בנובמבר עשתה אביב לוי היסטוריה, לאחר שהפכה לישראלית הראשונה שניצחה בטריאתלון, בסבב העילית העולמי בתחרות שהתקיימה במסגרת גביע אמריקה בווינה דל מאר, צ׳ילה. לוי שחתה 750 מטר, רכבה 20 קילומטרים על אופניים ורצה 5 קילומטרים בזמן של 57:56 דקות, חצתה ראשונה את קו הסיום וגברה על 38 מתחרות מ־12 מדינות שונות, הישג שהעלה אותה על ראש הפודיום לקבל את מדליית הזהב, ולראות את דגל ישראל מתנוסס לו במרכז למשמע ההמנון.
״הובלתי את התחרות מהרגע הראשון, הדברים עבדו בדיוק כפי שהצוות המקצועי שלי ואני תכננו מראש. זה נדיר בספורט שלנו, שדברים מתחברים בצורה כל כך חלקה ועוד תחת תנאי מזג אוויר קשוחים. טמפרטורת המים הייתה 12 מעלות עם גלים מאוד גבוהים, מה שכמעט הוביל לביטול שלב השחייה״, מתארת לוי, ״אם היו אומרים לי שבגיל 22 אחווה דבר כזה בראש הפודיום לא הייתי מאמינה, כי בענף שלנו בדרך כלל פורצים בגילים מאוחרים יותר והזכייה שלי הייתה מאוד מפתיעה עבור כולנו. העמידה בראש הפודיום לצלילי התקווה הייתה אחד הרגעים המרגשים בחיי שאזכור לתמיד, גם עכשיו כשאני חושבת על זה אני בצמרמורת״.
נדודים של חודשים. מתחרים על האופניים | צילום: איי.אף.פי
לוי המשיכה ומינפה את הניצחון הזה להישגים נוספים. שבוע לאחר מכן סיימה במקום העשירי היוקרתי בתחרות גביע העולם, שהתקיימה גם היא בצ׳ילה ושבועיים אחרי כן סיימה את העונה עם מקום 11 בגביע עולם נוסף, שהתקיים הפעם בברזיל. ״העונה החולפת הסתיימה בטעם מאוד מתוק עבורי, עם התוצאות הכי טובות שהשגתי בקריירה, כשאני שוברת תקרות זכוכית ומבינה שאני מציגה איכות ברמה עולמית ושווה בין שוות״, היא קובעת, ״זו הרגשה מדהימה אחרי שנים של עבודה סיזיפית יומיומית, עם הצוות הנהדר שסביבי, ואני שמחה שכל זה בא לידי ביטוי. זו רק תחילת הדרך ואני מצפה להגיע בהמשך להישגים גדולים מאלה״.
סיום העונה הנהדר של לוי הפך למתוק אפילו יותר, מאחר שתחילת העונה שלה נראתה שונה לחלוטין. ״העונה החלה עם אכזבות. תחרות אחרי תחרות, חלק בגלל עניינים מנטליים וחלק בגלל דברים שלא בשליטתי כמו פנצ׳ר בגלגל, מחלות שסבלתי מהן או טיסות שהתבטלו. אבל לקראת סוף העונה ויחד עם הצוות שלי, בראשות המאמן שלי ענר שרמן, ועם הפיזיותרפיסט דוד רזניק והפסיכולוג שלי, מצאנו דברים שעושים לי טוב. אני חושבת שאחת הסיבות להתקדמות היא מעין פריצת דרך מנטלית שלי עם עצמי, באמת התחלתי להאמין ביכולות שלי והתוצאות הגיעו עם עבודה קשה והרבה אמונה עצמית״.
העונה של לוי כוללת הרבה נדודים ומסעות ברחבי העולם. ״בכל שנה אני נודדת כמה חודשים, ועם השנים הניסיון שרכשתי מאפשר לי להתמודד טוב יותר עם שינויי מזג אוויר, הסתגלות לג׳ט לג, איך ומה לאכול, וכל מדינה מביאה איתה דברים אחרים, חלקם טובים וחלקם קשוחים״, היא מספרת, ״כמעט לכל תחרות יוצא איתי צוות ואני מודה על כך כי זה נראה אחרת כשיש תמיכה ואמונה סביבי. הם חלק מההישגים ומהדרך שאני עוברת וזה מסייע מאוד״.
המציאות הביטחונית משפיעה אף היא על ההתנהלות של לוי, שנראה כי תעשה הכול כדי להגיע לתחרות שנקבעה לה. ״בתחילת מלחמת 12 הימים נגד איראן הייתי אמורה לטוס לגביע העולם במקסיקו, השמיים נסגרו, אי אפשר היה לטוס וגם לא להתאמן. המאמן שלי חיבר אותי לשיט של 20 שעות לקפריסין במטרה לטוס משם לאירופה. החלטתי ללכת על זה, יצאנו לשיט מאשדוד, אבל אז הייתה תקלה בסירה ובאופן שעד עכשיו לא ברור לי פשוט נגמר להם הדלק״, היא נזכרת, ״הכול השתבש ונתקענו בלב ים במשך 40 שעות בלי אוכל עד שהגיע חילוץ. זה הוביל לביטול ולשינוי של טיסות ובסוף הגעתי לתחרות במקסיקו אחרי חמישה ימי נדודים. יום אחרי שהגעתי התחיל הוריקן, נפל החשמל, הכול הוצף, היינו צריכים להישאר בחדר וכשהכול נרגע חטפתי הרעלת מזון ובסוף גם לא יכולתי להתחרות, זה היה מאוד מבאס״.
אביב לוי | צילום: יוסי אלוני
לוי מתחרה בשטחים פתוחים תחת דגל ישראל בתקופה שבה האנטישמיות גואה בכל מקום, מה שמציב אותה תחת סיכון. ״לשמחתי לא נתקלתי בבעיות בתחרויות, אבל אנחנו כן נוקטים משנה זהירות. מקבלים הוראות איך להתנהל, בחלק מהתחרויות היו איתנו מאבטחים צמודים שהתפרסו על המסלול. זו תקופה בעייתית, ואם היה צריך להוריד סממנים ישראליים ברגעים מסוימים, עשיתי את זה, אבל בתחרות עצמה אני מתחרה עם הדגל ואין גאה ממני לעשות את זה. אני לא נותנת לדברים יותר מדי משמעות, לא מתעסקת בזה ועושה מה שאני צריכה״, היא מדגישה, ״בשורה התחתונה אני מקבלת הרבה יותר הודעות תמיכה וחיזוק, אנשים כותבים לי כמה הם אוהבים את ישראל, ומאוד משמח אותי להצליח דווקא בתקופה הזו״.
*
לוי (22) נולדה וגדלה לצד שני אחים עד גיל 15 בשמשית, יישוב קהילתי בגליל התחתון שם עדיין חיים הוריה. היא עצמה חיה בנתניה קרוב למכון וינגייט, שם היא מתאמנת כשהיא בארץ. היא חלק מקבוצת טריאתלון ישראלית בשם "אקסטרים" שמנהל ליאור כהן, שהוא גם חלק מהצוות המקצועי שעוטף אותה. ״הייתי ילדה ספורטיבית ואנרגטית שגדלה במשפחה שאוהבת ספורט. ההורים שלי רצו כל יום ועושים מרתונים וזה היה מאוד טבעי עבורי. עסקתי בהתעמלות קרקע, בגיל שבע הצטרפתי לחוג אופניים ושם גיליתי את הטריאתלון. מאוד אהבתי את זה וכבר בגיל שמונה השתתפתי בתחרות הראשונה״, היא מספרת, ״בלטתי מההתחלה, אבל לא ברמה של לנצח בתחרויות, זה דבר שנבנה עם הזמן. אבל בגיל מוקדם יחסית, יש שיאמרו מוקדם מדי, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים וראיתי בזה קריירה לכל דבר״.
בגיל 14 ביקשה לוי לעבור לאקדמיית המצוינות במכון וינגייט, מהלך שכלל עזיבה של הבית למגורים בפנימייה במשך השבוע ומעבר לבית ספר אחר. ״אמרו לי אז שזה מוקדם מדי, ונאלצתי לחכות עוד שנה עד שיכולתי לעשות את זה. לא ראיתי בעזיבה של הבית שום בעיה או קושי כי זה היה החלום שלי״, היא משתפת, ״בפועל ברור שהיה קשה להיות עצמאית בפעם הראשונה. היו זמנים פחות טובים, ובכלל בספורט יש הרבה תקופות קשות ומשברים, כנראה גם יותר מהצלחות, אבל בסופו של דבר זה מה שבנה אותי ועזר לי. בכל פעם שהתגברתי על עוד משהו, התחזקתי״.
את התחרות הבינלאומית הראשונה שלה קיימה לוי כבר בגיל 13, אז סיימה שנייה בתחרות בינלאומית, אבל החלה לצאת באופן רציף לתחרויות בחוץ לארץ רק אחרי שצורפה רשמית לנבחרת ישראל בגיל 16. ״את נכנסת לנבחרת כאשר את עומדת בקריטריונים שהאיגוד מציב בתחילת כל עונה, וזה תלוי בהישגים בתחרויות בינלאומיות. בנבחרת יש סגלים - ארד, כסף וזהב. זה ספורט אישי אבל מאז משחקי טוקיו יש ענף של שליחים מעורבת, עם שני גברים ושתי נשים. בשנה האחרונה סיימנו במקום השמיני באליפות אירופה והאיגוד דוחף לכך במטרה שנצליח להגיע גם עם הנבחרת לאולימפיאדה״.
מאז 2020 לוי רושמת באופן עקבי הישגים ברמה הבינלאומית. באותה שנה סיימה חמישית בסבב גביע אירופה לנערות. שנה לאחר מכן סיימה 16 באליפות העולם לנוער, 38 באליפות העולם וב־2024 סיימה במקום ה־17 באליפות העולם עד גיל 23. במקביל היא גם אלופת ישראל לבוגרות בשש השנים האחרונות. ״תמיד מרגש אותי להתחרות ולנצח בארץ. זו הרגשה אחרת לעשות את זה מול המשפחה והחברים אבל העיניים שלי כרגע הן על תחרויות בעולם, כי שם אוכל להגשים את החלומות הגדולים שלי. לצערי במשך השנים מספר הבנות בענף בארץ הלך והתמעט, וכרגע אין לי הרבה מתחרות ברמת העילית. יש עכשיו בנות צעירות שנכנסו לתחום ואני מקווה שהן יחזיקו מעמד ולא יפרשו לפני או אחרי הצבא״.
צוות טוב. ענר שמרן | צילום: צילום מסך
לוי משלבת בתחרויות בין ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים - ענפים שונים שמחייבים אותה להקדיש שעות אימון מרובות ונפרדות לכל אחד מהם.
״רכיבת אופניים היא המקום הטבעי שלי, שם התחלתי והכרתי את הענף. אבל האמת שבכל תקופה אני אוהבת ענף מסוים יותר. כרגע זו הריצה, ואני שמחה שאני מרגישה ככה כי זה הענף שעליו אנחנו שמים דגש נכבד כרגע. התחושה היא שאני עדיין צריכה לייצר כאן התקדמות שתעזור לי להגיע לרמות הגבוהות ביותר״, מסבירה לוי, ״אני נמצאת עכשיו בתקופת טרום עונה, אחת התקופות הקשות ביותר, כי במהלכה אנחנו בונים את הבסיס והכושר להמשך השנה. בממוצע אני שוחה ורוכבת על אופניים חמש פעמים בשבוע ורצה בין שבע לשמונה פעמים בנוסף לשני אימוני כוח, כאשר עכשיו, כאמור, אני רצה קצת יותר״.
*
בחודש מאי יחל שלב חדש בקריירה של לוי, אז ייפתח הקמפיין האולימפי לקראת משחקי לוס־אנג׳לס 2028.
״כל החיים אני חולמת להגיע לאולימפיאדה ובכל שנה, בייחוד אחרי ההישגים האחרונים, זה נראה יותר ריאלי. המיקוד וכל המאמצים שלנו כרגע מופנים לשם, והצוות שלי ואני מאמינים שזה בהחלט אפשרי", קובעת לוי שמדורגת כרגע במקום ה־124 בעולם לאחר שזינקה 100 מקומות קדימה בזכות סיום העונה המוצלח שלה. ״החל ממאי הדירוג העולמי ישפיע רק על היכולת להיכנס לתחרויות מסוימות ומה שחשוב באמת יהיה הדירוג האולימפי. לכל אחת מותר יהיה להשתתף בקמפיין בכמה תחרויות שהיא רוצה, אבל בשורה התחתונה, רק שש התוצאות הטובות ביותר שלי ייחשבו בדירוג האולימפי, וכאן התפקיד שלנו לקבוע את האסטרטגיה הנכונה ולבחור את התחרויות הטובות ביותר בשבילי״.
בסופו של דבר ייכנסו 55 נשים לתחרות האולימפית הקרובה, וכל מדינה יכולה לשלוח בין שתיים לשלוש מתחרות.
״אני רוצה להיות האישה הראשונה שתייצג את ישראל בענף, אבל המטרה שלי היא לא רק להשתתף, אני שואפת לעשות שם משהו גדול ויודעת שזה אפשרי. טריאתלון זה ענף שבו ממשיכים להתחרות גם בגילים מתקדמים והשאיפה שלי היא להגיע ליותר מאולימפיאדה אחת. אני מאמינה שאגיע לבריסביין, אוסטרליה ב־2032 הרבה יותר בשלה ואני מכוונת רחוק וקדימה״.
צילום: יוסי אלוני
העיסוק של לוי ומסעותיה בעולם הם גם סיפור יקר מאוד מבחינה כלכלית. ״למזלי התברכתי בהורים מדהימים שתמיד שם בשבילי, ועד עכשיו רוב הנטל הכלכלי נפל עליהם. אבל בשנה האחרונה חברות ארומה וגרמין הפכו לנותנות חסות ושותפות לדרך והן עוזרות לי מאוד במימון. ההצלחה בנבחרת הובילה לכך שצורפתי לסגל ארד של הוועד האולימפי, מה שמקנה מלגה חודשית שעוזרת גם היא. כל זה עדיין לא מכסה את העלויות הגבוהות, אני צריכה עוד עזרה ומקווה שאמצא עוד גופים ואנשים טובים שיאמינו בי ויצטרפו למסע שלי״.
מה מושך אותך כל כך בענף הטריאתלון?
״זה תחום מאוד מגוון שבו כל ענף מצריך תרגול אחר. אני אוהבת את ההתארגנות, הלחץ, החילופים בין הענפים במהלך התחרות. יש הרבה עניין בענף הטריאתלון ואני מאוד אוהבת את זה״.
ענף עם הרבה לחץ. תחרות במקצה המים | צילום: שאטרסטוק
זכייה בתחרויות גדולות מקנה גם פרסים כספיים?
״הכסף הגדול בענף שלי נמצא בסופר ליג, סבב שפועל בכל העולם עם תחרויות שאפשר להצטרף אליהן רק כשמקבלים הזמנה אישית. בתחרויות שאני משתתפת בהן בעולם כרגע מחלקים פרסים לזוכים, אבל בקנה מידה צנוע יותר. הכסף האמיתי בענפים האלה נמצא בתחרויות איש הברזל״.
על מה את חולמת?
״השאיפה שלי היא להתבסס בצמרת העולמית של הענף ולהצליח בגביעי העולם ובסבב העולמי, שנחשב רמה אחת מעל. אני רואה את זה קורה, ואחת המטרות שארצה להשיג היא מדליות בגביע העולם ובעתיד גם בסבב העולמי״.
יש לך זמן לעשות משהו אחר במקביל?
״אני שוקלת עכשיו אם להתחיל ללמוד, לא בטוח שמיד בשביל תואר, אלא כדי להרחיב אופקים ולעשות לפעמים גם משהו אחר. הרבה דברים מעניינים אותי, אני רוצה ללמוד משהו שהוא לא ספורט אבל שכן אוכל לחבר לספורט, כמו פסיכולוגיה למשל. אני מאוד צעירה ומאמינה שהספורט יפתח בפניי אופציות חדשות. אני נהנית מהדרך, מאורח החיים שהספורט מאפשר, וכשיגיע הרגע אני אדע לאן לפנות הלאה, אם זה קשור לספורט או לא״.