בשנים שבהן היה פרופ' כריסטר מטסון שקוע בחקר הימין הקיצוני בשוודיה, הוא ישב עם ניאו־נאצים פעילים בבתיהם, הגיע אל הפגישות הקבוצתיות שלהם ונכח בעצרות של התנועה האלימה. כאחד החוקרים הבודדים שקיים בקרבם מחקר אנתרופולוגי מעמיק, פוטנציאל הסכנה היה לו ברור; ייתכן בהחלט, הוא ידע, שיהיו מי שפחות יחבבו את נוכחותו, אולי אפילו ינסו לפגוע.
היום, לעומת זאת, כשהוא מתמקד בחקר האנטישמיות העכשווית, "הישראליזציה של האנטישמיות" כהגדרתו, הסכנה היא אחרת; פחות אלימה פיזית כלפיו באופן אישי, אבל בהחלט פוגעת. "הסכנה היא לא מבחוץ אלא מבפנים", הוא אומר. "היא מגיעה מעמיתים לאקדמיה, מהפרופסור שיושב בחדר הסמוך. אלה לא אנשים שאני חושש שהם יכו אותי, אבל מפגשים עימם הופכים בהחלט למביכים, והם מחפשים כל דרך אפשרית לגמד את המחקר שלי וגם אותי", הוא מתאר בגילוי לב, בשיחת זום מביתו בשוודיה.
מטסון נחשב לחוקר אירופי מוביל בתחום הקיצוניות, הרדיקליזציה והמאבק באנטישמיות. הוא עומד בראש מכון סגרסטדט באוניברסיטת גטבורג, ומתמחה בחקר תנועות ימין קיצוני וניאו־נאציזם, ובתפקיד מערכת החינוך במניעת שנאה ואלימות אידיאולוגית.
הפעם הראשונה שבה נתקל בגילוי אנטישמיות, באופן ישיר ובוטה, הייתה כתלמיד תיכון בן 17. "זה היה ב־1988, רגע לפני האוניברסיטה. הייתי אז בהכשרה ללימודי הנדסה, והייתה לנו מורה לפיזיקה ולמתמטיקה שהייתה פליטה יהודייה מפולין. היא נאלצה לעזוב את פולין ב־1968. היא הייתה מורה נהדרת ואישה מוכשרת, הערכתי אותה מאוד. להפתעתי הרבה, כמה מחבריי לא אהבו אותה בכלל, ולא הייתה לכך שום סיבה. היא הייתה בעלת תואר שני בפיזיקה גרעינית, מורה טובה וגם אדם נחמד מאוד. אבל הם החליטו לארגן עצומה ולדרוש מהמנהל שהיא לא תלמד אותנו יותר.
אנדרטה מחוץ לחוף בונדי בסידני, יום לאחר פיגוע הירי | צילום: AP
"זו הייתה בבירור עצומה מלאה בגזענות, אנטישמיות ומסרים מיזוגיניים. הופתעתי שהמורה של הכיתה לא התערב, ושהחברים שלי, שאותם הערכתי, היו מסוגלים לכתוב דבר נורא כל־כך. הייתי אז ביישן מאוד, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי צריך לנקוט עמדה בנוגע למשהו, אבל לא הייתי מסוגל לחתום על העצומה הזו. הכיתה פנתה נגדי בעקבות ההתנגדות שלי למעשה שלהם, וזה היה העימות הראשון שלי עם אנטישמיות. האמנתי שהדבר הזה שייך להיסטוריה, לא להווה בשוודיה. לא יכולתי לדמיין שבני גילי יאחזו ברעיונות כאלה".
הזעזוע שחש בעקבות פרשת העצומה והעוינות הכיתתית, גרם למטסון שלא להמשיך בלימודי ההנדסה אלא לפנות להוראה ומחקר בתחום החינוך, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה החברתית. "העניין שלי באנטישמיות הוא לא באמת ההיסטוריה של האנטישמיות, אלא הפסיכולוגיה החברתית שלה", הוא מסביר. "איך היא נותנת משמעות לאנשים, איך היא מחברת ביניהם, איך היא יוצרת תרבות ושפה. אני מנסה להבין מה מביא אדם לשנוא ואיך יכול להיות שהרעיונות האלה, הדעות הקדומות האלה, האנטישמיות – נשארו פעילות לאורך ההיסטוריה, מאה אחר מאה". מטסון היה ממייסדי SOS Racism, ארגון אנטי־גזעני שפעל בעבר ברחבי אירופה.
משרוקית כלבים
באופן אישי פגשתי את פרופ' מטסון פעמיים בשנתיים החולפות, בכנסים של EJA, איחוד הארגונים היהודיים באירופה. בוועידות הללו, רמת הבהילות מהאנטישמיות ההולכת וחושפת מחדש את פניה ביבשת, עלתה בקצב מהיר ומדאיג מאז טבח שבעה באוקטובר. בשיחת הזום הנוכחית הוא מציין כי ישנם חוקרי גזענות מעטים שמתמחים באנטישמיות. "למיטב ידיעתי, אני אחד הבודדים. זה פער שאינו אקדמי בלבד, אלא גם אידיאולוגי".
בימים הקרובים אמור להתפרסם מחקר שהוא החל לערוך לפני כשנה, בעיצומה של המלחמה, בקרב סטודנטים בשוודיה, בריטניה וארצות הברית. המחקר ממחיש באופן אמפירי את הפנים הנוכחיות שלובשת האנטישמיות בעולם המערבי, כאשר היא מסתווה כביקורת על ישראל. הנשאלים בכל מקום חולקו לשתי קבוצות; בראשונה הם התבקשו לציין עד כמה שבעה היגדים שונים שהוצגו להם נכונים לדעתם לגבי יהודים, ובשנייה, עד כמה הם נכונים לגבי "ציוֹנים". בין היתר הם נשאלו האם יהודים, או ציונים, הם רעים במיוחד, האם הם שולטים במדיה, האם הם עיוורים לסבל של אחרים ועוד. כאשר המשתתפים נשאלו לגבי יהודים, רמת ההזדהות עם ההיגדים השליליים הייתה נמוכה מאוד. אבל כשאותם משפטים ממש יוחסו ל"ציונים", ההסכמה עימם זינקה לרמה שמבטאת נורמה חברתית של ממש.
בעיני מטסון, הממצאים הללו מלמדים שישנה הטיה מובנית באופן המדידה של אנטישמיות בציבור. ההטיה הזו מביאה למסקנות שגויות כאילו השנאה הזו קיימת בקרב האוכלוסייה ברמה נמוכה, אך המציאות שונה לחלוטין. "אם היינו מודדים אנטישמיות בעבר באופן מחקרי עמוק יותר, לא היינו מופתעים כל כך מההתפרצות של השנים האחרונות", הוא סבור. "האנטישמיות מעולם לא הייתה בירידה, היא תמיד הייתה שם, והרמות שלה תמיד היו גבוהות יותר מכפי שנטו להתייחס אליהן במחקר".
כשהוא נשאל כעת אם תוצאות המחקר הפתיעו אותו באופן כלשהו, מטסון משיב כי בעיקר הופתע מכך שאיש לא בדק זאת קודם. "כבר מזמן ברור שבמיוחד בעולם המערבי הציונות היא 'משרוקית כלבים' ליהודים. זה בעיקר היה מפתיע להבין שעמיתיי, המתמחים במדידת רמת האנטישמיות, לא שקלו לקחת בחשבון את העניין הזה. הרי מצד אחד אנחנו רואים עלייה בהיקף המעשים, האירועים והחשיפות האנטישמיות, ויש לנו נתונים המצביעים על כך שיהודים באירופה ובארה"ב סובלים מאוד מאנטישמיות. במקביל, כשאנחנו בוחנים את הנתונים שמפרסמת למשל הליגה האמריקנית למניעת השמצה בנוגע לדעות אנטישמיות, אין שינוי. כחוקר אני יודע שכאשר יש לך שני נתונים סותרים, לפחות אחד מהם שגוי. והסבירות היא שאנחנו מודדים דעות אנטישמיות בצורה שגויה".
פרופ' מטסון | צילום: יואב דודקביץ'
ההתנהלות של ישראל במלחמה שאליה יצאה בעקבות הטבח, הוא אומר, לא באמת קשורה להתפרצות האנטישמיות העולמית. "כל דור של אנטישמים ימצא את הסיבות שלו לשנוא יהודים. הם יאמרו שהדורות הקודמים טעו בהאשמת היהודים, אבל בו־זמנית יסבירו שהמציאות הנוכחית היא באשמת היהודים. אם אתה אנטישמי אתה לא אוהב יהודים כי משהו לא בסדר איתך, לא כי משהו לא בסדר איתם. ישראל החליפה את היהודי הקולקטיבי; לא באמת משנה מה היא עושה, מספיק שהיא קיימת. אנטישמים שונאים יהודים כי הם מאמינים שליהודים יש משהו שלא אמור להיות להם. בעבר זה היה קשר מסוים לא־לוהים, או טענות שיש להם בנקים, כוח, שליטה בתקשורת. כעת יש להם מדינה שאחרים לא יכולים לקבל.
"כשאתה מראיין אנטישמים, אתה מבין שהם לא סולדים מהיהודי הבודד, הם אפילו לא סולדים מהיהודים כקבוצה – הם סולדים ממה שהם מאמינים שהיהודים עושים, ולכאורה לא אמורים לעשות. כך שליהודים אין באמת דרך לפעול באופן שונה כדי לצמצם את האנטישמיות, כי אנטישמיות בכלל לא קשורה ליהודים; היא קשורה לאנטישמים ולפנטזיות שלהם על יהודים.
הפגנה בלונדון נגד האנטישמיות. | צילום: גטי אימג'ס
כל עוד אנחנו לא מסוגלים לדבר על אנטישמים ועל פנטזיות אנטישמיות כבעיית הליבה של האנטישמיות, נמשיך לדבר על 'אם ישראל הייתה מתנהגת קצת יותר טוב, הדברים היו נראים אחרת'. אני שומע את זה מעמיתים, פרופסורים באוניברסיטה, שאומרים שלישראל יש אחריות לרמת האנטישמיות. כשאני מצביע בפניהם על העובדה שזה מה שאנשים אמרו במשך מאות שנים, הם נסערים, ואז הדבר הבא שהם תמיד אומרים הוא 'דיברתי עם עמית יהודי והוא מסכים איתי'. גם זו מסורת אנטישמית עתיקה, למצוא את היהודי המקובל. פעם היהודי המקובל היה היהודי שהוטבל, שהתבולל, היהודי שעזב למקום אחר כשדרשנו ממנו לעזוב. היום הדרישה מיהודים שרוצים להיות מקובלים היא להיות אנטי־ציונים. אתה שומע את הסיסמאות בעצרות, 'יהודים אמיתיים אינם ציונים'. אפשר לבקר את ישראל ולדון מה היא צריכה לעשות ומה לא, אבל אם מאמינים שישראל צריכה להתנהל בצורה כזו או אחרת כדי להפחית את האנטישמיות במערב – זה רק מזין את האנטישמיות".
סערה מושלמת
עד כמה האנטישמיות הנוכחית באירופה נובעת מההגירה אליה מהמזרח התיכון, וכמה היא המשך של תרבות אירופית ותיקה?
"מה שיש לנו היום בנוגע לאנטישמיות הוא 'הסערה המושלמת', סערה שמקבלת את עוצמתה ממקורות שונים. ישנה האנטישמיות הנוצרית המסורתית הישנה שתמיד קיימת, הרעיון של יהודים כנקמנים, הרעיון שיהודים הם ההפך מטוב. זה מהדהד עמוק בשפה התרבותית. מהר מאוד אחרי 7 באוקטובר, עוד לפני שצה"ל קיבל פקודה לפעול, אפשר היה לראות כותרות שאנחנו נראה 'נקמה תנ"כית'. זו אנטישמיות, כי כולנו מבינים שנתניהו לא חיפש בתנ"ך השראה לתגובה של צה"ל. אבל כשאתה נותן כותרת כזו, אתה יוצר דימוי כאילו ראש ממשלת ישראל שואב את תוכניות המתקפה שלו מהתנ"ך. זה סטריאוטיפ אנטישמי ישן.
"בנוסף ישנו הקומוניזם, המקור הסוציאליסטי לאנטי־ציונות מאז שנת 1945, כאשר מי שנחשב איום על המדינה היה 'ציוני'. האנטי־ציונות שנולדה בגוש הקומוניסטי הועברה בשנות השמונים לציבור במערב. ואז ישנו כמובן המספר הגדול של מהגרים מהמזרח התיכון עם האנטישמיות המיוחדת להם, שמגיעה מהסכסוך באזור אבל גם מהאנטישמיות האסלאמית הפוליטית, שבמסגרתה כל המדינות הערביות הסכימו שבמקום לטפל בבעיות שלהן, אפשר למשוך את תשומת הלב לאזור הקטן הזה ולגרום לכולם להתעסק בו.
"שלושת מקורות האנטישמיות האלה מזינים זה את זה ויוצרים את הסערה המושלמת, ואנחנו צריכים למצוא דרך להילחם בה על ידי התמקדות בכל המקורות הללו. זה לא יקרה בתוך שנה או שנתיים, ובוודאי ייקח יותר זמן מאשר שנות הקריירה שנותרו לי או אפילו ימי חיי".
בשבועות הקרובים מתעתד מטסון לנסוע לארצות הברית כדי לדון על אופן מדידת האנטישמיות עם הארגונים העוסקים בכך, לאור ממצאי המחקר שלו. "ברור שבכלי המדידה כרגע, רמת האנטישמיות העכשווית במערב מתפספסת. אתה מודד אותה על ידי הצבת שאלות שחלות על האנטישמיות של אתמול. כך לא ניתן לנתח מגמות או לחזות אותן".
כשמדברים על מגמות, עד כמה הרשתות החברתיות שותפות להפצת רעיונות אנטישמיים?
"קל מאוד לומר שהרשתות מגבירות את האנטישמיות, אבל זה יהיה שטחי מדי לנסח את התשובה כך. בימים אלו אני מעיד כעד מומחה בשלושה משפטים המתנהלים בשוודיה. שניים מהם עוסקים באנטישמיות מקוונת - תביעות נגד סרטונים בטיקטוק. הוצאת דיבה נגד קבוצה אתנית היא אומנם פשע בשוודיה, אבל אין עדיין פסיקה מקומית בנוגע לאנטישמיות עכשווית. נצטרך לראות מה תהיה ההחלטה בתיקים הללו.
"כסוציולוג, אני לא מאמין שאנטישמיות קיימת בתודעה של הפרט. היא קיימת בתרבות, זה תמיד תהליך קולקטיבי. כשאתה מתאר אנטישמיות, אתה עושה את זה בהקשר מסוים. למשל, אני עומד בראש קבוצת מחקר שבה אנחנו בודקים תגובות לאנטישמיות בבתי ספר במקומות שונים בשוודיה. כשמדובר על פרוורים בשוודיה, יש אזורים שבהם אחוז השוודים האתניים הוא פחות או יותר אפס. מתוך אותה אוכלוסייה, כ־60־70 אחוזים הם בעלי שורשים במזרח התיכון. בהקשר הזה צריך להודות שלאדם בודד, תלמיד או מורה, יהיה קשה מאוד לעמוד מול אנטישמיות - למתוח ביקורת על הערות 'יאהודי', וגם להימנע מלהשתמש בהן בעצמו. אבל כשאותם אנשים נמצאים מחוץ להקשר הזה, למשל אם הם יושבים בריאיון איתי כחוקר, הם יבטאו את עצמם אחרת.
"אם בעתיד אותם תלמידים ימצאו בית ספר אחר או קריירה מחוץ לפרבר שבו גדלו, קיימת סבירות גבוהה שהם יימנעו מלדבר ככה. אם הם יתחתנו עם בחורה שוודית אתנית ויתחברו למשפחתה, סביר להניח שרמת האנטישמיות שלהם תפחת, כי הם יסתגלו למה שמקובל. אבל בשוודיה הנוכחית יש לנו טריטוריות אתניות שאינן שוודיות יותר, ושם מתקיימות נקודות מבט שרואות את העולם באופן שונה מאוד מהאופן שבו נבנתה הדמוקרטיה בשוודיה. ובמובלעות האלה, האנטישמיות משגשגת.
"אם אני חוזר לשאלה שלך על המדיה החברתית, הזירה הזו איננה מנותקת מהאינטראקציה בחיים האמיתיים. אנשים מתנהלים בזירות דיגיטליות שרלוונטיות לאופן שבו הם חיים את חיי היומיום שלהם. ובדרך זו, זירות דיגיטליות ומדיה חברתית מגדילות עוד יותר את תיבת התהודה. אין באמת זירות שבהן אפשר לאתגר את הרעיונות האנטישמיים האלה. בית הספר והמורים, גם אם הם רוצים – לפעמים הם לא רוצים, אבל גם כשהם רוצים – עומדים בפני מלחמת תרבות ענקית. קשה מאוד לראות איך במצב הנוכחי הם יהיו מסוגלים להתנגד לה".
לשקול את הסיורים לאושוויץ
אם כך, האם כשיהודים או אנשים שמתנגדים לאנטישמיות קוראים לממשלות לשנות מדיניות כדי להיאבק בה, זה יעזור?
"כל ממשלות המערב, במיוחד אחרי מתקפת הטרור בסידני, ממהרות להראות איך הן מגינות על יהודים, אבל הן לא, ממש לא. מכיוון שאנחנו לא מסוגלים להגן על יהודים, אנחנו כולאים אותם מאחורי אמצעי אבטחה וגדרות. זו מציאות שאף מיעוט אחר לא היה מסכים לקבל. מאחורי הגדרות הללו, בתוך הבניינים המאובטחים, היהודים לכאורה בטוחים, אבל הם עצמם יודעים שהם לא מוגנים.
"אני מאמין שאנחנו יכולים לשנות את המצב, אבל לשם כך צריך לשנות את השפה שלנו. כדי להשפיע על עמדות לטווח ארוך יש צורך בהשקעות משמעותיות. ברמה הפילוסופית, זה אפשרי. הפילוסוף ניצול השואה תיאודור אדורנו, תיאר בזמנו בהרצאה מפורסמת איך אמור להיראות החינוך אחרי אושוויץ. ועשו את זה. שוודיה היא מגדלור בכל הנוגע למאבק באנטישמיות – כפי שאנטישמיות הייתה נראית בתקופת הרייך השלישי. אנשים פה יודעים לזהות סטריאוטיפים אנטישמיים כפי שהם היו אז, אבל זה לא חל על האנטישמיות העכשווית. אנחנו צריכים להשקיע באותו אופן במאבק באנטישמיות העכשווית. למשל, יכול להיות שזה כבר לא עוזר להביא את התלמידים שלנו לסיור בבירקנאו. אושוויץ משמש לעיתים קרובות כדוגמה מדוע כולנו צריכים להיות נגד רצח עם, וכך הוא עוד עלול להיות מופנה כהאשמה נגד היהודים ונגד מה שקורה בישראל".
צעדת החיים במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו בפולין | צילום: שלומי כהן - פלאש 90
המאבק באנטישמיות בימינו, הוא מסביר, כרוך בפרדוקס. "בעולם המערבי, האשמה באנטישמיות היא עדיין בין ההאשמות הגרועות ביותר. להיות גזען זה לא טוב, להיות קנאי זה לא נחמד, להיות הומופוב זה בהחלט לא מומלץ – אבל להיות אנטישמי מציב אותך לצד היטלר. ומכיוון שאנחנו באמת נמנעים חברתית מאנטישמיות, אנחנו קובעים את הסטנדרט מהי אנטישמיות במקום גבוה מאוד. כשאני מתראיין, עיתונאים תמיד שואלים על מספרים. כמה יהודים נפגעו, איזה סוג של אלימות הופעלה נגדם, כמה עלו לישראל לאחר 7 באוקטובר. הם רוצים נתונים לגבי דברים שקרו באופן פיזי ליהודים. הם מבינים שאנטישמיות קיימת, אבל הם רוצים שהגוף היהודי הפיזי המדמם ידגים את האנטישמיות.
"בגזענות מסוגים אחרים, נגד לא־לבנים למשל, אנחנו מקבלים את זה שהיא קיימת גם בלי פגיעה פיזית; מדברים על חרדות של מיעוט, על מיקרו־אגרסיות, על כך שאדם לא־לבן לא מרגיש חופשי להביע את דעתו, או חש שלא בנוח בגלל מבטים שמופנים לעברו. אבל כשיהודי אומר שהוא לא מרגיש בטוח בגלל מבטים והערות שהוא מקבל כשהוא עונד שרשרת מגן דוד או חובש כיפה, שלא נוח לו כשדממה משתררת בחדר כשהוא נכנס, או כששואלים אותו שאלות על ישראל רק מכיוון שהוא יהודי – אנחנו לא רואים את זה כאנטישמיות. בכך עוסק הספר שאני כותב עכשיו, על הסבל של הנשמה היהודית שחווה אנטישמיות באופן יומיומי מעבר לפגיעה הפיזית, וכיצד זה משפיע על המיעוט היהודי, וגם על החברה שמקבלת את נוכחותה של אנטישמיות יומיומית כזו מבלי להגיב אליה או לצאת נגדה".
לסיום, כמומחה לחינוך לדמוקרטיזציה, אתה סבור שעזה יכולה לעבור דה־רדיקליזציה כפי ששואפת תוכנית טראמפ, בדומה למה שעברו גרמניה או יפן אחרי מלחמת העולם השנייה?
"כבני אדם, אנחנו לא נולדים דמוקרטים. אנחנו נולדים עם צרכים, ומדברים את השפה של מי שמספק את צרכינו. דמוקרטיה נשענת על האמונה הבסיסית שלטובת הכלל אני מוכן לוותר על מה שאני יכול להיאחז בו בכוח, ואני מוכן לעשות זאת כי אני משוכנע שגם אתה תעשה זאת. האמון הזה צריך היום לעבור דרך מוסדות מדינתיים חזקים, שלא קיימים בחברה הפלסטינית. בגרמניה וגם ביפן היו מוסדות שאנשים בטחו בהם קודם לכן, והאמון שלהם בהם יכול היה לחזור. מעולם לא היה מוסד פלסטיני אמין בעיני תושביו, אז מהיכן אמור להגיע האמון שעל בסיסו אפשר לכונן חברה דמוקרטית?"
עוד כתבות בנושא
