סבב הלחימה הקצר שהתפרץ מול איראן השבוע, ובעיקר בלימתו בתוך פחות מ־24 שעות, הזכירו סבבים קודמים שחווינו בחזיתות הלחימה השונות של ישראל בעשור האחרון. יותר מהשאלה מה חושבים במטה הכללי או מה עמדתו של ראש הממשלה, השאלה המרכזית שעולה בשנים האחרונות בכל התלקחות מהסוג הזה, היא מי יושב בבית הלבן כרגע, ומה הוא מעדיף שיקרה. ואולם אף שהקפריזיות של טראמפ, הבלבול של ביידן והלעומתיות של אובמה נראים חריגים בנוף, למעשה, השאלה "מה האמריקנים רוצים" מלווה את הרפתקאותיה הצבאיות של מדינת ישראל מאז היווסדה.
מעצמות־על בוחשות במזרח התיכון זה מאות שנים ויותר. מהסחיטה המדינית של ממשל אייזנהאואר בשיא המלחמה הקרה ועד הריאליזם האכזרי של ניקסון וקיסינג'ר, האמריקנים תמיד ניסו לנהל מרחוק את מלחמות ישראל במטרה להגיע לתוצאה שתועיל להם. מה שהשתנה הוא בעיקר הרטוריקה, ועד כמה המאמצים הללו נעשו פומביים ומתוקשרים.
אייזנהאואר | צילום: ויקיפדיה
אז כיצד פועל מנגנון הלחץ האמריקני על ישראל? ליקטנו כמה מקרי מבחן מרכזיים שמלמדים כיצד מעצמת־העל מנהלת את ענייניה מול בעלת בריתה באזור הנפיץ ביותר בעולם.
מלחמת סיני
הרקע בקצרה: מלחמת סיני פרצה באוקטובר 1956, בעקבות פעולת חנק ביטחונית וימית של נשיא מצרים נאצר, שהלאים את תעלת סואץ, חסם את מצרי טיראן לפני ספינות ישראליות, ומימן פשיטות טרור קטלניות. ישראל כרתה ברית חשאית עם בריטניה וצרפת, האימפריות האירופיות הישנות שהיו נואשות להשתלט מחדש על התעלה. המערכה הצבאית החלה בפעולת צנחנים דרמטית במיתלה, והייתה הצלחה מסחררת; בתוך כשבוע של לוחמת תמרון מהירה, כבש צה"ל את כל חצי האי סיני עד תעלת סואץ. ואולם הגאונות הטקטית המזהירה נבלמה מיד בשל כישלון גיאו־אסטרטגי עצום: הברית המשולשת נתקלה בחומת התנגדות זועמת מצד נשיא ארה"ב אייזנהאואר, שחשש מהסלמה גרעינית עם ברית המועצות והיה להוט לחזר אחרי העולם הערבי הפוסט־קולוניאלי. וושינגטון חברה למוסקבה באו"ם כדי לכפות הפסקת אש מיידית, והפכה את ניצחונן המוחלט של ישראל, בריטניה וצרפת בשדה הקרב לעימות דיפלומטי מתיש שהסתיים בכישלון.
בסתיו 1956, היחסים הדיפלומטיים בין וושינגטון לירושלים היו עדיין גולמיים וא־סימטריים לחלוטין. ישראל הייתה מדינה צעירה ושברירית, שקיימה כלכלת צנע ופנתה לאימפריות האירופיות הדועכות בניסיון לפתור את הבעיה המצרית. ארצות הברית, לעומת זאת, הייתה מעצמה עולה שהונהגה בידי אייזנהאואר, המצביא הדגול שפיקד על הניצחון על הנאצים, הביט בבוז על קולוניאליזם בכל צורותיו, והיה ממוקד במלחמה הקרה בברית המועצות. הנשיא האמריקני לא היה מוכן לקבל מצב שבו שרידי האימפריאליזם האירופי והמדינה היהודית הצעירה יערערו את היציבות במזרח התיכון, וישלחו את מדינות ערב אל זרועותיהם של הסובייטים.
כשאמריקה החליטה להפעיל את כובד משקלה כדי לעצור את מלחמת סיני, היא לא טרחה להשתמש בערוצים דיפלומטיים עדינים. אייזנהאואר עשה את מה שגנרל יודע לעשות: הוא שלף פטיש. ארה"ב איימה בסחיטה כלכלית גלויה, שנועדה לאיים על עצם הישרדותה של המדינה היהודית הצעירה. הבית הלבן הכיר בכך שהכלכלה המעורערת של ישראל חבה את הישרדותה לא רק לסיוע אמריקני ולייבוא מסיבי, אלא גם למנגנון גיוס הכספים המשומן והבלתי פוסק של יהדות ארצות הברית. אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, ג'ון פוסטר דאלס, תכננו מצור פיננסי הרסני. הם איימו להשעות רישיונות ייצוא של תחמושת, ולעצור את כל המשלוחים החקלאיים. אם לא די בכך, אייזנהאואר תכנן לתמוך בהחלטת האו"ם שתפסיק את כל הסיוע האמריקני הפרטי לישראל. האוצר האמריקני העריך שהשעיית הפטור ממס על תרומות למדינה היהודית, ועצירת מכירתן של איגרות חוב ישראליות, ימחקו כ־100 מיליון דולר בכל שנה. וב־1956, מניעת ההון הזה מהכלכלה הישראלית הייתה בגדר מכת מוות.
המסר של אייזנהאואר לראש הממשלה דוד בן־גוריון היה אפוא פשוט ואכזרי: אם תמרו את פיה של ארצות הברית ותמשיכו במלחמה בסיני, אנחנו נשבור אתכם כלכלית, נבודד אתכם לחלוטין בעולם ואף נמנע משלוחי מזון. בזמן שהממשל תכנן את המצור הכלכלי על ישראל, הנשיא בחר גם לשדר מסר פומבי. בנאום לאומה תיאר אייזנהאואר את המשבר בסיני כמבחן לסדר העולמי החדש, והשמיע משפט שיהדהד לאורך עשרות שנים של לחץ דיפלומטי אמריקני: "לא יכול להיות שלום בלי חוק. ולא יכול להיות חוק אם נפעיל קוד התנהגות בינלאומי אחד עבור יריבינו וקוד אחר עבור ידידינו". המשפט הזה יצר השוואה מרומזת בין המערכה בסיני לדיכוי הסובייטי האכזר של מרד בהונגריה באותו זמן, ועיגן את המדיניות האמריקנית בתפיסה של הגינות בינלאומית.
התגובה הישראלית למכבש המעצמתי הייתה כניעה מוחלטת וכואבת. בהתחלה בן־גוריון עוד ניסה לעמוד בלחצים והכריז בכנסת שקו שביתת הנשק של 1949 מת, וכי ישראל לא תאפשר לכוחות זרים להיכנס לשטח שזה עתה כבשה. ואולם העמדה הזו לא שרדה מעבר לכמה ימים. בן־גוריון הבין שהמדינה לא תוכל לשרוד בידוד מוחלט, ונשא נאום מפורסם ומלנכולי משלו לאומה, שבו הכריז על נסיגה מלאה מסיני.
קיסינג'ר | צילום: ויקיפדיה
הבלמים האמריקניים פעלו אפוא בהצלחה לטובת האינטרסים של מעצמת־העל, ואולם במבט אסטרטגי רחב, ההתערבות הזו הייתה כישלון. לא רק שמצרים ירקה בפנים של האמריקנים ורק התקרבה יותר לסובייטים, אלא שהדרישה מישראל לוותר על הישגיה הצבאיים בלי להבטיח פתרון אמיתי, רק דחתה את המשבר למועד מאוחר יותר. הבית הלבן למד איך לעצור מלחמה ישראלית, אך לא את ההשלכות של מעשיו. העובדה הזו תתברר במלואה כעבור 17 שנים.
מלחמת יום הכיפורים
נשק בטפטופים
הרקע בקצרה: אחרי המפלה בסואץ וההצלחה האדירה בששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ניפצה את אשליית האוטרקיה הצבאית הישראלית, והחליפה אותה בתלות צבאית בוושינגטון. בזמן שגדודי שריון מצריים וסוריים חצו את הגבולות מצפון ומדרום במתקפת הפתע ההרסנית, ממשל ניקסון – בהובלת מזכיר המדינה, הפרגמטיסט הבלתי נלאה הנרי קיסינג'ר – ראה את שדות הקרב בסיני ובגולן כחלק מלוח השחמט העולמי של המלחמה הקרה. מתוך הכרה בכך שהישרדותה של ישראל תלויה כעת לחלוטין ברכבת חירום אווירית של ארטילריה ומטוסי קרב אמריקניים, וושינגטון ניצלה את ההזדמנות להפוך את הלוגיסטיקה שלה לנשק. המטרה האמריקנית לא הייתה ניצחון ישראלי מהיר ומוחץ, אלא מריחה מתישה ומנוהלת בקפידה שתנעל את ירושלים בתלות אסטרטגית קבועה, תוך פגיעה בהשפעה הסובייטית על העולם הערבי.
באוקטובר 1973, הארכיטקטורה האזורית כבר הייתה שונה בתכלית. תם זמנן של שיטות הסחיטה של 1956. במהלך 17 השנים שחלפו ישראל עשתה רבות כדי להפוך למעצמה אזורית, אך להתעצמות הצבאית היה מחיר כבד: הסתמכות מערכתית מוחלטת על האמריקנים. וכאשר האזעקות הדהדו ברחבי ישראל בצהרי יום הכיפורים, שאלת המקרו הפשוטה הייתה אם לצה"ל יהיה די אמל"ח כדי לשרוד במלחמה מול צבאות ערב השועטים.
קיסינג'ר מצידו לא ראה במלחמה טרגדיה שארצות הברית מוכרחה למנוע, אלא שינוי פוטנציאלי ביחסי הכוחות שיש למנף לטובתה האסטרטגית. הוא רצה לשמור על תהליך ה"דטאנט" (הפשרת היחסים) עם ברית המועצות, למנוע משבר נפט במערב, ובעיקר להצליח היכן שאייזנהאואר כשל: לסלק את ברית המועצות מהמזרח התיכון, באמצעות הפיכת מצרים לבת חסות אמריקנית.
כדי להשיג את המטרות הללו תכנן קיסינג'ר מנגנון ריסון שהיה מתוחכם לאין שיעור מהפטיש הפיננסי של אייזנהאואר. בימים הראשונים של המלחמה, בשעה שצה"ל דימם בשדות הקרב, הבית הלבן שלח אספקה צבאית בטפטוף בלבד. המאמץ הזה, שכונה מבצע "ניקל גראס", כנראה עוכב במכוון (כך נוטים היסטוריונים לומר; קיסינג'ר מצידו הכחיש בתוקף). הדוקטרינה המבצעית של קיסינג'ר הייתה להבטיח מצד אחד שישראל לא תפסיד, אך גם שהיא לא תנצח עד כדי כך שמצרים כבר לא תהיה בשלה למשא ומתן בתיווך אמריקני, לסיום המלחמה בתנאים שנוחים לוושינגטון.
ואולם טפטוף האמל"ח המוקפד התברר כלא מספיק כדי לרסן את ישראל. אחרי שהציוד האמריקני הגיע, צה"ל חצה את תעלת סואץ ובודד את הארמייה השלישית המצרית, על סף ניצחון מכריע. אלא שניצחון מוחלט היה בדיוק מה שקיסינג'ר וניקסון ביקשו להימנע ממנו. מחשש לערעור הסדר האזורי, ובעיקר מפני התערבות צבאית סובייטית להצלת קהיר, הציב ממשל ניקסון אולטימטום לראש הממשלה גולדה מאיר: להסיר את המצור על הכוחות המצריים ולאפשר את כניסתו של סיוע הומניטרי. אם לא, האמריקנים ייטשו את ישראל במועצת הביטחון של האו"ם ויקפיאו את משלוחי הציוד הצבאי.
התגובה הישראלית שילבה ציות אסטרטגי ומרד טקטי. גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין זעמו על ההוראה החד־משמעית. הם הבינו שוושינגטון מונעת מהם להשיג את ההכרעה הצבאית הברורה שנדרשה כדי להשיב את ההרתעה המרוסקת של ישראל, אך גם ידעו שאין להם באמת ברירה. כך, בשטח פנה צה"ל לעשות את מה שישראל למדה מאז לעשות היטב: לעכב את השעון. הם הידקו את הטבעת סביב הארמייה המצרית ושיפרו את עמדותיהם הטקטיות עד השנייה האחרונה. אך עם כניסתה של הפסקת האש האמריקנית לתוקף, צה"ל חדל להילחם ואפשר למשאיות סיוע להתגלגל אל המצרים.
מבחינת האמריקנים, התוצאה המיידית הצדיקה את הציניות של קיסינג'ר, ובין השאר הניחה את היסודות להסכמי השלום שנחתמו בקמפ־דיוויד. אך למהלך הזה היו גם השלכות עמוקות על יחסי ישראל־ארה"ב. מלחמת יום הכיפורים קיבעה את תלותה האסטרטגית של ישראל בשרשרת האספקה האמריקנית. בלי לאיים בהקפאת חשבונות הבנק של ישראל או בהרעבת אזרחיה, וושינגטון גילתה מנוף לחץ יעיל שיאפשר לה לשלוט בקצב של כל מלחמה.
הקרב על רפיח
גבולות הכוח
הרקע בקצרה: יובל אחרי הסחיטה הלוגיסטית השקטה של קיסינג'ר, מאמצי הריסון האמריקניים הפכו למופע טלוויזיוני ב־2024, פחות משנה אחרי טבח 7 באוקטובר. קל ללכת לאיבוד ברעש החיכוכים הבלתי פוסקים בין ביידן לנתניהו, אך מאחורי התיאטרון הפוליטי, העימות על כניסה צבאית לרפיח הציג פרדיגמה חדשה ובירוקרטית יותר. אף שהלחץ כלל איומים שכבר פגשנו – כמו מניעת חימושים ולחץ פומבי – הפעם וושינגטון פעלה באופן חסר תקדים: ניהול אמריקני צמוד, ברמת המיקרו, של מלחמה שמובילה בעלת ברית ריבונית.
ג'ו ביידן. | צילום: AFP
במאי 2024 ביצע הבית הלבן צעד חסר תקדים בהיסטוריה של הקשר בין המדינות: הוא הודיע פומבית על הקפאת משלוח ספציפי של תחמושת בעלת מטען גבוה, בטענה שלא ניתן להשתמש בנשק הזה בבטחה בסביבות עירוניות צפופות. שליחת הנשק הותנתה באולטימטומים בירוקרטיים בעניין הכנסת סיוע הומניטרי, ובנוגע לממדים המדויקים של מתקפות צה"ל. למעשה, הממשל האמריקני ניסה להכתיב לא רק אם ישראל יכולה להילחם, אלא גם את המשקל המדויק של חומרי הנפץ שיורכבו על מטוסי הקרב, ואת האזורים הספציפיים שבהם כוחות צה"ל יוכלו לפעול.
התגובה הישראלית חשפה כמה השתנה מאז ימי בן־גוריון וגולדה, ואולי גם את חוסר התוחלת של הקווים האדומים הספציפיים שהממשל מתח בפומבי. בזמן שמאחורי הקלעים התקיימו שיחות משא ומתן, נתניהו וממשלתו הגיבו בדחייה פומבית של הקו האדום ברפיח. צה"ל אומנם לא התעלם לחלוטין מוושינגטון, אך המשיך לתכנן את הפלישה – ובראש ובראשונה לעשות את מה שממשל ביידן טען שוב ושוב שיהיה בלתי אפשרי: לפנות את אוכלוסיית העיר לקראת המתקפה. לאחר שאוכלוסיית רפיח פונתה תוך פחות משבועיים, פתח צה"ל בחדירה מדורגת ושקטה. הכוחות השתלטו על ציר פילדלפי ופירקו את גדודי רפיח באמצעות מודיעין מדויק ופעילות כירורגית, תוך צמצום נקודות החיכוך האזרחיות שוושינגטון הזהירה מפניהן שוב ושוב.
שום דבר משמעותי לא קרה. אומנם הרטוריקה של הממשל הייתה חריפה, אך בפועל, השיטה הישראלית הצליחה ורפיח נכבשה. כך נחשף החיסרון של מתיחת הקו האדום בפומבי: הממשל נאלץ לבחור אם לראות את הלחימה הישראלית כמתקפה בוטה ולממש את האולטימטום שלו, או להבליג בשקט. כעבור כמה חודשים הבית הלבן כבר הפשיר חלק מהמשלוחים, והוכיח שהקו האדום המתוקשר שלו היה רופף הרבה יותר מכפי שהצהיר.
ההשלכות של האסטרטגיה האמריקנית במקרה הזה עדיין מתבררות. ממשל ביידן פנה נגד ישראל בין השאר משום שהממסד הדמוקרטי הלך ופנה שמאלה, ולקראת בחירות 2024 היה חיוני לפייס את האגף הקיצוני במפלגה. ואולם במקום לבסס את הסמכות האמריקנית, החלטת הממשל למתוח בפומבי קו אדום שממשלת ישראל לא יכלה לקבל, חשפה בסופו של דבר את חולשתו. צה"ל כבש את ציר פילדלפי, היחסים בין המדינות לא קרסו – משלוחי התחמושת אפילו הופשרו בשקט – והאולטימטום האמריקני נחשף כבלוף פוליטי.
שחיקתה של הארכיטקטורה הדיפלומטית הישנה הייתה כנראה ניצחון פירוס. כאשר דונלד טראמפ שב לבית הלבן בינואר 2025, כבר היה תקדים של מיקרו־ניהול אמריקני של מדיניות ביטחונית ישראלית. ואולם במקרה של טראמפ, בניגוד לממשל הקודם, סירוב עלול להתברר כהימור גדול בהרבה.
בין איראן לטראמפ
שותפות עם תג מחיר
הדוגמאות הספורות שהבאנו רחוקות מלמצות את הנושא. למעשה, כל נשיא מאז טרומן הפעיל לחצים כדי ליישר את ישראל לאינטרסים של וושינגטון. אם להוסיף בקצרה עוד כמה דוגמאות, ג'ימי קרטר הפעיל לחץ דיפלומטי עז כדי לאלץ את ישראל לחתום על הסכמי קמפ־דיוויד עם מצרים; ג'ורג' בוש הבן בלם את מלחמת לבנון השנייה עם החלטת האו"ם 1701; וברק אובמה ניהל מלחמה מרה בת שמונה שנים נגד בנייה ביהודה ושומרון, וכמובן גם על הסכם הגרעין האיראני.
בנוסף, נחטא למציאות אם לא נזכיר את צידה השני של המשוואה: ארצות הברית היא מאז ומעולם בעלת הברית הטובה ביותר של ישראל. הסיוע הצבאי שקיבלנו ממנה אכן הכריע את הכף במלחמת יום הכיפורים, הגב המדיני והצבאי היה חיוני במלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר, וגם כאן הרשימה עוד ארוכה. למען האמת, קל יותר למצוא דוגמאות לסיוע אמריקני מאשר לריסון ובלימה, מזיקים ככל שיהיו.
בהקשר הזה, המקרה של ממשל טראמפ השני מעניין עוד יותר. מצד אחד, באופן חסר תקדים הוא נלחם בפועל לצד ישראל באיראן לא פעם אחת, אלא פעמיים: תחילה עם מבצע "פטיש חצות" בשנה שעברה, ואז באופן ישיר עוד יותר במלחמה שהחלה בסוף פברואר וכונתה "זעם אפי". בתקופת טראמפ, שיתוף הפעולה הצבאי בין וושינגטון לירושלים הדוק במיוחד. מצד שני, הלחץ הפומבי שהנשיא הנוכחי מפעיל על ישראל – בייחוד סביב אותה מלחמה ארוכה עם איראן – מזכיר מאוד את זה של ממשל ביידן, עם הטוויסט הקפריזי הייחודי של הנשיא הזה. ואולם שני גורמים מרכזיים מבדילים בין השניים, והופכים את המצב הנוכחי לכאב ראש הרבה יותר גדול בעבור ההנהגה הישראלית.
ראשית, בניגוד לביידן, טראמפ פעיל מאוד בקבלת ההחלטות וצפוי הרבה פחות. לכן, חציית קו אדום שהוא מותח היא הימור גדול הרבה יותר מאשר בימי ביידן. שנית, וחשוב עוד יותר: טראמפ נהנה משליטה מוחלטת במפלגה הרפובליקנית. בתקופות של ממשל דמוקרטי, בייחוד בימי אובמה, נתניהו היה יכול ללכת לרפובליקנים בקונגרס ולהפעיל לחץ מהצד החקיקתי; כעת אין לו לאן לפנות. המפלגה נאמנה לטראמפ, וגם סנטורים פרו־ישראלים כמו לינדזי גראהם לא ימרו את פיו של הנשיא הרפובליקני המכהן.
אם לשפוט לפי הסבב הקצרצר השבוע, נראה שמנגנון הריסון האמריקני עדיין עובד היטב. אולם מה יקרה אם יהיה עוד סבב, ויישלף עוד תמרור עצור אמריקני? עד כמה אפשר למתוח את המנגנון הזה עד שהוא יקרטע שוב, וישראל תיאלץ לעקוף אותו בצורה כזו או אחרת? כנראה עד סוף כהונתו של טראמפ נקבל את התשובה.
עוד כתבות בנושא
