הרחק מחדרי הפיקוד בפנטגון וממרתפי ההנהגה בטהרן, מלון מריוט באיסלמאבאד הפך בחודש האחרון למרכז העולם. נציגים של הממשל האמריקני ושל מה שנשאר מהצמרת האיראנית, נכנסים ויוצאים תכופות, עמוסים בדרישות, הצעות ותיקונים, בניסיון להגיע להסכם שימנע את שובה של המלחמה לשמי איראן.
על הנייר, לא ברור מה ההיגיון בהצגה הזאת. אדמת המזרח התיכון רעדה שוב ושוב בשנה האחרונה, כאשר כל מהלומה ישראלית ואמריקנית מחלישה ומפרקת עוד ועוד את שלוחותיה של טהרן ובסופו של דבר גם את איראן עצמה. סבבי הלחימה ערערו עמוקות את תוכניות הגרעין של איראן, כתשו את ההנהגה והפיקוד האיראניים, השמידו את כוחות האוויר והים של טהרן, ועצרו כמעט לחלוטין את הפצת הנפט האיראנית.
לפי כל מה שההיסטוריה לימדה אותנו על מלחמות, וושינגטון אמורה להימצא כעת במצב אידיאלי כדי להכתיב לאיראנים כניעה מוחלטת. ואולם במקום זאת, הדיווחים והשמועות שבקעו מפקיסטן השבוע היו מוכרים עד כאב: שליחים אמריקנים שמדברים על הפסקת אש של שישים יום ומציעים גזרים בדמות הפשרת נכסים בנקאיים והפחתת עיצומים, רק כדי לפתוח את מצרי הורמוז ולעצור את הדימום הכלכלי המערבי. אפילו שאלת הגרעין הפכה, לפי הדיווחים, לנושא שיידחה ויטופל רק בהמשך, אולי.
צילום: AFP, AP
מפתה לראות את ההתפתחויות האחרונות כנובעות מאופיו הקפריזי של דונלד טראמפ ומיחסו ההפכפך לסוגיות של מדיניות חוץ. ואולם זו תהיה טעות. למעשה, אנחנו עדים לחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של אירועים נפיצים בין ארצות הברית לרפובליקה האסלאמית, שתמיד הסתיימו בלי הכרעה מובהקת. התבנית הזו, כך נראה, טבועה עמוקות בדי־אן־איי של ממסד החוץ האמריקני.
מאז היתמר העשן מעל השגרירות האמריקנית בטהרן ב־1979, כל נשיא אמריקני בלי יוצא מן הכלל – רפובליקני או דמוקרטי, ניצי או יוני – הגיע בסופו של דבר לאותה אשליה טרגית: אמונה שהרפובליקה האסלאמית היא ישות רציונלית שאפשר לשבור אותה, לביית אותה, לשחד אותה ואף לנרמל אותה כחלק מקהילת העמים. לאורך העשורים הללו ניהלה וושינגטון מדיניות מתהפכת כלפי איראן; בכל פעם שנשיא מסוים הצליח להצמיד את המשטר אל הקיר בעקבות לחץ כלכלי או עוצמה צבאית, בא הממשל הבא – או אפילו אותו נשיא ממש, שבוי באשליה של הישג חסר תקדים – ואיפס את המצב. מנהיגיה של ארצות הברית ויתרו על מינוף אסטרטגי בתמורה לשקט זמני, ופתחו את ארנקי המערב בדיוק בזמן כדי לאפשר לטהרן למלא את כיסיה, לבנות מחדש את מכונת המלחמה שלה ולהתכונן לסבב הבא.
בין אם דונלד טראמפ ילך עד הסוף ובין אם הוא ימצמץ בסופו של דבר כמו קודמיו, המפתח להבנת העמדה האמריקנית הנוכחית טמון בהכרת העמדות שקדמו לה.
על טרור וחטופים
ממשל קרטר
(1981-1979)
שורשיה של מדיניות החוץ האמריקנית כלפי איראן נעוצים בסתיו של שנת 1979, כאשר נשיא דמוקרטי ושוחר שלום לכאורה, חזה בהפיכה אסלאמית רדיקלית וחשב שמדובר במשבר הומניטרי. כאשר סטודנטים מוסלמים טיפסו על חומות השגרירות האמריקנית בטהרן ולקחו 52 בני ערובה אמריקנים, קרטר בחר שלא לראות בכך קריאת תיגר מצד מדינה עוינת. במקום לצאת לפעולה צבאית, הוא ניסה לנהל את המצב באמצעות החוק הבינלאומי, דיפלומטיה איטית ואיפוק אינסופי.
הגישה הזו התבררה כשגיאה איומה. במשך 444 ימים פעל ממשל קרטר תחת האשליה המסוכנת שאם וושינגטון רק תפגין די סובלנות כלפי המשטר החדש, אזי הפלגים "המתונים" במשטר המהפכני יצליחו לקחת את מושכות ההנהגה מידי הקיצונים ולהשיב את החטופים. קרטר הקפיא אומנם מיליארדי דולרים בנכסים איראניים, הטיל אמברגו על נפט איראני וגירש דיפלומטים, אך נמנע מלנקוט צעד אחד שהאייתוללה חומייני חשש ממנו יותר מכול: איום מפורש להשתמש בכוח הצבאי של המעצמה האמריקנית. אפילו ניסיון חילוץ אסוני באפריל 1980 תוכנן לצורך חילוץ החטופים תוך מזעור הפגיעה באיראנים, ולא כמתקפה אמריקנית אימתנית.
ואולם האסון האמיתי אירע בשעות נשיאותו האחרונות של קרטר. הסכמי אלג'יר שנחתמו אז היו מופת לסחיטה דיפלומטית. כדי להבטיח את שחרור החטופים, ארה"ב נאותה לשלם כופר ולהתחייב כי "לא תתערב באופן ישיר או עקיף, פוליטי או צבאי, בענייניה הפנימיים של איראן". בכך למעשה היא העניקה חסינות למשטר הדיכוי והטרור. יתר על כן, ארה"ב הסכימה להפשיר כמעט 8 מיליארד דולר בנכסים איראניים ולהקים בית דין בינלאומי כדי ליישב תביעות כספיות, תוך הבטחת צינור הון קבוע לטהרן.
בפועל, החטופים שוחררו דקות לאחר שרונלד רייגן הושבע לתפקידו ב־20 בינואר 1981, בעקבות לחצים עצומים מצד ממשלו הנכנס, ויצרו אשליה של התחדשות העוצמה האמריקנית. אולם הנזק כבר נגרם. הרפובליקה האסלאמית למדה את הלקח החשוב ביותר, זה שמשמש אותה בכל משא ומתן עד היום: וושינגטון קצרת רואי, נרתעת מסיכונים, ומשותקת בקלות באמצעות מינוף א־סימטרי. אם איראן רק תלחץ על האמריקנים מספיק, תפר את ריבונותם ותמתין בסבלנות למחזורי הבחירות שלהם, בסופו של דבר הם יחזרו לשולחן המשא ומתן, מוכנים לעשות הכול כדי לרכוש שקט עד המשבר הבא.
לולאת הסחיטה
ממשל רייגן
(1989-1981)
אם ג'ימי קרטר ביסס את התקדים שלפיו אפשר לנצל את האיפוק האמריקני, רונלד רייגן הוכיח משהו מסוכן עוד יותר: שאפילו הנשיא האמריקני הניצי ביותר עלול ליפול לסחיטה האיראנית. כשרייגן נכנס לתפקידו, עמדתו הפומבית כלפי הרפובליקה האסלאמית הייתה חסרת פשרות. הוא הצהיר שארה"ב לא תנהל לעולם משא ומתן עם טרוריסטים, והציג את המשטר האיראני כפורע חוק. אולם מאחורי דלתיים סגורות, ממשלו נפל מיד למלכודת הפסיכולוגית של המרדף אחר "המתונים" האיראנים.
באמצע שנות השמונים העבירה איראן את אסטרטגיית הטרור שלה ללבנון. ארגון חיזבאללה, הזרוע החדשה שלה, החל לחטוף דיפלומטים ועיתונאים אמריקנים ואף את מפקד שלוחת ה־CIA בביירות ויליאם באקלי. במקום להטיל את האחריות על טהרן ולהגיב בעוצמה צבאית, ממשל רייגן נאחז תבהלה. תוך שהם משתוקקים לשחרר את בני הערובה, ובמקביל מבקשים להסיט את איראן מהציר הסובייטי, היועץ לביטחון לאומי רוברט מקפרלן ולוטננט־קולונל אוליבר נורת' הגו את מה שיוכר בהמשך כ"פרשת איראן־קונטראס". בתמורה לכך שטהרן תביא לשחרור החטופים האמריקנים בביירות, ממשל רייגן אישר בחשאי משלוח של אלפי טילי נ"ט וחלקי חילוף נגד מטוסים לאיראן – באמצעות ישראל – כדי לסייע לאיראנים במלחמה המדממת עם עיראק.
את המבצע החשאי הזה אפפה אשליה עמוקה. צוותו של רייגן שכנע את עצמו שבאמצעות העברת נשק למשטר הם עוקפים את הקנאות של האייתוללה חומייני ובונים גשר סודי לסיעה פרגמטית ו"מתונה" של אליטות איראניות, בראשות יו"ר הפרלמנט דאז אכבר האשמי רפסנג'אני. לפי ההיגיון הזה, העשרה וחימוש של "המתונים" הללו יחזקו אותם ויאפשרו להם להחזיר את הרפובליקה האסלאמית לקהילת האומות.
ואולם טהרן לא נפלה בפח. רפסנג'אני ומשמרות המהפכה לקחו בשמחה את הטילים האמריקניים והשתמשו בהם מול מתקפות השריון העיראקיות, אבל איראן לא התמתנה. למעשה, אחרי שכמה חטופים אמריקנים אכן שוחררו לבסוף בלבנון, חיזבאללה חטף אחרים כדי להבטיח שלולאת הסחיטה תימשך.
מורשת קונטראס הייתה הרסנית להרתעה האמריקנית. היא לימדה את ההנהגה האיראנית לקח חיוני מאין כמותו: חרף כל כוחה הצבאי העצום והרטוריקה הקשוחה שלה, ארה"ב איננה מוכנה לשלם את המחירים שגובה מלחמת צללים ארוכה ועקובה מדם. ואם טהרן תשמור על מעטה של הכחשה באמצעות שלוחות כמו חיזבאללה, וושינגטון לא רק תסרב לתקוף את איראן עצמה, אלא אף תהיה פתוחה לעסקאות נשק.
עניין של רצון טוב
ממשל בוש האב
(1993-1989)
כאשר ג'ורג' הרברט ווקר בוש נכנס לתפקידו בבית הלבן, הוא ניסה לנקוט אסטרטגיה מוכרת: איפוס היחסים. בניסיון למצוא תכסיס דיפלומטי שיוביל לשחרור החטופים האמריקנים הנותרים שהוחזקו בידי חיזבאללה בלבנון, הצהיר בוש במהלך נאום ההשבעה שלו כי "רצון טוב מוליד רצון טוב, תום לב יכול להיות לולאה שנעה בלי קץ". היה זה רגע קלאסי של השלכה פסיכולוגית: ההנחה שאם ארצות הברית רק תציע תנאים הוגנים לחידוש היחסים, הרפובליקה האסלאמית תכיר בסופו של דבר באינטרסים של וושינגטון ותגיב במחווה של רצון טוב..
בן ערובה אמריקני שנחטף בשגרירות בטהרן, 1979 | צילום: AP
בתחילה היה נראה שזה עובד. מאחורי הקלעים, נשיא איראן החדש אכבר האשמי רפסנג'אני – אותו אדם שצוותו של רייגן תיאר כמתון – סייע לשחרור החטופים המערביים האחרונים בלבנון. אך "לולאת תום הלב" של בוש לא התממשה. אחרי שמסר את אחרוני החטופים כדי למתן את הלחץ הכלכלי האמריקני, המנהיג העליון החדש עלי חמינאי יצא מיד למתקפה.
במקום להתמתן, איראן ניצלה את מרחב הנשימה הדיפלומטי כדי להשיק מסע טרור בינלאומי. בזמן שוושינגטון המתינה למחוות של רצון טוב, משמרות המהפכה תכננו את הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס־איירס בשנת 1992, ולאחר מכן את ההתנקשות האכזרית בארבעה מתנגדי משטר כורדים במסעדה בברלין. עידן בוש האב הוכיח שניסיונות אמריקניים להשיג "רצון טוב" לעולם לא ישנו את התנהגותו של המשטר האיראני. מבחינת טהרן, יד מושטת היא לא הזמנה לשלום אלא הוכחה לחוסר נחישות, ופרצה שאפשר לנצל.
כת הרפורמיסטים וציר הרשע
עידן קלינטון־בוש
(2009-1993)
אחרי ארבע שנות בוש האב, העידן של ביל קלינטון שב לאשליה האמריקנית הנפוצה ביותר: פולחן ה"רפורמיסט" האיראני. בתחילה נקט ממשל קלינטון גישה כלכלית נוקשה. בשנת 1993 חשפה וושינגטון את מדיניות "הבלימה הכפולה", שמטרתה לבודד את איראן ואת עיראק בו־זמנית, באמצעות עיצומים חדשים וגורפים על הנפט וההשקעות האיראניות. ואולם הממסד הדיפלומטי האמריקני התקשה לקיים את ההקפאה הזאת מבחינה חוקית, והאמריקנים נדרשו נואשות לפריצת דרך דיפלומטית. בשנת 1997 העניקה להם טהרן את הרגע הזה בדמות אשליה דיפלומטית נוספת: בחירתו לנשיאות של מוחמד ח'אתמי.
ח'אתמי היה איש דת חייכן וחובב ספרות שדיבר ברהיטות עם עיתונאים מערביים על "דיאלוג בין ציוויליזציות". בוושינגטון הגיבו באופוריה. הם היו משוכנעים שהמושיע המתון המיוחל הביס סוף־סוף את אנשי הדת הקיצוניים, ומחלקת המדינה מיהרה לנסות לפייס אותו. שיאה המוחלט של הפייסנות הרופסת הזאת התרחש בשנת 2000, כאשר מזכירת המדינה מדלן אולברייט התנצלה בפומבי על תפקידו של ה־CIA בהפיכה משנת 1953 שבה הודח מוחמד מוסאדק, וכמחווה של רצון טוב הסירה באופן חד־צדדי את העיצומים על קוויאר ושטיחים איראניים.
אובמה | צילום: איי.אף.פי
ח'אתמי התברר כערמומי עוד יותר מקודמיו. בשעה שהנשיא החדש סיפק פנים מתוחכמות ומתונות כדי לשבות את ליבו את המערב, משמרות המהפכה – שמאז ומעולם היו מרכז הכוח האיראני האמיתי – האיצו בשקט את תוכנית ההעשרה הגרעינית. בעזות מצח גדולה עוד יותר, משמרות המהפכה תכננו את הפיגוע במגדלי ח'ובאר בערב הסעודית בשנת 1996, שבו נהרגו 19 חיילים אמריקנים. במאמץ לשמר את התעתוע הרפורמיסטי, ממשל קלינטון מזער במכוון את תפקידה הישיר של איראן בפיגוע, מחשש שגמול צבאי יסגור את החלון הדיפלומטי שלכאורה נפתח. שוב הקריבה וושינגטון את כוח ההרתעה שלה על מזבח האשליה של סיעה מתונה בצמרת האיראנית.
לאחר שג'ורג' בוש הבן נכנס לתפקידו, כללי המשחק השתנו, לפחות לרגע. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר מנה בוש את איראן כחברה מייסדת ב"ציר הרשע". בתוך פחות משנתיים, הצבא האמריקני פירק לחלוטין את המשטרים בגבולותיה המזרחיים והמערביים של איראן: אפגניסטן ועיראק. מחשש שהם הבאים בתור ברשימת המטרות של הפנטגון, הקפיא המשטר בפתאומיות את תוכנית הנשק הגרעיני שלו בשנת 2003. הוא אף השתמש בדיפלומטים שווייצרים כדי לשלוח לוושינגטון פקס נואש ולאותת על "עסקה גדולה". במסגרתה הציעה טהרן ויתורים גורפים על תוכנית הגרעין שלה ועל תמיכתה בארגוני טרור, בתמורה להישרדות המשטר.
ואולם בוש התעלם מהפקס, וחלון הדומיננטיות האמריקני נסגר. כאשר החיילים האמריקנים שקעו בבוץ העיראקי, מפקד צעיר במשמרות המהפכה בשם קאסם סולימאני הגיע להבנה חיונית: הענק האמריקני עייף, וארה"ב איבדה כל תיאבון למלחמה שלישית במזרח התיכון. כוח קודס בפיקודו ניצל את החלל הריק והציף את הזירה העיראקית בפצצות חדירה – מטעני חבלה מתקדמים שתוכננו במיוחד כדי לפוצץ משוריינים אמריקניים. מאות חיילים אמריקנים נטבחו בנשק איראני, אך ממשל בוש סירב להשיב לאיראן כגמולה. כאשר בוש עזב את תפקידו ב־2009, חרדותיה של איראן כבר התנדפו לחלוטין. היא חידשה את העשרת האורניום שלה, הפכה את עיראק למדינת חסות, והעצימה את השקעתה בארגוני הטרור באזור.
תיבת התהודה וטבעת האש
עידן אובמה
(2017-2009)
עידן בוש הסתיים כאשר ארצות הברית תשושה ממלחמה, ואיראן רוכבת על הגל. ברק אובמה הביא איתו אידיאולוגיה שונה בתכלית מכל קודמיו. הוא לא ראה ברפובליקה האסלאמית מדינת טרור עוינת מטבעה, והתייחס אל האיבה האיראנית כתגובה הגנתית לעשרות שנים של אימפריאליזם ותוקפנות אמריקנית. ממשלו פעל מתוך אמונה עמוקה שלפיה אם ארה"ב רק תנהג בכבוד במשטר האיראני, תסיר מעליו את עול העיצומים הכלכליים ותשלב אותו בסדר הפיננסי העולמי, הרי שזה יתמתן באופן טבעי ויהפוך לגורם מייצב במאזן הכוחות במזרח התיכון.
כדי לחולל את המהפך הגיאו־פוליטי הזה, ממשל אובמה נזקק להסכם גרעין היסטורי. ואולם כדי לשווק את ההסכם הזה לציבור אמריקני ספקן ולקונגרס עוין, היה צורך בנרטיב משכנע. כאן נכנס לתמונה בן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי. בריאיון נודע שהעניק לימים לניו־יורק טיימס הודה רודס בגילוי לב כי הקים "תיבת תהודה" תקשורתית ענקית כדי למכור את העסקה עם איראן. רודס, שכונה "חמאס" בפי אנשי צוות אחרים בבית הלבן, הבין עד כמה קל להוליך שולל את תא העיתונאים בבית הלבן, שבכל מקרה נאותו לסקר באהדה את הנשיא. הוא תדרך בלי הרף את הכתבים והפרשנים הידידותיים ביותר, ואלה הציגו את מסריו כאילו היו ניתוח עצמאי שלהם.
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ | צילום: AFP
בלב הנרטיב הזה עמדה החייאה צינית של אשליית עידן קלינטון: רודס טווה עלילה שלפיה נתיב העסקה עם איראן החל להיסלל בשנת 2013 עם בחירתו של נשיא "מתון", חסן רוחאני. תיבת התהודה קידמה את הרעיון שרוחאני ושר החוץ שלו, ג'וואד זריף, לכודים במאבק פנימי נגד "הקיצונים" במשמרות המהפכה. חתימה על עסקת הגרעין והפשרת מיליארדי דולרים היא הדרך היחידה להעצים את המתונים הללו וכך למנוע מלחמה אזורית נוראה.
זאת הייתה בדיה מוחלטת. ובכל זאת, עסקת הגרעין נחתמה בשנת 2015, וממשל אובמה העביר את התשלום: ערמות של מזומנים פיזיים שהוטסו לטהרן, הפשרה של נכסים בשווי של כ־150 מיליארד דולר, והסרתם של עיצומים משתקים.
התוצאות היו מיידיות והרות אסון: בדיוק כפי שפעל בתקופות קרטר, רייגן וקלינטון, המשטר האיראני קיבל את הכספים האמריקניים ומיהר להמיר אותם לנשק ולבנות בעזרתם את "טבעת האש" סביב ישראל ומדינות ערב הסוניות. זרם המזומנים של עידן אובמה מימן ישירות את משטר אסד בסוריה, חימש את חיזבאללה בלבנון באינספור טילים מדויקים, ובנה את צבא המורדים החות'ים בתימן. דוקטרינת אובמה נועדה לשלב את איראן בסדר העולמי; בפועל היא סיפקה את המימון למכונת המלחמה האיראנית שחלשה על כל האזור ויצרה פצצת זמן מתקתקת.
מדיכוי לפיוס ובחזרה
ממשלי טראמפ, ביידן וטראמפ
(2026-2017)
עשר השנים האחרונות הדגימו הן את יעילות ההרתעה האמריקנית, והן את המהירות שבה אפשר לבזבז את ההרתעה הזאת. כשדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן אחרי ניצחונו המפתיע ב־2017, הוא קרע לגזרים את החוקים המסורתיים של וושינגטון. מתוך הכרה בכך שהסכם הגרעין רק העצים את ההגמוניה האזורית האיראנית, טראמפ הוציא את ארה"ב מההסכם ב־2018 ופתח במאמץ להשית "לחץ מקסימלי" על טהרן. לראשונה אחרי דור, הכלכלה האיראנית נכנסה לסחרור אמיתי בלי הבטחה לחילוץ דיפלומטי.
ואולם שינוי הפרדיגמה האמיתי התרחש בינואר 2020. כאשר משמרות המהפכה ניסו לבחון את הממשל החדש באמצעות שלוחותיהם העיראקיות ופגעו באנשי צוות אמריקנים, טראמפ הגיב בחיסולו של קאסם סולימאני – אדריכל התעצמותה האזורית של איראן – באמצעות תקיפת כטב"ם מחוץ לנמל התעופה בבגדד.
זה היה רגע מטלטל לטהרן: במשך עשרות שנים, המנהיג העליון פעל מתוך הנחה שנשיאים אמריקנים לעולם לא יאכפו קו אדום בכוח הזרוע. לפתע ארה"ב פשוט חיסלה את המפקד האיראני החיוני ביותר. בתגובה שיגרה איראן מטח טילים מצומצם ומכויל בקפידה לעבר בסיס חיל האוויר האמריקני עין אל־אסד. נראה היה שטראמפ הצליח לבסס הרתעה פיזית אמיתית; איראן לא רצתה הסלמה.
ואז אמריקה מצמצה שוב. ברגע שג'ו ביידן נכנס לחדר הסגלגל בשנת 2021, ממשלו אותת על צורך נואש ואידיאולוגי להחיות את רוח הרפאים של הסכם הגרעין. וושינגטון הפחיתה מיד את אכיפת העיצומים על הנפט, בניסיון לשדל את טהרן לחזור לשולחן המשא ומתן. המשטר האיראני הריח את הלחץ. במהלך ארבע השנים הבאות, משמרות המהפכה ניצלו את זרם ההכנסות ממכירות נפט כדי להעשיר אורניום, לדכא באכזריות מחאות אזרחיות נרחבות, ולבנות תשתיות לייצור כטב"מים ששימשו היטב את הרוסים באוקראינה. בעיקר, רפיונו של ממשל ביידן אפשר לטהרן להשיב במלואו את מימון "טבעת האש", שבסופו של דבר הציתה את המלחמה האזורית הרב־זירתית שהחלה ב־7 באוקטובר 2023 וממשיכה לבעור עד היום. הנסיגה של ביידן הוכיחה שוב: בכל פעם שארצות הברית מרפה את לפיתתה בשם הדיפלומטיה, הרפובליקה האסלאמית קונה חרב גדולה יותר.
כעת אנו חוזים במופע נוסף של האירוניה המרה הזו. בעקבות קריסת שיחות הגרעין בתחילת 2026, הגיעה סוף־סוף ההתנגשות הצבאית ששני הצדדים חרדו ממנה מאז 1979. התקיפות האמריקניות־ישראליות השיגו את מה שארבעים שנות דיפלומטיה לא הצליחו להשיג, ומכונת המלחמה האיראנית הושמדה. ובכל זאת חזרנו לאיסלמאבאד. חרף הדומיננטיות הצבאית המוחלטת, ממשל טראמפ השני שלח את שליחיו לנהל משא ומתן על בסיס הבנות שעלולות לאפס את המשחק שוב. הטיוטה שעל השולחן היא עדות לתשישות האמריקנית, ולחששו של טראמפ מהתחדשותה של מלחמה לא פופולרית כאשר בחירות האמצע מתקרבות בצעדי ענק.
אכן, אם הנשיא הרפובליקני – שעד כה הוכיח שהוא מסוגל להפתיע – בכל זאת יחתום על עסקה עם האייתוללות, הוא יצטרף לאותו מעגל שהוא עצמו ניסה לפרק בכהונתו הראשונה.