טניס הוא ככל הנראה הספורט היחידני הפופולרי בעולם. כשצופים ואוהדים קונים כרטיס למשחק - הם עושים זאת כדי לחזות בספורטאי אחד או שניים (מקסימום ארבעה אם מדובר בזוגות). לא בקבוצה. וספק אם אי פעם היה שחקן שהחזיר לצופה את ערך הכרטיס שהוא קנה, כמו גאל מונפיס.
עוד כתבות בנושא
הטניסאי הצרפתי, שנפרד בשבוע שעבר מהספורט אחרי קריירה בת 22 שנה, הוא שחקן יוצא דופן. בשיאו הוא דורג "רק" במקום השישי בעולם, הוא לא זכה בתואר גראנד סלאם (הגיע פעמיים לחצי הגמר, לא יותר מזה) ובסך הכל זכה ב-13 תארי יחידים. לא מדובר כלל ועיקר באחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, אפילו לא בדורו. כתוצאה מכך, רבים מכם ודאי מעולם לא שמעו עליו. ובכל זאת, תליית מחבטו היא אירוע בעל משמעות עצומה לעולם הטניס.
וכל כך למה? משום שלמרות שמונפיס ממש לא היה הטניסאי הטוב או המצליח ביותר, הוא בהחלט היה המהנה ביותר לצפייה. בכל פעם שצופה קנה כרטיס למשחק בו הצרפתי השתתף, הוא ידע שהוא עומד לקבל שואו. כזה שיהפוך את מחיר הכרטיס למשתלם, בלי קשר לשאלות מי ינצח ובאיזו תוצאה.
הכי מעניין
יש שרואים את המושג "שואו" באור שלילי בהקשר של הספורט. בסופו של דבר, המטרה בטניס - כמו בכל ענף אחר - היא לגבור על היריב ולנצח. השאלה האם הצופים, במגרש או בבית, נהנים מהמשחק - משנית לכך. ובאמת, הטניסאי המצליח בהיסטוריה, נובאק דג'וקוביץ' (בטור אחר דנתי בשאלה מיהו "הגדול" בכל הזמנים), אינו בשום פנים המהנה ביותר לצפייה.
מנגד, ישנם טניסאים הנחשבים ל"טריקסטרים" (תעלולנים) - כאלו שמעדיפים להטעות את היריב ולהוציא אותו משיווי משקל באמצעות הגשות וחבטות מתחכמות, מאשר להתמודד מולו ב"משחק ישיר". הסגנון הזה, גם אם הוא מבדר במידה רבה, נמאס בשלב כלשהו, משום שהוא נתפס כפוגע בתחרותיות. כאשר שחקן שם את השואו לפני הניצחון, הוא מפסיד את המשחק - ובסופו של דבר גם את אהדת הקהל.
וזהו בדיוק סוד כוחו של מונפיס. הוא לא היה טריקסטר במובן הקלאסי, אבל הוא בהחלט היה שואו-מן. הוא ניסה כמיטב יכולתו לנצח, ועשה זאת באמצעות שימוש בחוזקות הגדולות שלו - שגם הפכו אותו באופן כמעט אוטומטי לאינטרטיינר כל כך גדול:
קודם כל, מדובר ככל הנראה בטניסאי האתלטי והמהיר בהיסטוריה, כזה שנראה כאילו שייך למסלולי הריצה או הקפיצה באצטדיון האולימפי ונקלע בטעות למגרשי הטניס. סרב-אנד-וולי הוא מהלך שכיח בקרב טניסאים רבים, במיוחד כאלו בעלי הגשה חזקה, אך ספק אם היה עוד מישהו שקפץ לוולי לגובה שלא היה מבייש אלוף אלומיפי והנחית בעוצמה שלא הייתה מביישת מתאגרף במשקל כבד. אין דבר בספורט שמעניק הרבה יותר בידור מזה.
עוד כתבות בנושא
בנוסף לכך, מונפיס היה "Fearless", חסר פחד. הוא התאבד על כל חבטה, הציל בעזרת המהירות שלו נקודות שנראו גמורות, זינק - פשוטו כמשמעו - במצבים בלתי אפשריים (אפילו על אספלט!) והוציא ווינרים ממצבים בהם כמעט כל שחקן אחר אפילו לא היה מגיע אליהם לכדור. בשביל רגעים כאלה אנחנו צופים בטניס.
ואם זה לא הספיק, הוא גם היה סוג של טריקסטר. הוא אמנם לא היה אחד מבעלי ה-Underarm Serve (הגשה מלמטה) הידועה לשמצה המאפיינית את חלקם, אך בהחלט הוציא תחת ידו פנינים וחבטות בלתי צפויות שטרם נראו בעבר. הדבר זיכה אותו לא פעם ולא פעמיים בתואר הסמלי של "Shot of the Week" ויש הטוענים שאפילו ב"חבטת העשור" (הקודם). בעידן בו הצופה הממוצע מעדיף לצפות בתקצירים מאשר במשחקים מלאים, מונפיס היה סרטון היילייטס מהלך.
ואחרי ככלות הכל, היתרון הגדול ביותר של מונפיס - עד כמה שזה יישמע קיטשי - הוא לא גאל הטניסאי אלא גאל האדם. החיוך, הקריצות, הבדיחות, הקפצות הכדור על הרגל, הריקודים על המגרש לקול תשואות הקהל - והכל בחינניות ובטוב טעם - אי אפשר היה שלא להתאהב בצרפתי. כשמדברים על אישיות כובשת, מתכוונים למונפיס.
עולם הטניס נפרד מהשחקן האהוב והמהנה ביותר לצפייה שהוא אי פעם ידע. למרות שהוא כבר בן 40 וקריירה ארוכה וענפה מאחוריו, יהיה עצוב לא לראות אותו יותר מזנק לכדורים בלתי אפשריים, מספק עוד נקודות לפנתיאון ומעל הכל - את החיוך שלו על המגרש. אך בכל זאת, נוכל להתנחם בעובדה שבגדולתו של האתלט שהיה לסרטון היילייטס בדמות אדם, נוכל לחזות באמצעות, ובכן, סרטוני היילייטס.