המשבר בחקלאות המתוקה ביותר בארה"ב

קר שהופיע ביער היה הסימן הראשון לכך שמשהו מוזר מתרחש. רוני מוירס מהייטאון בווירג'יניה שמע את הנקר מנקש בבוקר אחד בסוף פברואר, כמה שבועות לפני שמין הנקר הזה נוהג להופיע ברמות המערביות של וירג'יניה. "זה אומר שהשלגים עומדים להפשיר", אמר לו אביו. מזג אוויר חם הוא חדשות רעות לייצור סירופ המייפל, ממקורות ההכנסה העיקריים של חוות משפחת מוירס. עצי מייפל זקוקים ללילות קפואים ולימים קרירים כדי לייצר את השרף המתוק והטעים שלהם. אם הטמפרטורות עולות מדי מוקדם מדי, זרימת השרף שלהם מואטת והוא נעשה מריר, והזמן לייצור הסירופ מתקצר.

ימים ספורים לאחר הגעת הנקר, חבר של מוירס מהשירות המטאורולוגי המקומי התקשר להזהיר שהחזאים צופים רצף של ימים בטמפרטורות של 21־15 מעלות צלזיוס בשבוע הקרוב. "אני מניח שזה סוף העונה בשבילי", אמר מוירס. הוא ייצר רק מחצית מכמות הסירופ השנתית הרגילה שלו.

סירופ המייפל הוא עורק החיים של מחוז היילנד, 2,300 תושבים המתגוררים בהרי האלגני. אף שאינו מחוז מייפל ענק כמו ורמונט או קוויבק, בהיילנד מתגאים בהיותם אזור ייצור סירופ המייפל המסחרי הדרומי ביותר בארצות הברית. פסטיבל המייפל המחוזי השנתי, בסוף השבוע השני והשלישי של מרץ, אחראי למרבית ההכנסה השנתית של התושבים.

אך שינויי האקלים מסכנים יותר ויותר את המסורת בת מאות השנים של היילנד. קיצים חמים ויבשים יותר מעוררים עקה בעצי המייפל ופוגעים בבריאותם. חורפים המתנהלים בדפוסים בלתי צפויים משבשים את התנאים הדרושים לאיסוף השרף. השנה, סערת כפור אכזרית בינואר וחמימות בלתי רגילה לעונה במרץ חברו יחד כדי ליצור את אחת מעונות המייפל הגרועות ביותר בשנים האחרונות.

יצרנים ברחבי המחוז חוששים שהמצב יחמיר ככל שכדור הארץ יתחמם. מחקר מ־2019 חזה כי בתרחישי אקלים קיצוניים, גבול ייצור סירופ המייפל ינדוד 400 קילומטרים צפונה, והברזים באזורי ייצור דרומיים כמו מחוז היילנד צפויים להתייבש. ההשלכות עלולות להיות קיומיות. חקלאים כמו מוירס יאבדו מקור הכנסה חיוני שעוזר להם לעבור את הימים הקשים של סוף החורף. הנוכחות בפסטיבל המייפל תצנח, ותרוקן את קופת המחוז.

התושבים, מצידם, נחושים לא לאבד את המורשת. "סירופ המייפל מעצב את המחוז שלנו", אומר כריס סווקר, מנהל לשכת המסחר של היילנד. "בלעדיו אני לא יודע מה הייתה הזהות שלנו".

מתנת הקור

כמו רוב המשפחות במחוז היילנד, משפחת מוירס מייצרת סירופ זה כמה דורות. עצי המייפל סיפקו לתושבי הרמה מקור סוכר שהם לא היו צריכים לרכוש מחנות מרוחקת. הסירופ איחד את הקהילה. שכנים התאספו ב"חורשות הסוכר", מקבצי עצי המייפל שהשרף נאסף מהם, כדי לעזור זה לזה להתקין את הברזים. כל ילד במחוז נרשם למשמרת התנדבות במהלך פסטיבל המייפל, טיגן סופגניות מייפל במועדון "רוריטן" או מִלצר בארוחת הבוקר של הפנקייקים בתיכון.

"מרגש לעשות משהו שאבותיי עשו לפני מאה שנה", אומר מוירס באחד מהבקרים בתחילת מרץ. הוא עבד ב"בקתת הסוכר" שלו מחמש בבוקר, והאוויר היה סמיך מאדים בניחוח מתוק.

מדי שש דקות וחצי מזמזמת התראה, שמדרבנת את מוירס להעמיס עוד עצי הסקה למאדה המיושן שהוא משתמש בו לבישול השרף. "עץ!", הוא צועק כשהוא משליך כמה בולי עץ ללהבות.

השרף שהפיקו עצי המייפל שלו באותו הבוקר הכיל פחות מ־2 אחוז סוכר – בקושי מספיק כדי שיהיה לו טעם מתוק. אך שעות של בישול קפדני גרמו לנוזל השקוף להצטמצם לסירופ כהה, עשיר וסמיך. כשריכוז הסוכר יגיע לכ־67 אחוזים, סירופ המייפל יהיה מוכן לבִקבוק.

"זה זהב," הוא אומר. "כשאני מכין את עוגת הכוסמת שלי באביב, סירופ המייפל נותן לעוגה טעם של..."

מוירס משתתק, לא מצליח למצוא את המילים לטעם האלוהי. "אתה חושב לעצמך: איך זה הגיע מעץ?"

לפני 12 שנים, כשמוירס ובתו החליטו להתחיל לשווק את הסירופ שייצרו, הוא החל להבין את המדע שמאחורי המסתורין. תחילתו האמיתית של ייצור הסירופ מתרחשת בקיץ שלפני הקטיף, כאשר עצי המייפל מבלים את הימים הארוכים והלוהטים בהפיכת אור שמש לסוכר. בבוא הסתיו, כשהעצים מתכוננים להשיל את עליהם, כל הסוכר הזה נמשך בחזרה לשורשים ומאוחסן כעמילן.

חודשים לאחר מכן, כשהחורף מתחיל לשחרר את אחיזתו ביער, הסוכר משתחרר לבסוף אל ה"עצה" של העץ - הצינורות המובילים מים וחומרי הזנה לאורך העץ. לילות קפואים גורמים ללחץ בתוך העצים לרדת, וליצור אפקט יניקה המושך מים מהשורשים. טמפרטורות יום של 4־10 מעלות צלזיוס גורמות ללחץ לעלות שוב, ודוחפות את השרף כלפי מטה. ניקוב העץ והתקנת ברז בתוכו מספיקה כדי שהלחץ הפנימי הזה פשוט ידחוף את השרף החוצה דרך החור.

"כל עניין סירופ המייפל קשור במאה אחוז למזג האוויר", אומר מוירס. "אם מזג האוויר לא מתאים, אני לא יכול לעשות כלום כדי שזה יקרה". השנה, מזג האוויר לא שיתף פעולה בכלל. מוירס לא היה היצרן היחיד בהיילנד שנפגע. הבעיות החלו בקיץ שעבר: תנאים חמים ויבשים באופן חריג החלישו חלק מחורשות הסוכר באזור. ב"מחנה הסוכר של איגל", בחלק נמוך יותר של המחוז, הבעלים ג'יי איגל צפה בחוסר אונים בכמה מעצי המייפל הצעירים ביותר שלו שמתו מהחום עוד לפני שאי פעם הותקן בהם ברז.

בסוף ינואר, סופת שלגים שברה ענפים מהעצים וכיסתה את הנוף בשכבה עבה ומתמשכת של קרח. הסופה קברה את מערכת צינורות הפלסטיק שאורכה עשרה קילומטרים, שמובילה את השרף היישר מהעצים של איגל אל בקתת הסוכר שהוא מייצר בה את הסירופ. קיפאון עמוק וממושך עיכב את תחילת זרימת השרף עד סוף פברואר. גל החום של תחילת מרץ, שהיה מהיר וחד מדי, שיבש את מחזור ההקפאה־הפשרה הדרוש לזרימת השרף. בכל רחבי המחוז, הנוזל המתוק שיצא מעצי המייפל הואט לכדי טפטוף דקיק.

טפטופי סוכר

"שומעים בחדשות על התחממות גלובלית", אומר דאג פופנברגר, שמשפחתו מוכרת סירופ מייפל כבר יותר ממאה שנה. "אני לא יודע. זה בהחלט שונה". הוא מצביע על מדפים ריקים ברובם בפינת בקתת הסוכר. בזמן הזה של השנה, הם היו אמורים להיות עמוסים בבקבוקי סירופ. אבל מה שייצר עד כה בקושי הספיק לו לסוף השבוע הראשון של הפסטיבל.

"פשוט תעלה את המחירים שלך, דאג", מייעצת לו שרה קולינס־סימונס, מומחית למחקר סירופ ב"אוניברסיטת הדורות הבאים" במערב וירג'יניה, שעובדת בשיתוף פעולה הדוק עם יצרני היילנד. היא יודעת שיצרני סירופ המייפל נפגעים ממכסים גואים ועליית מחירי הדלק, וגם ממזג האוויר הגרוע. "כשהעונה שלך היא חצי ממה שהיא בדרך כלל, אתה עושה מה שצריך לעשות".

פופנברגר מתכווץ. הוא לא רוצה להעלות מחירים ללקוחותיו, שרבים מהם חוזרים לחווה שלו שנה אחר שנה. "אני מעדיף להרוויח קצת ולהסתדר מאשר לנסות להתנהג כמו חזיר", הוא אומר. אבל אי אפשר להכחיש שרמת ייצור כזו אינה בת קיימא לטווח הארוך. "העתיד תלוי במזג האוויר", אומר פופנברגר. "לפי מגמת ההתחממות הזו, לא ייצרו סירופ במחוז היילנד".

הטמפרטורות הממוצעות של וירג'יניה בשנת 2100 עשויות להיות גבוהות ב־4.4 מעלות צלזיוס מרמות תחילת המאה ה־20, לפי הערכת האקלים של המדינה לשנת 2025. גלי החום בקיץ בהרים צפויים להתארך ולהיות תכופים יותר. החורפים יהיו מתונים יותר, עם פחות ימים מתחת לאפס.

השינויים אלה עלולים לסכן את עצי מייפל הסוכר, שמותאמים לאקלים חם הרבה פחות מעצים רחבי־עלים אחרים, לדברי קולינס־סימונס. מזג אוויר חם יותר במהלך עונת הסירופ מעודד גם פעילות מיקרוביאלית, שעלולה לגרום לשרף להחמיץ כמו חלב. צמיחת החיידקים בחור הברז גם תגרום לעצים לאטום את הפצע.

בסקר שנערך ב־2023 בקרב יצרני סירופ בארה"ב, 89 אחוז מהמשיבים אמרו כי חוו השפעות שליליות של שינויי האקלים. אפילו במוקד התעשייה בניו־אינגלנד אמרו שהמצב מחמיר. השנה, יצרני סירופ מייפל בוורמונט ובניו־יורק דיווחו על התחלה מוקדמת יותר וסיום פתאומי יותר של העונות שלהם.

יצרנים יכולים להסתגל לשינויים דרך התקנת ברזים בעצים מוקדם יותר, אך זה משאיר אותם חשופים לאפשרות של קיפאון עמוק שישבש את זרימת השרף למשך שבועות. מהרגע שמותקן ברז בעץ, אומרת קולינס־סימונס, החור יישאר פתוח למשך שישה עד שמונה שבועות בלבד. לאחר שחור הברז נאטם, אין לפתוח את העץ שוב עד לשנה הבאה. "אתה צריך לקבל את ההחלטה הקשה מאוד הזו – מתי לפתוח את העצים שלך?", היא אומרת. "וזה מסוכן יותר עכשיו".

חזון האגוז

חקלאי מחוז היילנד מתמודדים גם עם חשש נוסף, דמוגרפי. היילנד הוא המחוז דליל האוכלוסין ביותר בווירג'יניה – היו בו רק 2,232 תושבים נכון למפקד האוכלוסין של 2020 – ומספר התושבים מצטמצם והולך. רבים מיצרני סירופ המייפל במחוז הם בני שישים, שבעים, ויותר, ולא ברור מי יקבל לידיו את הפעילות שלהם כשיפרשו. פופנברגר ואיגל רוצים שניהם להוריש את העסק לילדיהם, אך הם תוהים אם הדורות הצעירים יהיו מוכנים לוותר על עבודות עם שכר טוב מחוץ למחוז וליטול על עצמם את המשימה המפרכת של ניהול חווה.

אתגרי שינויי האקלים ואובדן האוכלוסייה קשורים זה בזה, אומר סווקר, מנהל לשכת המסחר. פסטיבל המייפל הוא הדרך היחידה של היילנד למשוך תושבים חדשים: מדי פעם, הוא אומר, אחד מכ־20 אלף המבקרים בפסטיבל מוקסם מהאזור עד כדי כך שהוא מחליט לקשור את גורלו במייפל. סווקר רואה זאת כחובתו להבטיח שהמבקרים ייהנו ככל האפשר בפסטיבל. זו הסיבה לכך שייצור הסירופ הדל של השנה מדאיג אותו. "בכנות", הוא אומר, "אני תוהה כל העת: מה אם ייגמר לנו הסירופ?"

אבל לתושבי מחוז היילנד יש מורשת ארוכה של הישרדות במצבים קשים, לדברי קולינס־סימונס.

"גם בלי דוקטורט בפיזיולוגיה של עצים, אנחנו מפצחים דברים כאלה", היא אומרת. יצרנים רבים השקיעו בטכנולוגיות חדשות שמשפרות את יעילות הפעילות שלהם. בחברת "סירופ וממתקים של ברוס", הבעלים ברוס פוקס משתמש בוואקום בעוצמה גבוהה כדי לשאוב שרף מהעצים שלו, וכך הוא מייצר סירופ גם כשהטמפרטורות אינן אידיאליות. לאחר מכן הוא מעביר את השרף דרך מכונת אוסמוזה הפוכה כדי להפחית את תכולת המים שבו, ובכך מקצר את זמן הרתיחה הדרוש. לבסוף, מאדה המופעל בגז מבשל את הסירופ מהר יותר ובזול יותר ממכונה המבשלת בעץ. "החלטתי שעדיף לעבוד חכם יותר, במקום לעבוד קשה יותר", אומר פוקס. ואכן, הציוד החדש יותר מהכפיל את התפוקה שלו.

חקלאים אחרים מחפשים מקורות סירופ אקזוטיים יותר כדי להשלים את הכנסתם. במערב וירג'יניה השכנה, היצרן גארי מונגולד מייצר - זו השנה החמישית - סירופ אגוז שחור, תערובת עשירה בטעם קרמל, בשיתוף פעולה עם קולינס־סימונס ועמיתיה ב"הדורות הבאים".

בשרף עץ האגוז השחור יש ריכוז סוכר נמוך יותר מאשר למייפל, מה שמקשה על צמצומו לסירופ סמיך, אך מסעדות וחנויות מכולת בוטיק מוכנות לשלם כמה דולרים לרבע קילו של המוצר. הסירופ הזה הוא עסק טוב יותר מאשר מכירת העצים שלו לכריתה. "ברגע שעץ נכרת, הוא נעלם. אבל כאן יש לי כסף שנכנס בכל שנה", אומר מונגולד. "אני לא עומד להתעשר כמו ממכירת סמים... אבל אני אוהב את זה".

קולינס־סימונס עובדת עם מונגולד כדי לגבש שיטות עבודה מומלצות לייצור סירופ אגוז שחור: זיהוי הזמן הטוב ביותר לניקוז השרף וייצור הציוד הנכון להפקת כמה שיותר שרף בלי לפגוע בעצים. היא מקווה שהרחבת התעשייה תוכל לעזור ליצרני הסירופ לפצות על יבול מייפל נמוך יותר, מכיוון שאגוז שחור יכול לסבול אקלים חם יותר מאשר עצי מייפל הסוכר. האפשרות לייצר סירופ אגוז שחור גם תוכל לעודד יצרנים לתחזק חלקות שיש בהן שילוב של מינים, וכך העצים כולם יהיו פחות פגיעים למחלות.

"אני חושבת שיש לנו יותר זמן להסתגל מכפי שמרמזות נבואות הזעם", אומרת קולינס־סימונס. "אבל אנחנו חייבים לדאוג לבריאות העתידית של העצים שלנו". מוירס, לדבריה, הוא דוגמה ליצרן ש"מנקז בעדינות": קודח חור אחד בעץ אף שהיה יכול להפיק יותר שרף משני חורים. הוא גם מקצה חלקים מהיער שלו כדי לספק סביבת מחיה למינים מקומיים.

מוירס יודע שהתפוקה המופחתת השנה תאלץ את משפחתו להקפיא חלק מהמיזמים שתכנן – למשל, לסיים את בניית אולם האירועים שהם קיוו שיוכל להביא הכנסה נוספת לחווה. אבל הוא מעדיף להבטיח שעצי המייפל שלו יוכלו להמשיך לייצר סירופ בטווח הארוך. "אני חייב לעבוד עם אמא טבע", הוא אומר, ואז מזמזמת ההתראה בטלפון שלו, והוא משליך עוד שני בולי עץ למאדה שלו: "עץ!"

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il