היורש של דולגופיאט? נועם ברקוביץ׳ רוצה לכבוש את ההתעמלות הישראלית

העלייה של אלכס שטילוב לישראל מאוזבקיסטן בשנת 2002, כשהיה בן 15, הפכה לרגע מכונן לענף התעמלות המכשירים הישראלי. שטילוב היה במהרה לישראלי הראשון שהגיע לבמות הגבוהות של הענף, וזכה באליפות אירופה, במדליות באליפות העולם ובשלל תחרויות יוקרתיות אחרות. ארטיום דולגופיאט, שעלה מאוקראינה ב־2009 בגיל 12, הפך לממשיך דרכו וניפץ כל תקרה בספורט הישראלי, עם מדליות זהב וכסף אולימפיות בתרגיל הקרקע במשחקי טוקיו ופריז, בנוסף לזכייה באליפויות עולם ואירופה.

מי שמסתמן כיורש העתידי של השניים הוא נועם ברקוביץ׳, מאגודת מכבי תל־אביב, שחגג בשבוע שעבר יום הולדת 18 אבל עוד לפני כן, בתחילת אפריל, זכה במדליית ארד בתחרות תרגיל הקרקע בגביע העולם באוסייק, קרואטיה. זו הייתה תחרות הבוגרים השנייה שלו בלבד, בעונת הבכורה שלו בסבב המקצועני. בתחרות הראשונה, שהתקיימה בגרמניה כמה חודשים קודם לכן, הוא העפיל לגמר תחרות הקרקע. בקרואטיה, מי שסיים כמנצח בתחרות היה דולגופיאט עצמו, וכך זכינו לשני ישראלים - עם הזהב והארד - על דוכן המנצחים בתחרות מסדרת גביע העולם.

״מצאתי את עצמי על הפודיום לצד שני מדליסטים אולימפיים, וזאת הייתה הרגשה מטורפת. הייתי קצת בהלם״, משחזר ברקוביץ׳. הוא השיג בגמר תוצאה של 14.000, יוצאת דופן לבני גילו. ״יש היום עוד שני מתעמלים בגילי - פיליפיני ורוסי - שמגיעים לתוצאות האלה", הוא מעיד. "אני מכיר אותם עוד מתחרויות הנוער. בתחרות בקרואטיה הצגתי תרגיל טוב במוקדמות ולשמחתי הצלחתי לשחזר אותו בשלב הגמר. כבר אחרי התרגיל הראשון של המתעמל האחרון בגמר, ארטיום אמר לי שהוא עשה ביצוע לא טוב שיוריד לו ניקוד, אמר לי ש'זה שלי', ובירך אותי במזל טוב. אבל עד שראיתי את הציון שלו הייתי בלחץ, כי תמיד אפשר לערער על ציון וכל עשירית נקודה יכולה לשנות את התמונה. ברגע שזה היה רשמי וסיימתי שלישי - ההתרגשות הייתה גדולה מאוד״.

דולגופיאט, שיחגוג בקיץ יומולדת 29 ומכוון גם כן להשתתף במשחקי לוס־אנג׳לס, נשמע שמח מאוד אחרי ההישג המשותף. ״זה מאוד מרגש. היינו בגמר גם בתחרות בגרמניה בינואר וזה פשוט כיף״, פרגן. ״נועם ילד טוב מאוד, והעובדה שהוא באזור ויש מישהו שדורך עליי לא נותנת לי את האופציה לשחרר. אני צריך להיות מרוכז יותר. אני מקווה שהוא ימשיך גם איתי וגם אחריי״.

הפרגון לא מפתיע את ברקוביץ׳. ״זה היה מאוד מחמיא לשמוע מארטיום את הדברים האלה", אומר הנער. "הוא לא אחד שרגילים לשמוע ממנו אמירות כאלה החלטיות וכיף לדעת שהוא מאמין בי ורואה בי את הדבר הבא. ברור שזה מעלה גם את רף הציפייה והלחץ עם עוד הוכחה לעצמי שיש לי פוטנציאל לעשות דברים טובים.

״אני מכיר את ארטיום מאז שאני ילד והוא אדם צנוע, אכפתי, וגם יודע לעשות צחוקים שצריך. אנחנו מתאמנים באותו אולם בווינגייט וזו זכות לראות אותו מתאמן כל יום, ומתמודד עם אתגרים, קשיים והצלחות״

"אני מכיר את ארטיום מאז שאני ילד והוא אדם צנוע מאוד, אכפתי, שמייעץ ומפרגן וגם יודע לעשות צחוקים כשצריך. אנחנו מתאמנים באותו אולם בווינגייט וזו זכות לראות אותו מתאמן בכל יום, ומתמודד עם אתגרים, קשיים והצלחות. לא משנה אם הוא עייף, פצוע או לא ישן טוב, הוא יודע להגיע לאולם, להתנתק ולעשות את המשימות שנותנים לו. הוא מודל לחיקוי. ספורטאי שאף פעם לא מוותר לעצמו. גם אחרי כל כך הרבה שנים בענף, הוא ממשיך לדחוף את עצמו קדימה בכל יום ובכל שבוע״.

נועם ברקוביץ׳ נולד בגבעתיים, גר בבית הוריו, ויש לו אח שצעיר ממנו בשנתיים. ״יש לא מעט שחושבים שאני רוסי", אומר ברקוביץ' בחיוך. "ההורים שלי הראו לי שמישהו כתב בפייסבוק שההורים שלי הם בטח יוצאי ברית המועצות. אבל האמת היא שנולדתי בארץ ואני ממוצא מרוקאי־תימני־רומני ופולני. בניגוד לעבר, היום יש בענף ההתעמלות גם לא מעט צברים ילידי הארץ״.

דרכו של ברקוביץ׳ לתחום ההתעמלות החלה קודם כול בכך שלא התחבר למשחקי הכדורגל של חבריו לשכונה. ״לא הצלחתי להבין מה כיף בלהחליק על אספלט ולריב כל הזמן. זה פחות עניין אותי״, הוא נזכר. ״מצד שני, הייתי ילד היפראקטיבי שלא יכול לשבת, שנמצא תמיד בשורה האחרונה בכיתה. כל הזמן הייתי חייב לזוז ולקפוץ״.

כדי למלא את הצורך שלו בתנועה צירפו אותו הוריו בגיל שש לחוג אקרובטיקה מקומי. ״באחד הימים חברה של אימא שלי ראתה מודעה על שיעור בהתעמלות מכשירים", ברקוביץ' מספר. "הגעתי לשיעור ניסיון, ואני זוכר שנכנסתי לאולם הענק בהדר יוסף. התאמנו שם הרבה אנשים, ובהם שטילוב וארטיום, אבל לא הכרתי אף אחד. התחום סקרן אותי. צירפו אותי לקבוצה כדי לראות אם אני מתאים, ואני התלהבתי ונהניתי״.

כבר בשלב מוקדם זיהה סרגיי וייסבורג, מאמן הנבחרת הבוגרת, את הפוטנציאל של הכוח והתנועה בגופו של ברקוביץ'. "אני לא יודע עד כמה באמת היה אפשר להבין את הפוטנציאל שלי עד שהתחלתי להתחרות בגיל שמונה, ומבחינתי עד אז זה היה רק חוג, אבל כנראה ראו בי משהו", אומר ברקוביץ'. "לסרגיי יש עין מצוינת. הוא נותן לי דגשים טובים לעבודה ואני מקבל בשמחה כל הערה שהוא נותן לי. הוא מאוד אכפתי, מוודא שאני בסדר, מנסה לעזור ולשפר".

כאשר החל ברקוביץ׳ להתחרות עלתה אינטנסיביות האימונים שלו לארבע פעמים בשבוע. ״בתחרויות הראשונות לא בלטתי במיוחד", הוא נזכר. "זכיתי מדי פעם במדליות, אבל בתור ילד זה לא השפיע עליי יותר מדי. להורים שלי היה קשה יותר, כי הם לא ידעו אם אני מבזבז את הזמן או לא. בגיל עשר התחלתי לרשום תוצאות טובות יותר ולהראות ניצני הצלחה. הכניסה לתחום התחרויות לוותה בהשקעה גדולה מבחינת זמן ואמצעים כלכליים מצד ההורים שלי, ובזמן מגפת הקורונה אימא שלי עזבה את העבודה שלה והיום היא מרוכזת כל כולה בקידום הקריירה הספורטיבית שלי״.

״יש לא מעט שחושבים שאני רוסי. מישהו כתב בפייסבוק שההורים שלי הם בטח יוצאי ברית המועצות, אבל האמת שנולדתי בארץ ואני ממוצא מרוקאי־תימני־רומני־פולני״

אבל ההורים לא מגיעים לתחרויות, בהחלטה משותפת של שני הצדדים. "מלחיץ אותם להיות באולם כשאני מתחרה", אומר ברקוביץ'. "מצידי, אם הם שם - במקום להתרכז בתרגיל הבא אני מרוכז בתהייה איפה הם בקהל״. 

עד היום ההישגים הגדולים של ישראל בענף הגיעו מתרגיל הקרקע, וגם הישגיו של ברקוביץ׳ עד כה בתחרויות הבוגרים הושגו באותה התחרות. ״החוזקות שלי הן גם במכשירי המקבילים והמתח, ובאימונים אני עושה קרב-רב מלא על ששת המכשירים, למרות שבשנה האחרונה הייתי מושבת לתקופה לא קצרה בגלל רצף של פציעות ביד שמאל, ניתוח ותקופת שיקום ארוכה״, מספר ברקוביץ׳. ״היד הייתה מגובסת במשך שלושה חודשים ואז עם סד עוד חודשיים, ובתקופה הזו עדיין הגעתי לאימונים ועשיתי מה שאפשר בלי ידיים. מבחינה מנטלית זו הייתה תקופה מתסכלת מאוד. זה ספורט יחידני ואני צריך להתרכז במה שאני עושה טוב, אבל קשה לבוא בבוקר לאולם ולראות את כולם מתאמנים בצורה רגילה בשעה שלי יש הגבלות בגלל פציעה ואני לא יכול להתקדם מקצועית. הפתרון היה גם לשחרר קצת, לקצר את האימונים, להיפגש יותר עם חברים ולהתמקד בשיקום. במקביל חזרתי לטיפול עם פסיכולוג ספורט שהצטרף אלינו לאחרונה. אני נהנה מהתהליך עד כדי כך שיש סיכוי שיום אחד ארצה ללמוד את זה באוניברסיטה. כל ספורטאי מתמודד עם לחצים, פחדים, ציפיות ועומס, ועם הקושי לשלב בין כל העולמות. בעתיד אשמח לעזור לאחרים מהניסיון שלי״.

בגיל 13 יצא ברקוביץ׳ לתחרות הבינלאומית הראשונה שלו, שנערכה בברלין. ״הייתי הילד הכי קטן בקבוצה, אף אחד לא ציפה ממני לכלום, ובסוף היום הגעתי לשישה מעמדי פודיום וזכיתי במדליית זהב, במדליית כסף ובארבע מדליות ארד", הוא מספר. "אני חושב שזה גם הרגע שבו כולם החלו להאמין בי ולצפות ממני, ובשבילי זאת הייתה אסמכתא שאני טוב. מגיל צעיר השקעתי המון שעות והמון מאמצים וזה היה די ברור שהמטרה היא ללכת עם זה הכי רחוק שאפשר״.

ברקוביץ׳ זוכה לחשיפה תקשורתית רק עכשיו, אבל גם בתחרויות הנוער השיג כמה הישגים יפים - מקום שמיני באליפות העולם בפיליפינים, מקום שלישי במשחקי אירופה בקרואטיה ותואר אלוף ישראל לנוער. ״עד היום, בגלל הפציעה, עוד לא התחריתי בארץ בתחרות מלאה על שישה מכשירים", הוא אומר. "זה צפוי לקרות ביולי, באליפות ישראל ובמשחקי המכבייה, שתי תחרויות שיהיו הכנה טובה לאליפות אירופה באוגוסט בקרואטיה ולאליפות עולם באוקטובר בהולנד. בשורה התחתונה אין הרבה הבדל מבחינתי בין תחרויות הנוער לתחרויות הבוגרים, פרט לכך שהן מתקיימות במקומות חדשים ואני מתחרה נגד מתעמלים שמול רובם לא התחריתי בעבר״.

״פתאום מצאתי את עצמי על הפודיום לצד שני מדליסטים אולימפיים, זאת הייתה הרגשה מטורפת. הייתי קצת בהלם״

לצד כל זה ברקוביץ׳ הוא עדיין תלמיד תיכון, שיסיים בעוד כחודשיים את לימודיו בכיתה י״ב ובקרוב יתגייס על תקן של ספורטאי מצטיין. ״ביום של שני אימונים אני לומד משמונה עד תשע וחצי, מתאמן מעשר עד 12:30, ואחרי הפסקה מתאמן שוב מ־14:30 עד שבע בערב. לפעמים יש רק אימון אחד, ואז אני לומד כל הבוקר״, מספר ברקוביץ׳. ״בניגוד לעבר אני יושב בשורה הראשונה בכיתה, ומשתדל להצליח גם בלימודים. אני גם מקיים קצת חיי חברה, אולי לא כמו כל ילד בגילי - וזה גם משתנה לפי תקופות, כי לפני תחרויות אני נותן עדיפות למה שיותר חשוב״.

בעוד כשנתיים ייפתחו בלוס־אנג׳לס המשחקים האולימפיים של 2028, ובאופן טבעי ברקוביץ׳ הפך למועמד לייצג שם את ישראל. ״התחושה של הצוות המקצועי סביבי היא שזו מטרה ריאלית", הוא אומר. "גם אני התחלתי לחשוב בכיוון הזה לאחרונה, אבל אני גם יודע שאהיה רק בן 20, וקשה להשיג קריטריון בשלב הזה. אבל עם עבודה קשה זה לגמרי ישים. חשוב לעבוד צעד־צעד - להגיע מרוכז לתחרויות קריטריון, להשיג את התוצאה הרצויה, וכשזה יקרה - נחשוב הלאה״.

עד כמה יקר לממן את הקריירה שלך?

״העלויות גבוהות מאוד. במשך שנים ההורים שלי שילמו את הוצאות הפיזיותרפיה, התזונאי, הפסיכולוגית, הביגוד ותוספי התזונה. עם הזמן לשמחתי הנטל הזה יורד מהם, בזכות מלגות חודשיות שאני מקבל מהקרן של פיטר פלצ׳יק ומסגל הארד של הוועד האולימפי, שנכנסתי אליו בזכות ההישגים האחרונים. אלה שתי מלגות שנותנות לי הרבה שקט כלכלי ומאפשרות לי להתרכז באימונים. חשוב לי להודות להם, למאמן שלי אילן קורצ׳אק ולצוות המקצועי כולו, לאיגוד ההתעמלות וכמובן לאגודת מכבי תל־אביב״.

אתה נהנה מהחשיפה התקשורתית?

״כן, וגם מודע לצורך שלנו למנף כל הצלחה של ענף ההתעמלות. התקשורת עוזרת בזה. זה לא ענף פופולרי כמו כדורסל או כדורגל, שכל פיפס עולה לכותרות, ואם אנחנו לא נדבר אז לא יכירו. זה ספורט שצריך לתפוס תאוצה״.

איפה תרצה להיות בעוד חמש שנים?

״בתקווה - בהכנה למשחקי בריסביין 2032 באוסטרליה. אחת המטרות שלי היא להראות את היכולות שלי בתחרויות היוקרתיות בעולם כבר בשנה הבאה, כדי שידעו שאני פה. אני רוצה להתחיל ללמוד בשלב מסוים אבל מרגיש שכרגע אני צריך להשקיע את כל כולי בהתעמלות. קשה לדעת מה יהיה, אבל השאיפה היא להמשיך לפחות עד גיל שלושים, ולתת הכול לאהבה הגדולה שלי״.

מה תעשה ביום כיף?

״אני עדיין ילד שלא יכול לשבת בשקט, אחרת אשתגע. אז גם ביום חופשי אהיה מאוד פעיל - אפגוש חברים, אראה סדרה בטלוויזיה או אלך לאכול בשר או אוכל אסיאתי. העיקר לא להשתעמם״.