"כששאלו אותי עד מתי אמשיך לשחק, תמיד אמרתי: עד שלא אוכל ללכת"

קיץ 2009 הביא עמו הפתעה ענקית לספורט הישראלי לאחר שרמי גרשון, אז כדורגלן אלמוני ששיחק בעירוני ראשון־לציון מליגת המשנה ומעולם לא שיחק בליגה הבכירה בישראל, חתם בלא פחות מאשר קבוצת הפאר של סטנדארד ליאז' הבלגית.

״מגיל 15 חלמתי להגיע יום אחד לאירופה, ובראש התוכנית שלי הייתה לעלות עם ראשון לליגת העל, להצטיין, לעבור לקבוצה גדולה ולנבחרת ואז לעבור לאירופה, וממש האמנתי בזה. אני חושב שזו גם הסיבה שזה קרה כי פשוט זימנתי את זה״, נזכר גרשון. מי שסייע לו במעבר המפתיע היה סוכן השחקנים דודו דהאן. ״לימים גיליתי שהוא עקב אחריי במשך תקופה ויום אחד התקשר אליי, סיפר לי שבנוסף לאימון הוא גם מאתר כישרונות לקבוצות באירופה ושלדעתו אני מתאים יותר לכדורגל האירופי מאשר לישראלי והבטיח שאם נעבוד יחד זה יקרה מהר מאוד״.

סיפור הסינדרלה של גרשון היה טיפה מורכב יותר במציאות. הוא אכן עבר לבלגיה ולליאז׳ אבל רק אחרי שהקבוצה בחנה אותו באימונים במשך חצי שנה החליטה להחתים אותו על חוזה ארוך טווח ולהשאיל אותו לקורטרייק הצנועה יותר כדי לצבור ניסיון ודקות משחק. הוא חזר לליאז׳ אחרי שנה וחצי מוצלחות ושיחק בה עד לסיום העונה, משם הושאל לסלטיק הסקוטית, שבה מיעט לשחק, חזר לשנתיים בבלגיה במדי ואסלנד־בוורן ומשם עבר לשלוש עונות מוצלחות מאוד במדי גנט, זכה איתה באליפות הראשונה בתולדות המועדון והשתתף בקמפיין ליגת האלופות.

שמונה שנים אחרי שהגיע לאירופה כאשר הצעה להארכת חוזה מגנט הונחה על שולחנו, החליט גרשון לחזור לישראל ולחתום במכבי חיפה בתמורה ל־450 אלף אירו לעונה לחמש עונות. ״מעבר לחוזה נהדר ארוך טווח שלא מקבלים כל יום ממועדון גדול בישראל שרצה בי כשחקן בכיר באותה תקופה, אני ונטע (אלחמיסטר, דוגמנית ואשת עסקים, ד״מ) עוד לא היינו נשואים ובגלל הקריירה שלה היא לא יכלה לעבור לבלגיה. מאוד רציתי כבר להתמסד ולהקים משפחה, והחזרה לארץ הייתה הדרך לזרז את זה. תוסיף לזה שגם ההורים שלי לחצו עליי באותן שנים שקשה להם שאני רחוק ורצו שאחזור ואקים משפחה ואת העובדה שהייתי כבר בן 29 והבנתי שהשאיפה שלי להתקדם לליגה בכירה יותר כבר לא תצלח והחלטתי ללכת על זה״.

גרשון הצטרף לחיפה בשנים פחות טובות שלה, ולמרות הציפיות הגבוהות לא הצליחה להתרומם, סיימה את הליגה הרגילה בפלייאוף התחתון ואת העונה במקום העשירי כשגרשון הופך לאחת מאכזבות העונה.

"תמיד כעסתי שלא שיחקתי, אבל פיתחתי שריר מנטרל אגו שידע לנתב את הכוחות לדברים שהם בשליטה שלי – להתאמן טוב ולהיות שמח. בגלל זה, כשההזדמנויות שלי הגיעו הייתי טוב, כי כל הזמן התאמנתי חזק והייתי מוכן ובאנרגיה טובה״

״הגעתי לארץ בידיעה שחיפה בשנים פחות טובות ושיש סיכוי שהדברים לא יצליחו מיד, אבל בחלומות הכי גרועים שלי לא האמנתי שאיכשל בצורה כזאת. גם בבלגיה שיחקתי כמה עונות בקבוצות שהצליחו פחות, אבל עדיין המשכתי להציג יכולת יציבה וטובה, וזו פעם ראשונה בחיים שמצאתי את עצמי משחק מתחת לרמה שלי ופשוט מאבד ביטחון על המגרש״, הוא משתף, ״חזרתי אז אחרי פציעה ארוכה, היה לחץ גדול לשלב אותי, מה שאולי גרם לי גם לחזור מהר מדי למגרש. ואז במחזור השלישי מול קריית־שמונה בחוץ דרכו לי בחוזקה על כף הרגל ושברתי את הזרת. הדבר הנכון אז היה לחכות בחוץ חודש־חודשיים אבל רופא שפגשתי אמר לי שאוכל לקבל זריקות ולשחק, וזה יחלים בלי קשר. בפועל זה לא החלים במשך כל העונה, כשאני לוקח זריקות פעמיים בשבוע - פעם אחת באימון היחיד שאני משתתף בו ופעם שנייה במשחק. זה האופי שלי, הקבוצה הייתה צריכה אותי, הייתי משמעותי אז ולא יכולתי לא לשחק אבל בדיעבד זו הייתה טעות גם כי הצגתי יכולת רעה וגם עשיתי לעצמי נזק ובסיום העונה נאלצתי לעבור ניתוח״.

גרשון מעולם לא שיחק בליגה הבכירה בישראל והסגנון בחיפה היה אחר ממה שהיה רגיל אליו.

״הסגנון של ליגת העל היה שונה לחלוטין וגם שירת הרבה פחות את נקודות החוזקה שלי כבלם. בבלגיה כל הקבוצות היו לוחצות אותנו גבוה, והמשחק שהייתי רגיל אליו היה כשהכדור לא הרבה אצלי. בארץ רוב הקבוצות היו מסתגרות מול חיפה מה שיצר סיטואציה שבה הכדור היה הרבה יותר אצלי כשבאופי שלי אני בלם יותר הגנתי, אחראי, פיזי, שעסוק בעבודה שחורה ופחות בניהול המשחק עצמו. בנוסף בקישור ובהתקפה גם לא היו שחקנים שהתאימו לשיטה הזאת והקבוצה הייתה לא מאוזנת״, מנתח גרשון, שלא נשבר והמשיך במערכת הירוקה עוד שבע עונות, כאשר בשלב מסוים הוא הופך לשחקן ספסל ומסכים לקצץ בשכר שלו כדי להישאר במערכת.

״כשהייתי צעיר לא ידעתי להתמודד בסיטואציה שבה אני לא משחק אבל בבלגיה ראיתי שחקנים, גם בכירים, שלא משחקים, אבל מגיעים לאימון במצב רוח טוב ומתרכזים בעבודה קשה על המגרש במטרה להוכיח למאמן שהם מתאימים ושמגיע להם לשחק. הייתה חצי שנה בבלגיה שכמעט לא שיחקתי, הייתי בדיכאון ולא התאמנתי טוב, ובסיום העונה הבנתי שזו הייתה טעות גדולה להתנהג ככה והבטחתי לעצמי שאם מקרה כזה יחזור אתנהג אחרת״, הוא נזכר, ״עד היום כשאני מדבר על התקופה הזו יש לי מועקה בלב, אבל מצד שני זה הופך את ההצלחה שהגיעה אחר כך למתוקה יותר, כי מנקודה מאוד נמוכה הצלחתי להתעלות ואני מאוד גאה בזה. אני לא חושב שהרבה שחקנים הצליחו להפוך את התדמית שלהם בצורה קיצונית כל כך״.

המהפך שעליו גרשון מדבר התרחש בעונת 20/21, עונת הבכורה של ברק בכר בקבוצה, שאותה החל כשחקן ספסל, הוא היה קרוב למעבר לבני יהודה ולבסוף סיים את העונה כשחקן הרכב בולט לאחר פציעתו של הבלם בוגדן פלאניץ', והעונה הסתיימה באליפות ראשונה למועדון אחרי עשור.

״תמיד כעסתי שלא שיחקתי אבל פיתחתי שריר מנטרל אגו שידע לנתב את הכוחות לדברים שהם בשליטה שלי - להתאמן טוב ולהיות שמח, ובגלל זה כשההזדמנויות שלי הגיעו הייתי טוב כי כל הזמן התאמנתי חזק והייתי באנרגיה טובה. היה לי קשה לקבל את הכישלון, תמיד האמנתי שאוכל להראות את האני האמיתי שלי ושעדיין לא חוו אותי כמו שצריך וזו גם הסיבה שהסכמתי לקצץ בשכר שלי בשביל להישאר ואני שמח שזה השתלם לי״.

בינואר 2025, בזמן משחק במחזור ה־19 בין מכבי חיפה למכבי תל־אביב, שפוצץ לבסוף בשל מהומות ואלימות של אוהדים, נפצע גרשון במה שהפך לאקורד הסיום של הקריירה שלו.

״כמה דקות אחרי שריקת הפתיחה עשיתי ספרינט מהיר, הרגשתי כאב חזק ברגל ומיד הבנתי שזה משהו חמור שגם התגלה ככזה״, הוא נזכר, ״במשך תקופה ניסיתי לחזור למגרשים ולא הצלחתי. נחתי כמה שבועות וניסיתי לחזור, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה כנראה בלתי אפשרי. תמיד שאלו אותי עד מתי אמשיך לשחק, עניתי - עד שלא אוכל ללכת. ומבחינה מקצועית נראה שהגעתי לרגע הזה״.

במהלך ניסיונות השיקום הפך גרשון לחלק מהצוות המקצועי של בכר. ״מצב הקבוצה לא היה מזהיר ובכר רצה לנצל את החיבור שלי לשחקנים כדי לסייע להם. בהתחלה היה לי מוזר לא להיכנס לחדר ההלבשה כי ברגע אחד הפכתי משחקן לאחד שיושב בפגישות מקצועיות בחדר מאמנים, אבל מהר מאוד התגייסתי למשימה המאתגרת שהפכה לחוויה מעצימה ומשמעותית ונהניתי מהאפשרות לתרום מהניסיון שלי, למרות שלצערי הדברים לא עבדו טוב מקצועית״, הוא נזכר. ״בתקופה כעוזר ראיתי את הגדולה של בכר כאיש מקצוע. הוא אמן בלנהל צוות, מאמן מצוין שלא משנה כמה הוא מעוטר ומצליח, הוא תמיד נותן מקום לדעות מגוונות, הוא נטול אגו ויעשה הכול כדי לתקן ולהשתפר״.

״כמה דקות אחרי שריקת הפתיחה עשיתי ספרינט מהיר, הרגשתי כאב חזק בחלק האחורי העליון של הרגל ומיד הבנתי שזה משהו חמור... תמיד כששאלו אותי עד מתי אמשיך לשחק, עניתי - עד שלא אוכל ללכת"

בדצמבר הכריז גרשון רשמית על פרישה מכדורגל והפך לחלק ממערך איתור השחקנים במכבי חיפה. ״קשה לי מאוד לא לשחק, במיוחד כי זה נכפה עליי, אחרת הייתי ממשיך. אני שמח שהצלחתי למצוא לעצמי מיד עיסוק חדש שממלא אותי בעשייה ובאתגרים, ואין לי יותר מדי זמן פנוי לחשוב על זה שאני כבר לא כדורגלן פעיל. אני פוגש בכל יום את האנשים שאני אוהב ומדובר בנחיתה רכה״, אומר גרשון.

״אחרי הדרבי בשנה שעברה בכר עזב נשארתי בתפקיד כעוזר של איתי מרדכי. בסיום העונה ליאור רפאלוב, שפרש והפך לסקאוט הראשי, ביקש שאהיה בצוות שלו וזה מה שאני עושה עד עכשיו. מיזהר קישון, הסקאוט הבכיר בחיפה כבר שנים ארוכות, למדתי הרבה, והוא הכניס אותי למקצוע״.

עד כמה קשה להביא שחקנים לארץ בימים של מלחמה?

״זו בהחלט משימה לא פשוטה, אז מראש אנחנו מתמקדים בשווקים ומקומות שבהם יש סיכוי ששחקנים פחות יחששו להגיע כמו שחקנים במערב אירופה. כרגע אי אפשר לדעת מה יהיה ומנסים להיות ערוכים לכל תרחיש. אנחנו כבר עובדים במרץ על העונה הבאה ומשקיעים בזה הרבה שעות עבודה״.

ואיך זה לעבוד במערכת כמו מכבי חיפה?

״זה לא דבר פשוט, והרבה שחקנים או אנשי מקצוע שהיו במקומות הנחשבים ביותר בעולם מגיעים למכבי חיפה ומתקשים לעכל את כמות הסיקור והלחץ במועדון, זה לא נורמלי. עד שאתה לא משחק שם אתה לא מבין את זה, הקיצוניות היא לשני הצדדים ולפעמים גם לטובה וזה מה שהופך את המקום למיוחד״.

אתה מרוצה מהקריירה שלך?

״בשנים באירופה שאפתי לצאת לליגה בכירה יותר, הייתי קרוב לזה כמה פעמים אבל תמיד היה משהו שקטע את ההתקדמות, פעם זו הייתה פציעה, ופעם חוסר בהופעות בנבחרת לקבל רישיון עבודה באנגליה בקבוצה מהפרמייר ליג ופעם הקבוצה לא הסכימה לשחרר אותי. כל זה השאיר קצת טעם חמוץ אבל למרות זה אני גאה בכל מה שהשגתי ואני יודע שגם הרגעים הקשים עזרו לי בסופו של דבר לגדול כבנאדם״.

רמי גרשון, 37 נולד וגדל בראשון־לציון. הוא נשוי לנטע, הם הורים לשניים וגרים בבאר יעקב.

״מאז שאני זוכר את עצמי אני עם כדור, משחק עם השכנים בדשא מתחת לבית או עם אבא שלי אחר הצהריים בגינה של בית הספר״, הוא נזכר, ״אבא שלי יליד שכונת התקווה, הוא היה כדורגלן בבני יהודה, בצבא הוא שירת בצפון, בטכני בחיל האוויר והתאמן תקופה במכבי חיפה שהייתה קבוצת הבוגרים הראשונה שלו, אבל פרוץ מלחמת יום הכיפורים קטע לו את הקריירה. הוא תמיד היה דמות לחיקוי עבורי, דחף אותי לעבודה קשה, למצוינות בכדורגל ובלימודים ולחיים בריאים״. בכיתה א׳ וב׳ שיחק גרשון קטרגל בבית ספר וכבר בכיתה ג׳ הצטרף למחלקת הנוער של ראשון לציון. ״הייתי חלק מקייטנת כדורגל בעיר ומאמן שעבד שם ובראשון־לציון אמר להורים שלי שאני צריך להתחיל לשחק באופן מסודר״, הוא מספר, ״הכדורגל הפך במהירות לשגרת החיים, כל החברים שלי היו מהעולם הזה ועד גיל 18, כשעליתי לקבוצת הבוגרים של ראשון־לציון לא ידעתי מה זה לצאת למועדון או ללכת למסיבה״.

״אני חושב שבשורה התחתונה רוב הקהל הישראלי לא זכה לראות אותי בימי השיא בקריירה שלי כשהייתי במיטבי. הסיבה המרכזית היא שמעולם לא חיפשתי פרסום, ומה שהניע אותי היה האהבה לכדורגל והרצון להצליח"

בגיל 20 זומן גרשון לנבחרת הצעירה והפך לאחד השחקנים המובילים שלה במוקדמות אליפות אירופה, אבל לא הצליח להעפיל איתה לאליפות. באוקטובר 2010 ערך את הופעת הבכורה בנבחרת הלאומית שבה הופיע 26 פעמים וכבש שני שערים, אחד מהם במרץ 2013, במשחק ביתי נגד נבחרת פורטוגל וכריסטיאנו רונלאדו, במסגרת מוקדמות מונדיאל שהסתיים בשוויון 3:3.

״אני חושב שבשורה התחתונה רוב הקהל הישראלי לא זכה לראות אותי בימי השיא בקריירה שלי כשהייתי במיטבי״, אומר גרשון, ״הסיבה המרכזית היא שמעולם לא חיפשתי פרסום, ומה שהניע אותי היה האהבה לכדורגל והרצון להצליח. מעולם לא ניסיתי לייחצן את עצמי או הלכתי לתקשורת לנסות להסביר את עצמי בימים פחות טובים ומה שעניין אותי אלו הכבוד וההערכה שאני נותן לעצמי ולמשפחה שלי. כשהצלחתי הם שמחו וזה גרם לי לאושר ובתקופות רעות זה גרם להם צער, וזה כאב לי ומה שבאמת היה אכפת לי ממנו״.

למרות האופי הביישני שלו, באופן פרדוקסלי צילם גרשון במשך השנים כמה קמפיינים של אופנה לצד אשתו הדוגמנית, ובהם גם להלבשה תחתונה. ״עד היום כשמזהים אותי ברחוב זה מביך אותי כי אני לא מתחבר לזה ועם האופי שלי זה מצחיק שבסוף התחתנתי עם האישה המפורסמת בישראל״, צוחק גרשון, ״אם זה היה תלוי בי לא הייתי עושה כלום, וזה תמיד קורה אחרי הרבה שכנועים והרבה דברים שהיא מבטיחה לי. בסופו של יום אני בעל ממושמע ואני עושה מה שאשתי אומרת לי״.

בשנים האחרונות עבר גרשון קורס מאמנים בווינגייט ולמד לתואר ראשון בחינוך עם התמחות בספורט ותואר שני במנהל עסקים והתמחות בספורט וסקאוטינג.

״אני אדם מאוד הישגי ומשימתי, ועכשיו אני חווה עולמות אחרים של הכדורגל ויש לי מוטיבציה גדולה להצליח. אני במחלקה מאוד חשובה, לוקח כל תפקיד ברצינות הכי גדולה ויודע שאנחנו אחראים על הרבה מאוד כסף שיוצא מהמועדון, וזה אתגר גדול. אני לא יודע מה יהיה בעוד כמה שנים, אני נמשך גם לתחום האימון ובהחלט יש אפשרות שאעסוק בזה בעתיד״.

איך חוויית האבהות?

״מגיל צעיר חלמתי להיות אבא ואני מאוד פעיל וחשוב לי להיות חלק בגידול של הילדים, ובמקביל אני אסיר תודה שאנחנו גם מקבלים הרבה עזרה מהמשפחות שלנו, מה שמאפשר לנו גם להיות איתם וגם להשקיע בקריירות שלנו״.

מה תעשה ביום חופשי?

״פעם אהבתי לשחק מטקות בים ולדוג, אבל לא עשיתי את זה הרבה שנים וכרגע אני חושב שהתחביב היחיד שלי זה כדורגל. אין לנו הרבה זמן פנוי, אנחנו בונים עכשיו בית חדש בראשון־לציון ועסוקים מאוד, וכאשר יש לנו זמן פנוי נעדיף להיות יחד בבית, לנוח ולא לעשות הרבה״.