הוא לא סומן מילדות, גדל בבית קטן שבו כל שקל נספר בקפידה ואיש לא ציפה ממנו לדבר. אבל אוסייד ג'ודה, ערבי ישראלי מכפר־קרע, הוכיח שכוח רצון בלתי מתפשר, נחישות והקרבה יומיומית של שנים בלי קיצורי דרך, יכולים להוביל להצלחה כנגד כל הסיכויים. לפני שבועות אחדים עמד ג'ודה בראש הפודיום עם מדליית זהב על הצוואר כשההמנון מתנגן ברקע, לאחר שזכה בטורניר הקיקבוקסינג היוקרתי במסגרת משחקי העולם בסין - טורניר בינלאומי שבו מתחרים ענפים שאינם נכללים באולימפיאדה.
"קשה לי לתאר במילים את ההרגשה של הזכייה. זה לא משהו שחשבתי שאי פעם אגיע אליו״, הוא אומר בהתרגשות, ״בתחרות עצמה השתתפו שמונה מתחרים, שלושה מהם ניצחתי בעבר ושלושה אחרים לא הכרתי אבל אחרי שראיתי קטעי וידאו שלהם מתחרויות הרגשתי שאין לי שום סיבה לפחד מהם, ואחרי ההגרלה האמנתי שאני יכול לחזור עם מדליה", משחזר אוסייד, "היריב שלי בגמר היה מבולגריה והוא היחיד שניצח אותי בשנה שעברה, בגמר אליפות אירופה, והיה לי חשוב להראות שאני מדורג ראשון בעולם בצדק אז עליתי לגמר מרוכז וחד, ניצחתי בשלושה סיבובים והוכחתי לו שאני טוב ממנו״.
המנון המדינה מושמע בזירה. משחקי העולם בסין | צילום: באדיבות התאחדות אילת
מה אתה זוכר מפודיום המנצחים?
״הרגשתי מאוד גאה לעמוד עם המדליה על הפודיום מול כל האנשים ולראות את הדגל. אני אומנם מהמגזר הערבי אבל חשוב לי לייצג את כל המדינה ואני עושה את זה בגאווה כבר שנים ארוכות. כשחזרתי רצו לעשות לי חפלה גדולה אבל ביקשתי כמה ימי מנוחה כי הייתי חייב קצת לישון ולהירגע. בטייבה, שם אני מתאמן, הציבו שלטים גדולים עם התמונות שלי מהזירה בסין ובירכו אותי על ההישג״.
עשית הכנות מיוחדות לקראת התחרות?
״הפסקתי לעבוד במשך חודש, הגברנו את קצב האימונים ויצאנו למחנה אימונים בתאילנד כדי להגיע לסין בכושר הטוב ביותר. אני בדרך כלל אוכל כל מה שאני רוצה בלי הגבלה ואם צריך להוריד במשקל, אני פשוט מתאמן חזק יותר במשך כמה ימים, אבל במקרה הזה הקפדתי באופן מיוחד; התרחקתי מסוכר וכל מה שאכלתי היה ביצים, חזה עוף, תפוחי אדמה, אורז, אבטיח ומנגו ושתיתי הרבה מים. אני מתחרה במשקל של עד 75 קילוגרמים אבל בפועל עליתי לקרבות רק 72 קילו ובכל זאת חזק יותר מכולם".
איך הייתה החוויה עצמה בסין?
״היה מאוד נחמד. המקומיים אנשים טובים שרוצים לעזור ומסביבי בכפר היו ספורטאים מכל רחבי העולם, אבל האמת שכל מה שעניין אותי היה ההכנה לקרבות, צפייה בסרטונים של היריבים שלי ומנוחה. אפילו את היום אחרי הזכייה, שהיה יום חופשי שכולם הלכו בו לטייל, העדפתי להעביר בחדר בשיחות עם חברים ששלחו לי ברכות".
אוסייד ג'ודה, שיחגוג 27 בעוד חודשיים, נולד וגדל כאמור בכפר־קרע במחוז חיפה שהוכרזה לפני שנתיים כעיר בישראל. יש לו אח גדול, ואחד החברים הטובים שלו הוא מוחמד אבו פאני, קשר נבחרת ישראל ופרנצווארוש ההונגרית, שגדל גם הוא בכפר.
"הייתי ילד שקט וביישן בלי ביטחון עצמי ובלי הרבה חברים ורק מדי פעם הייתי מסתבך בקטטות בבית ספר. בגיל צעיר רציתי לשחק כדורגל בכפר אבל המצב הכלכלי שלנו היה קשה ולא היה כסף להכניס אותי לאף חוג. בשלב מסוים דוד שלי הציע שהוא ישלם עבורי והלכתי לאימון ניסיון, אבל כשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה שאם עוד פעם אלך לשחק כדורגל בקבוצה היא לא תכניס אותי יותר הביתה", צוחק אוסייד, ״האמת שלא הצלחתי להבין אותה אבל לא היה לי הרבה מה לעשות עם זה. היא הציעה שאעסוק באתלטיקה, שפחות רציתי, ופסלה גם אפשרות שאתאמן בחדר כושר. כשהייתי בן 15 היא סיפרה לי על מועדון קיקבוקסינג שנפתח בכפר והציעה לי ללכת ולנסות, ובאמת משהו חיבר אותי לזה. לא הבנתי הרבה בענף אבל תמיד אהבתי סרטי פעולה, כמה חברים מבית הספר הצטרפו גם הם ואהבתי מאוד להוציא את האנרגיה באימון".
*
קיקבוקסינג הוא ענף ספורט לחימה המתנהל בסגנונות שונים. בזמן הקרב מותר השימוש בבעיטות ובאגרופים, מה שמצריך כושר אירובי עילאי וכמובן כוח פיזי רב ויכולת ספיגה של מכות חזקות. בחופשות הקיץ עבד ג׳ודה בחממות בקיבוץ יכין כדי לסייע בפרנסת הבית ועם סיום לימודיו החל לעבוד כטייח בחברת שיפוצים כאשר במקביל המשיך להתאמן, עד שבגיל 20 הרגיש שהגיע הזמן לעשות שינוי.
כמו אח גדול. אל קאדר ליד ג'ודה, אוסייד ג'ודה | צילום: אריק מרמור, באדיבות התאחדות אילת
״כשהתחלתי לעסוק בענף לא ידעתי עליו כלום, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שכל מה שעניין את מי שפתח את המועדון בכפר היה לעשות כסף, כאשר בפועל הוא לא נתן שום כלי מקצועי אמיתי שיעזור לי להתפתח כמקצוען בתחום״, מספר ג’ודה, ״במקביל, בתחרויות פגשתי מתחרים חזקים וטובים שסיפרו לי על המועדון שלהם בטייבה והזמינו אותי להצטרף אליהם. הרגשתי שזה הזמן שלי להתקדם והחלטתי ללכת על זה״. במעבר הזה, שהפך לרגע מכונן בקריירה של ג'ודה, הוא פגש את רימאן עבד אל קאדר, כדורגלן עבר שהפך לוחם מצליח ואז למאמן מוביל ומנהל מועדון משגשג בטייבה, ממנו יוצאים בכל שנה כמה עשרות לוחמים לתחרויות ברחבי העולם. "בפגישה הראשונה אמרתי לרימאן שאני רוצה להיות אלוף עולם והוא לא ביטל אותי ואמר לי שאם אהיה רציני אגיע לאן שארצה. ואז הוא רצה לדעת מה אני יודע וביקש ממני להדגים לו סוגים של מכות ולא ידעתי על מה הוא מדבר בכלל. עד אז ניצחתי בכמה תחרויות אבל לא בזכות זה שהבנתי משהו, רק כי הייתי יותר חזק מהיריב שלי בזירה".
גם אל קאדר זוכר היטב את הפגישה הראשונה ביניהם. "כשהכרתי את אוסייד הוא גר שעה ממני, לא היה לו רישיון והשילוב עם עבודה בשיפוצים הוביל לעומס פיזי גדול מאוד אבל עדיין הוא לא ויתר ופשוט השקיע הכול. מדי פעם אמא או סבא שלו היו מביאים אותו לאימונים אבל בדרך כלל הוא היה מגיע עם אוטובוס לכביש הראשי, עולה ברגל למועדון ובסיום האימון מישהו היה מוריד אותו חזרה לכביש הראשי, שם הוא תפס את האוטובוס האחרון הביתה, כשבארבע בבוקר הוא שוב קם ליום של עבודה״, נזכר אל קאדר, ״כשהוא הצטרף אלינו הוא היה הכי פחות טוב מקצועית במועדון אבל הוא לא נרתע מהפסדים, מקרבות מול חזקים ממנו וממכות שחטף, וראה בכישלונות אפשרות ללמוד ולהשתפר, בניגוד לרבים אחרים שהכרתי שהיו מאוד מוכשרים אבל המנטליות והאגו גרמו להם להגיע לשום מקום. הוא שם לעצמו מטרה להגיע הכי רחוק שאפשר, הוכיח שאין דבר שהוא לא יכול לעשות והפך לא רק הכי טוב בארץ אלא להכי טוב בעולם. כשראיתי אותו זוכה בזהב הייתה לי שמחה וגאווה עצומה אחרי שנתיים של עבודה קשה שבמהלכה עזבנו את המשפחות ונסענו לתחרויות בחוץ לארץ. אני שמח שידענו מה צריך לעשות והשגנו את מה שרצינו״.
אחד המפתחות להצלחה של ג׳ודה הוא הקשר המיוחד בינו לבין אל קאדר, ״הוא כמו אח גדול שלי, הוא תמיד האמין בי יותר מכולם ואנחנו בקשר כל היום. בפועל אני רק יוצא לזירה, מרביץ וחוזר והוא זה שדואג לפרטים הכי קטנים, ממלא מסמכים ודואג לכל הצד הבירוקרטי״, מחמיא ג׳ודה למאמנו שמאמין שהקרבה הזו היא מפתח חשוב בעבודה מול ספורטאים.
"בגלל שהייתי ספורטאי בעצמי במשך הרבה שנים אני יודע בדיוק מה קורה בזירה כשעולים להילחם וזה עוזר לי להתחבר לחניכים שלי. אני מאמין שצריך לתת לספורטאי להיות מי שהוא, שירגיש חופשי להתבטא מה שמעלה לו את רמת הביטחון העצמי״, קובע אל קאדר, ״אם תראה אותנו יחד לא תבין מי המאמן ומי הספורטאי, כי אני חבר שלהם. אני יודע שזה נראה מוזר לאנשים מסוימים אבל זה לא מוריד מאיכות העבודה שלנו או בכבוד שהם רוחשים לי. הם יודעים שאני סומך עליהם וברגע שהם עולים לזירה אין בהם שום פחד״.
*
העומס הפיזי היומיומי שבו היה נתון ג׳ודה החל להתבטא בפציעות, מה שהוביל להבנה שמשהו חייב להשתנות. ״באותה תקופה ישנתי רק ארבע או חמש שעות בלילה, וזה היה רחוק מלהספיק באינטנסיביות שחייתי בה. הבעיה הייתה שבמשך זמן ארוך פשוט לא היה לי כסף להוציא רישיון נהיגה. אמא עשתה הכול בשבילי כשהייתי ילד אז היום אני עוזר לה כמה שאני יכול, אבל ברגע שהצלחתי לחסוך ולהוציא רישיון עזבתי את השיפוצים והתחלתי לעבוד בתור נהג בחברת תרופות בטייבה. היום אני נוסע המון ברחבי הארץ ומחלק תרופות, מה שמצריך גם הרבה מנוחה כי אני נוהג הרבה״.
ג׳ודה הוא אוטוריטה בארץ בדרגת המשקל שלו עד 75 קילוגרם עם שבע זכויות רצופות באליפות ישראל. ב־2023 הוא זכה בתואר סגן אלוף עולם, בשנה שעברה בתואר סגן אלוף אירופה בנוסף לזכייה בשלוש תחרויות במסגרת גביע העולם ושלוש נוספות במסגרת תחרויות גביע אירופה, בשנים האחרונות רשם הפסדים בודדים וכרגע כאמור הוא מדורג ראשון בעולם. הוא חלק מנבחרת ישראל כבר יותר מעשור ובמסגרת שלה גם קיים את התחרויות הבינלאומיות הראשונות שלו. בגביע העולם לנוער בבודפשט הונגריה, שם סיים במקום השלישי ובאליפות אירופה לנוער במקדוניה. הסיבה שלמרות ההישגים המרשימים הוא נותר אלמוני למדי היא העובדה שקיקבוקיסנג הוא לא ענף אולימפי, ובארץ הוא פועל תחת איגודים שונים ותחת התאחדות אילת, שמאגדת את הענפים הלא אולימפיים. “לי האמת שזה לא מפריע, מעולם לא חשבתי לעבור לענף אחר כמו אגרוף כי הוא אולימפי והאמת שייתכן שזה ישתנה בהמשך. אני יודע שהענף היה מועמד למשחקי לוס־אנג'לס 2028 ולא נבחר אבל אולי זה יקרה באוסטרליה 2032״, אומר ג׳ודה. ״אני שמח שהענף שלנו הופך יותר ויותר פופולרי גם במגזר הערבי כי עם כל האלימות עכשיו מסביב עדיף שאנשים ישימו על עצמם כפפות, יעלו לזירה, יריבו שם ואז בחיים עצמם יהיו חברים".
ענף הקיקבוקסינג מתפתח בישראל כולה עם כמות מרשימה של 1,500 לוחמים שמתאמנים באגודות שונות ואצל מועדונים ומורים פרטיים. פרט לג׳ודה זכה הענף במשחקי העולם בעוד שתי מדליות - אחת מזהב שבה זכתה יוליה סצ׳קוב ואחת מכסף של פאולינה גרוסמן. ״יש לנו התאחדות שמנוהלת טוב, מאמן נבחרת נהדר, אנשי צוות טובים ואנחנו מגובשים עובדים יחד עם פגישות שבועיות כל יום שישי״, מחמיא אלקאדר, ״התחלנו מאפס והיום אנחנו הראשונים בעולם וזו תוצאה של התנהלות משותפת נכונה. אין שנה שאין לנו הישגים באליפויות הכי יוקרתיות״.
*
על כל הסיפור מעורר ההשראה הזה מעיבה החוויה שג'ודה ואלקאדר עוברים בשדות התעופה, כאשר גם הפעם בדרך חזרה מסין, בטיסת ההמשך מתאילנד עוכבו השניים לשעתיים תמימות, וכל הציוד שלהם נלקח מהם. "היה לי מאוד קשה עם העובדה שאני מגיע לשדה תעופה עם מדליית זהב על הצוואר שהשגתי כאזרח ישראלי ועבור ישראל, וזה לא מעניין אף אחד, כאילו אומרים לי - אתה ערבי? אז תעמוד בצד, במקום שיכבדו אותי על ההישג שהבאתי למדינה. ואז לא רק שלקחו לי את התיק עם כל הדברים, אפילו לא לקחו אותי להיות נוכח בבדיקה שלו, וזה לא בסדר, ככה כל אחד יכול היה לשים לי בתיק מה שהוא רוצה ולהגיד שזה שלי״, משחזר ג׳ודה בכאב. "במקום שאני אלך כמו כל החברים שלי לקנות משהו בדיוטי פרי, אני צריך לחכות להם בעמדת הביטחון ואפילו לשירותים שלחו איתי מישהו. אני לא מבין את זה, זה מעצבן ולא הגיוני".
ולמרות כל זה ג׳ודה גם הפעם לא מתכוון לוותר. באוקטובר הוא כבר ייצג אותנו בגביע העולם באוזבקיסטן וחודש לאחר מכן ינסה לשוב לפודיום באליפות העולם שתתקיים בדובאי.
יש אנשים שמנסים לגרור אותך לקרבות רחוב?
"לפעמים יש כאלה שבאים אליי בצחוק ורוצים להתאגרף איתי אבל לשמחתי שום דבר מעבר לזה. מישהו שאל אותי בכפר איך אני נשאר ככה צנוע ולא מסתובב עם החזה נפוח שכולם ידעו שאני אלוף עולם, ואמרתי לו שמבחינתי זו ההצלחה שלי. אני רוצה לעזור לאנשים עם הכוח שלי ולא להפך, ואם קורה משהו אני מעדיף לדבר מאשר לגלוש לפסים אלימים כי אני יודע כמה אני חזק וזה יכול להיות ממש מסוכן".
יש לך היום את כל התנאים להצלחה?
"במשך תקופה ארוכה הייתה לי בעיה כלכלית, אפילו ברמה של למלא דלק ברכב כדי להגיע לאימונים אבל עכשיו בהתאחדות אילת עוזרים ותומכים בי ואני שמח שהצלחתי להחזיר להם עם ההישג בסין״.
על מה אתה חולם?
"המטרה שלי לעשות בעתיד קרבות קיקבוקסינג מקצועיים בלי מיגון. זה משהו שעושים פעם בשלושה חודשים מול מתחרה אחד. אני יודע איך זה נשמע, אבל זה מה שאני אוהב לעשות. בנוסף אני חולם בעתיד להיכנס בעזרת השם לסבב אומנות הלחימה של ה־UFC״.
תגובת שב״כ: הטיפול בנוסעים אוסיד ג׳ודה ורימאן עבד אל קאדר בוצע בהתאם לנוהלי הביטחון, באופן מקצועי ואדיב תוך הקפדה על כבודם.