף נקט את הצעד המכריע. לאחר דיונים ממושכים ומייגעים, ובעקבות מסעות שכנוע מול נציגים שלא היו מסוגלים לחשוב על עצמאות, החברים הצביעו בעד ניתוק רשמי של כל קשר פוליטי עם בריטניה הגדולה. ג'ון אדמס היה שרוי באופוריה עד כדי כך שכתב מיד לאביגיל וחזה ש־2 ביולי יירשם בהיסטוריה בתור "התאריך הזכור ביותר בתולדות אמריקה", וייחגג בדורות הבאים ב"הדר ותהלוכות, מופעים, משחקים, ספורט, רובים, פעמונים, מדורות ותאורות". אדמס חשב שהחלק הקשה ביותר הסתיים. אבל מנקודת מבטו של ג'פרסון, הייסורים רק התחילו.

למחרת בבוקר, 3 ביולי, פנו הנציגים לאישור הניסוח הספציפי של הטיוטה שחיבר ג'פרסון (בסיועם של אדמס והמדינאי המכובד בנג'מין פרנקלין). בשביל סופר גאה ורגיש להפליא כמו הצעיר מווירג'יניה, הדיונים היו עינוי אינסופי. הנציגים ערכו באופן שיטתי את ניסוחיו. הם מחקו כרבע מהטקסט. הם ריככו את התקפותיו על הציבור הבריטי, וכדי לפייס את הנציגים מדרום קרוליינה ומג'ורג'יה – המושבות שהתבססו על עבדות יותר מכול – הם ביטלו לחלוטין סעיף המגנה את סחר העבדים הטרנס־אטלנטי, ועידנו ניסוחים אחרים נגד עבדות (שכן ג'פרסון, אף שהיה בעל עבדים, שנא את מוסד העבדות). המחבר ישב בפינה, דומם ורותח, בזמן שבנג'מין פרנקלין ניסה לעודד ולנחם אותו.

עם שקיעת השמש ב־3 ביולי, ג'פרסון עדיין ישב שם וניסה להתגבר על זעמו ומבוכתו. על אף התסכול העמוק שחווה מהשחתת הטקסט שלו, ליבת עבודתו נותרה שלמה. הקונגרס הפך את טיוטתו מחיבור פילוסופי להכרזת מלחמה נצחית. הגשרים בחזרה ללונדון עלו באש. ולמחרת, ב־4 ביולי, אחרי עוד סבב ויכוחים קצר, הקונגרס יכריז על כך לעולם.

ג. הוויכוחים על זכויות וחירות והניסוח המדויק של מסמך הבגידה היו לא רלוונטיים לחלוטין מבחינתו של ג'ורג' וושינגטון. הצבא הקונטיננטלי תחת פיקודו צעד דרומה מניצחונו בבוסטון כדי להגן על ניו־יורק. זה היה סיוט אסטרטגי: האזור היה רווי תעלות, נהרות ונתיבי מים עמוקים, שכמעט הזמינו מצור ימי מצד הצי הבריטי הבלתי מנוצח.

וושינגטון ידע שהבריטים יחזרו, אך לא היה יכול לצפות את קנה המידה האפוקליפטי של נקמתם. בבוקר 29 ביוני, האופק מול סטטן איילנד החל להשחיר. במהלך הימים הבאים – כולל בשעות שבהן ג'ון אדמס והקונגרס הקונטיננטלי הצביעו בהתרגשות בעד עצמאות לאומית – יער תרנים אימתני צמח מול חופי העיר. ארמדה בריטית עצומה בפיקודם של גנרל ויליאם האו, מפקד הצבא, ואחיו אדמירל ריצ'רד האו, מפקד הצי, נשלחה למגר את מרד המושבות. יותר מ־400 ספינות נשאו 32 אלף חיילים בריטים מאומנים היטב ושכירי חרב גרמנים, בכוח הפלישה הימי הגדול ביותר ששלחה האימפריה הבריטית.

מחופי מנהטן צפה וושינגטון במכונת המלחמה הגדולה ביותר עלי אדמות מטילה עוגן ממש בפתח ביתו. הוא בילה את השנה האחרונה בהפיכת אספסוף כאוטי של איכרים מניו־אינגלנד ורובאים דרומיים לצבא מתפקד, בערך, אך כשסקר את הכמות העצומה של תותחים בריטיים שכוונו לעבר עמדותיו, מצבו נדמה כחסר סיכוי. בשעה שהמושבות הכריזו על עצמאות, צבאן עמד על סף השמדה פיזית.

עם רדת הלילה ב־3 ביולי 1776, גורלן של 13 המושבות האמריקניות נראה קודר מתמיד. בסלון מחניק ומלא זבובים בפילדלפיה, תומס ג'פרסון בהה במילותיו על גבי קלף שנערך שוב ושוב, ושהיה יכול להמיט גזר דין מוות עליו ועל כל עמיתיו. צפונה משם, במסצ'וסטס, אביגיל אדמס הכינה את משפחתה להסגר מתיש, שקועה במאמץ להבטיח שהדור הבא ישרוד – בחירות או בשעבוד. ובניו־יורק, ג'ורג' וושינגטון הביט אל מעבר לנמל, וצפה בפנסיהן של מאות ספינות מלחמה בריטיות מנצנצים בחושך. הפוליטיקאים בפנסילבניה עשו את חלקם. הם עמדו להכריז שאמריקה העצמאית קיימת. כעת היה על וושינגטון לוודא שהיא לא תמות בחיתוליה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il