״בבוקר התחרות האולימפית בפריז קמתי מוקדם מאוד, התיק כבר היה ארוז ערב קודם לכן, ורגע לפני שהנחתי תפילין, יצאתי למרפסת בבניין הכפר האולימפי שהשתכנה בו המשלחת הישראלית. הסתכלתי מסביב והבנתי שזה הרגע שעליו חלמתי, שלמענו עבדתי קשה כל כך במשך כל כך הרבה שנים, ושהכול מתנקז לשעות הבאות״, במילים אלה לוחם הטאקוונדו הפראלימפי אסף יסעור מתאר את בוקר היום שבסיומו עלה על הפודיום כזוכה מדליית זהב היסטורית כשהוא מרגש מדינה שלמה.
יסעור, שאיבד את שתי ידיו בתאונה קשה לפני כעשור, הגיע לפריז כאלוף עולם ואלוף אירופה וכשהוא מסומן כמועמד בכיר לזכייה בתואר הגדול מכולם, ״לפני המשחקים כולם דאגו להזכיר לי את הציפיות הגבוהות ממני כולל אנשים ברחוב. אני זוכר שהלכתי לקנות חלב ומישהו צעק לי, 'פחות מזהב אל תחזור'. בסופו של דבר התמקדתי בעבודה שלי ובמה שאני יודע לעשות בצורה הטובה ביותר, וניסיתי לנתב את הלחץ למקומות חיוביים״. יסעור, שהתמודד בקטגוריה עד 58 בדרגת מוגבלות K44, ניצח ברבע הגמר לוחם תאילנדי, בחצי הגמר יריב טאיוואני וכדי לעשות את הכול אפילו עוד יותר פיקנטי, עלה לגמר מול יריב טורקי עיקש בשם עלי ג׳אן אזג׳אן שאותו ניצח בתום קרב צמוד.
״עלי הוא היריב המיתולוגי שלי ובשנים האחרונות נפגשנו לא מעט במעמדי גמר, כשאני כרגע מדורג ראשון בעולם והוא שני. לשמחתי הצלחתי לנצח אותו בתחרויות החשובות אבל אני לא שוכח לרגע שהוא יריב חזק וטוב והייתה לנו הכנה מדויקת לקראת המפגש הצפוי איתו בפריז״, מספר יסעור, ״עלי הוא לא החבר הכי טוב שלי אבל גם אין בינינו יחסי שנאה חלילה. ב־7 באוקטובר הייתי בתחרות בסין, ניצחתי אותו בגמר והוא ראה אותי מאוד מוטרד ומדבר עם כל העולם בטלפון לפני העלייה לפודיום, ואז הוא ניגש אליי, שאל לשלומי ולשלום המשפחה והתנהג בצורה מאוד ספורטיבית״.
לנצח כל יום מחדש. יסעור באימון | צילום: יוסי אלוני
יסעור רשם את ההישג באולם הגרנד פליי היוקרתי לעיני 7,000 צופים ובהם גם כל בני משפחתו, כולל שני אחיו יונתן וישראל, שלחמו באותם ימים ביחידת גולני שפעלה בעזה. ״עבדנו מאוד קשה שהאחים הלוחמים שלי יגיעו ואחד מהם היה צריך להבטיח למפקד שלו שהוא חוזר עם מדלית זהב״, צוחק יסעור, ״זו הייתה הפעם הראשונה אחרי המון שנים שהמשפחה כולה הייתה בחוץ לארץ ביחד, זה היה מאוד כיף ובסופו של דבר ההישג הוא של כולנו״.
יסעור - שחובש בדרך כלל כובע - בחר לעלות לפודיום ולקבל את המדליה עם כיפה על הראש. ״אחרי שהנחתי את התפילין באותו הבוקר הנחתי אותן ואת הכיפה על המדף בחדר וירדתי למטה להסעה לקראת התחרות. לפני שעליתי לאוטובוס הרגשתי צורך לעלות חזרה לחדר, לקחתי את הכיפה והחלטתי שאם אני מגיע לפודיום אני שם אותה בכיס ומניח אותה על הראש רגע לפני שאני עולה עליו כדי שאף אחד לא יגיד לי כלום״, משחזר יסעור, ״זה היה מאוד חשוב עבורי כי זה אני, זה סל הערכים איתו גדלתי והאמונה היא חלק מהדרך שלי, רציתי להביע את היהדות שלי, בטח בסיטואציה עוצמתית בתקופה כזו קשה, כשהעולם כל כך ביקורתי כלפינו. עבורי זה היה רגע של גאווה לאומית״.
אחד האנשים שבירכו את יסעור ליד הפודיום היה כוכב סרטי הפעולה ג׳קי צ׳אן, שאותו לא זיהה יסעור בזמן אמת. ״עמדתי מולו על הפודיום, הוא שאל אותי כמה שאלות אבל לא ידעתי במי מדובר ורק כשירדתי לחדר ההלבשה, המאבטחים אמרו לי שיפה שג׳קי צ׳אן הגיע ולא הבנתי על מה הם מדברים״, הוא צוחק, ״ואז הם פתחו גוגל והראו לי שזה הוא ופשוט לא האמנתי״.
איך זכורה לך היום החוויה האולימפית כולה?
״זו הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי וכל דבר היה חוויה ראשונית. זה היה מאוד מיוחד בשבילי לגור באותו בניין עם חברי המשלחת האחרים, לדבר עם הנציגים מהענפים האחרים וסך הכול נהניתי מאוד״.
איך זה להפוך ברגע למוכר בכל בית בישראל?
״זו הייתה הרגשה טובה לקבל פרגון מצעירים ומבוגרים שאמרו לי כמה שמחו לראות את ההישג שלי, וזה גרם לי להרגיש שהזכייה שייכת לא רק לי או לענף, אלא לכל מי שעזר לו לקרות או אפילו עודד מרחוק. אהבתי את העובדה שגרמתי ולו לחיוך קטן לאנשים באותו היום ומבחינתי יש הרבה שותפים למדליה הזו״.
היה קשה לחזור לקרקע, לשגרת אימונים?
״הזכייה הייתה פיק מאוד גבוה, שאין ברירה וצריך לרדת ממנו. ירידת המתח הייתה גם פיזית וגם מנטלית אחרי שנים של עבודה קשה והמון לחץ שהשתחרר. אחרי שחזרתי הגעתי להודות באופן אישי לכל מי שעזר לי להגשים את החלום, ומשם יצאתי למנוחה ארוכה שבה טיילתי, ביליתי עם חברים, התרעננתי וצברתי כוחות מחודשים. ההישג שלי היה חותמת של הצלחה ומשהו שיישאר לתמיד, ובאופן טבעי הגיעה רגיעה אחרי, שידעתי שלא תימשך זמן רב כי אני אוהב לחיות בקצב גבוה״.
אסף יסעור, 23, נולד בירושלים, גדל במודיעין, ובכיתה ו׳ עבר עם משפחתו לגור באלוני־הבשן ברמת הגולן. הוא בנם של רויטל וליאור ויש לו חמישה אחים ואחיות. ״ספורט תמיד היה חלק ממני", הוא מספר, ״אבא שלי רץ מרתונים במשך שנים וגדלנו על ערכי הספורט. בגילים צעירים הייתי שיאן בית הספר בריצה, שיחקתי כדורסל וכדורגל עם חברים ותמיד הייתי תחרותי ואהבתי את הלחץ והאדרנלין. ועדיין, בשנים הללו לא נחשפתי יותר מדי לספורט תחרותי ולא חשבתי שיום אחד אעסוק בזה, למרות שאחרי שהתחלתי גיליתי שזה משהו שמאוד מתאים לאופי שלי״.
בשנת 2015, שבוע לפני בר המצווה שלו, הבחין יסעור בכדור בחדר החשמל המרכזי של אלוני־הבשן. הוא קפץ פנימה כדי להוציאו, וכשניסה לצאת, מעד ונאחז בכבל שגרם לו לקבל מכת חשמל אימתנית של 22 אלף וולט. הוא הוטס במסוק לבית החולים שיבא, שם הצליחו להציל את חייו אבל נאלצו לקטוע את שתי ידיו.
אין בינינו איבה. בקרב מול עלי ג׳אן אזג׳אן | צילום: גטי אימג'ס
״היום אני יודע בוודאות שחיי ניצלו בנס, אבל אני לא זוכר אם היה רגע שבו הבנתי מה קרה או שקיבלתי את המצב החדש. זה היה תהליך שגדלתי לתוכו עם רגעים קשים ונפילות בדרך, אבל בשורה התחתונה עברתי מאתגר לאתגר. זה משהו שמלווה אותי בעצם עד עכשיו כי בכל יום יש איזה אתגר שאני ניצב מולו״, הוא משתף, ״אחרי הפציעה אבא שלי אמר לי שהמשימה שלנו תהיה להגיד תוך עשור תודה על מה שקיבלנו למרות כל מה שקרה, ואני חושב שכבר אחרי שנתיים אמרנו את זה. עכשיו אנחנו כבר עשור אחרי ואני שמח שאני במקום חיובי״.
בסך הכול שהה שמונה חודשים במחלקת השיקום שבמהלכם עבר 15 ניתוחים, ובמקביל ערך אביו מסע התרמה שתועד בכתבה בעובדה, שבו גייס תקציב לרכישת ידיים ביוניות עבורו בארצות הברית, ידיים שבהן הוא אינו משתמש יותר כיום. ״מחלקת השיקום היא באופן טבעי סביבה שפחות מתאימה לילדים, ולפעמים מצב הרוח שלי היה נופל. באחד הימים אמא שלי הביאה לי את כלי הציור שלי מהבית, הדביקה דף על הקיר של החדר, דחפה לי עט לפה ואמרה לי לצייר״, נזכר יסעור, ״אני זוכר שציירתי סוס וב־20 הדקות שעשיתי את זה, פשוט לא חשבתי על כלום וזה מאוד עזר לי לעשות באותם ימים דברים שאני אוהב״.
בזמן השיקום זכה יסעור לביקור שהפך עבורו לרגע מכונן - מפסקל ברקוביץ', במאית, עיתונאית וסופרת שרגליה נקטעו בצעירותה לאחר שעברה תאונה קשה. בנוסף לעיסוקיה האמנותיים ברקוביץ' הייתה גם ספורטאית שייצגה את ישראל פעמיים במשחקים הפראלימפיים בענפי החתירה ואופני היד. ״פסקל שאלה אותי מה אני אוהב לעשות, אמרתי לה שספורט, והיא שאלה אם אני מכיר את ענף הטאקוונדו. לא הכרתי, נכנסתי ליוטיוב, ממש התלהבתי ואבא שלי העלה פוסט בפייסבוק שניסה למצוא מידע על הענף. לפוסט הזה ענה יחיעם שרעבי, מאמן הנבחרת״, מספר יסעור, ״אבא ואני נפגשנו איתו בקניון ליד בית החולים, נסענו יחד לראות אימון של הנבחרת ומאז אני שם. כשהתחלתי להתאמן שאלתי מה המטרה הכי גבוהה בענף הזה, ואמרו לי - מדליית זהב אולימפית, אז אמרתי שאני שואף להיות אלוף אולימפי כי אני רוצה להיות הכי טוב במה שאני עושה. אני מאוד אוהב טאקוונדו, זהו ענף אומנות לחימה מאוד פיזי, תחרותי והישגי עם אפשרות להתפתח ולעבוד קשה, ויש כאן שילוב של הרבה אלמנטים שאני מתחבר אליהם״.
זמן קצר לאחר שהצטרף לענף החליט יסעור לעזוב את בית הוריו בגולן ולעבור לגור אצל סבתו בראשון־לציון כדי שיוכל להתייצב לאימונים שמתקיימים ברמלה.
״בתחילת כיתה ט׳ עשינו פגישה משפחתית, הסברתי להורים שאני רוצה להיות הכי טוב במה שאני עושה, ונפלה החלטה שאני עובר לסבתא כדי להצליח לעמוד במטרות שלי״ נזכר יסעור, ״מצד אחד המעבר היה קשה להורים, אבל מצד שני הם דחפו אותי לזה כי הם הבינו שיש כאן קרקע להתפתחות למקומות טובים ועם כל הקושי החלטנו לעשות את זה״.
צילום: יוסי אלוני
בישראל אין נבחרת טאקוונדו פראלימפית אלא נבחרת אחת בה לוחמים אולימפיים ופראלימפיים, גברים ונשים, שמתאמנת יחד. נוסף ליסעור גם עדנאן מילאד, מתאמן בנבחרת. ״כשהתחלתי בכלל לא ידעתי את ההבדלים, פשוט באתי להתאמן. אלו היו ימים שהענף הפראלימפי עוד היה בשלבים הראשונים, בניגוד להיום שהוא הרבה יותר מפותח עם רמה גבוהה ויריבים טובים מכל רחבי העולם״, הוא מספר, ״האימונים שלנו משותפים, אבל קרבות אני עושה רק עם גברים כמובן. בשנים הראשונות שלי חוויתי באופן טבעי גם רגעים פחות טובים, אבל אף פעם לא היה רגע שרציתי לוותר או לעזוב, להפך, גיליתי איך אפשר למנף הפסד להצלחה ואיך כישלונות בעצם בונים אותך״. ב־2019 רשם יסעור כמה הישגים בינלאומיים ראשונים אבל נחל אכזבה גדולה לאחר שלא הצליח להשיג את הקריטריון למשחקי טוקיו. הכישלון הזה לא שבר אותו ובדצמבר 2021 זכה לראשונה בתואר אלוף העולם באליפות שהתקיימה בטורקיה, כשהוא מנצח בגמר את יריבו הטורקי ממשחקי פריז. ״עבורי התחושה אחרי הזכייה הזאת הייתה שתקרת הזכוכית התנפצה ושאנחנו בדרך הנכונה במסע שלנו״, נזכר יסעור, ״את הקמפיין לפריז התחלנו עוד לפני סיום המשחקים בטוקיו. הגברתי קצב אימונים לשניים ביום, חמש פעמים בשבוע, עברתי לגור ברמלה ויצאנו להמון מחנות אימון, מסעות ותחרויות ברחבי העולם. תוך כדי התהליך התקדמתי, ואז התחלתי לדייק יותר ויותר את הדברים״. ב־2022 המשיך יסעור בסדרת הצלחות מרשימה, ובין השאר הפך לישראלי הראשון שזוכה במדליה בתחרות על אדמת ערב הסעודית וטיפס לפסגת הדירוג העולמי. ב־2023 זכה בפעם השנייה ברציפות בתואר העולמי ושנה לאחר מכן בתואר ראשון כאלוף אירופה. את כל התהליך הזה עובר איתו צמוד המאמן הלאומי יחיעם שרעבי, שהפך את הענף בישראל להצלחה גדולה. ״יחיעם הוא מאמן מצוין, אדם מיוחד ומקצוען שחושב אחרת״, מחמיא יסעור, ״בשנים האחרונות העבודה המשותפת שלנו מאוד אינטנסיבית, לפעמים מהבוקר עד ליל, ומדובר במסע משותף לחלוטין. אני מחובר אליו מאוד, יש לנו קשר מצוין ואני אסיר תודה שפגשתי אותו והפכתי לחלק מהמועדון שלו״.
בין לבין, ב־2021 השתתף יסעור באליפות ישראל הרגילה אותה סיים עם מדליית ארד על הצוואר. ״זו הייתה תקופת הקורונה, לא התקיימו תחרויות בעולם והייתה אליפות ישראל לבוגרים בארץ וביקשתי להשתתף. ההבדל בין הענף הרגיל לענף שלי הוא שהם בועטים גם לראש ויחיעם אמר לי שהוא לא יודע אם אצליח להשתלב אבל ביקשתי בכל זאת, והוא הסכים בתנאי שלא אבעט לראש כדי שלא אתרגל לדברים שיפריעו לי בהמשך״, נזכר יסעור, ״אין לי שאיפה להתחרות מול ספורטאים בריאים, זה לא מדגדג או מפריע לי ובטח לא נמצא ברשימת המשאלות שלי. אני מתאמן ומתחרה מול ספורטאים רגילים בארץ, ואם תעקוב תראה שלרוב המתחרים שלי בעולם יש שתי ידיים ורובם סובלים אולי מאיזו ציפורן חודרנית, שהובילה אותם לענף הפראלימפי, אלו לא מתחרים בכיסאות גלגלים״. יסעור פעיל מאוד, נוהג, חי לבד בדירה ומתנהל באופן עצמאי לחלוטין. ״עם הזמן התרגלתי למצב ומהרגע שאני קם ועד שאני הולך לישון אני משתדל לעשות הכול בכוחות עצמי״.
יש רגעים שאתה חושב "למה זה קרה דווקא לי?"
״אני עסוק ומסתכל בעתיד ולא במה קרה בעבר, כי אם אעסוק בעבר זה רק ייקח אותי אחורה״.
מתי נפלה ההחלטה להמשיך למשחקי לוס־אנג׳לס?
״בכל רגע היה לי ברור שאני ממשיך ללוס־אנג׳לס. הייתי חייב לעשות הפסקה כי אם הייתי ממשיך באותו קצב גבוה לא הייתי מחזיק מעמד במשך כל הקמפיין, אבל עם הזמן נוצר געגוע לאימונים ובטח לתחרויות ועבורי זה כמו סם שהתמכרתי אליו, אני חייב את זה וחולם עכשיו לשחזר שוב את מה שעשיתי״.
עד כמה קשה לשלב בין דת למקצוענות בספורט?
״יש הרבה מורכבויות בשילוב הזה, אבל עם השנים למדתי להסתדר. בחוץ לארץ הקושי המרכזי הוא כשרות, שאפשר למצוא לו פתרון ועניין השבת שלפעמים מאתגר יותר. כל פעם לפני שיוצא לוח זמנים של תחרות אני עוצם עיניים ומתפלל שזה לא ייפול על שבת וברוב המקרים זה מצליח״.
אתה מרבה להזכיר שותפים לדרך. יש מישהו שתרצה להודות לו במיוחד?
״המשפחה, החברים, כל מי שקשור לנבחרת בצד המקצועי או הספורטאים האחרים שאיתי. נותני החסות שלי חברת כלל, שטראוס וסוכנות לביטוח יחד ביט וכמובן הוועד הפראלימפי והמועדון שלי. כדי להגיע לתוצאות כאלה צריך להיות מאוד ממוקדים וכשחברות גדולות כאלה עומדות מאחוריך ומאמינות בך זה דבר גדול מאוד״.
אתה מרבה להעביר הרצאות, זה משהו שאתה נהנה ממנו?
״מאוד אוהב את זה. התחלתי כבר לפני כמה שנים, אבל מאז פריז זה באמת קיבל תנופה גדולה. אני מגיע למוסדות וארגונים ולוקח אותם למסע של שעה שבו אני מספר על החיים שלי בעשור האחרון״.
מה זה בשבילך זמן איכות ויום כיף?
״להתחיל בהרצאה טובה, ללכת לאימון, משם לים לשחק מטקות ולקנח בעוד הרצאה בערב, לפגוש חברים ומשפחה, אולי ללכת לטייל. זה נשמע לי כמו יום טוב״.