ענף הספורט המוטורי בישראל נחשב לקטן ומשני עד מאוד וכולל מאות ספורות של משתתפים במרוצי מכוניות ואופנועים ברחבי העולם, מה שהופך כל הצלחה בתחום לחגיגה גדולה, ודאי בתקופה המורכבת שעוברת עלינו. הישג כזה רשמו לפני שבועות אחדים הרוכב נתנאל אזולאי והנווט ואיש המרוצים המנוסה זיו כרמי, שזכו בראלי באחה יוון 2025 - אחד ממרוצי השטח הנחשבים באירופה, שנכלל גם באליפות מסעות הראלי של הפדרציה הבינלאומית לספורט מוטורי ה־FIA. מדובר במסע מתיש בן שלושה ימים המתקיים על רכב שטח מסוג באגי שבו חצו השניים כ־800 קילומטרים, 580 מהם תחרותיים במהירויות עצומות ובתנאי שטח קשוחים ומשתנים.
מה שעוד יותר מרשים בהישג הוא שהשניים מעולם לא התאמנו יחד עד שהגיעו לאתר התחרות עצמו. "שבועיים לפני יריית הזינוק פנה אליי צחי כפרי - שהשתתף לאורך השנים בהרבה תחרויות בעצמו - והחליט ליזום תוכנית תחרותית ברמה עולמית לכמה נהגים בישראל, במטרה להגיע הכי רחוק שאפשר במרוצים הגדולים בעולם על רכבים מסוג פולאריס. הוא אמר שיש לו נהג מדהים להכיר לי וביקש שאסמוך עליו", מספר כרמי, "אני בנאדם שאוהב ללכת על בטוח ורוצה להתאמן ולהכיר את הפרטנר שלי לפני שאני יוצא למרוץ, אבל הפעם למרות שמאוד רצינו לא היה זמן לזה. כפרי הציע שהפעם אקח את זה בכיף, שהוא יהיה שם כחלק ממעטפת טובה שנקבל וחבל שאפספס והחלטתי ללכת על זה".
מתחת לראדר. במהלך התחרות | צילום: באדיבות המרואיינים
ארצי אומנם מעולם לא דיבר עם כרמי עד שההצעה מכפרי הגיעה אבל ידע היטב במי מדובר. "כרמי הוא דמות כמעט מיתולוגית בעולם האופנועים בארץ ואם אתה בתחום גם אם לא פגשת אותו אתה יודע במי מדובר", הוא מחמיא, "בעיקרון היינו צריכים להתאמן לפני כן אבל לוח הזמנים פשוט לא אפשר. רק אחרי שסגרנו שנלך על זה הזמנתי באגי חדש, שעברו 72 שעות עד שהגיע ואז שני מכונאים בנו אותו במשך 72 שעות נוספות מסביב לשעון, כי היינו צריכים להעלות אותו לאונייה כדי שיגיע ליוון בזמן". לאחר שהוחלט על השידוך המקצועי דיברו השניים כמה פעמים בטלפון אבל בפועל נפגשו רק באזור המסעדות בשדה התעופה בן־גוריון. "ראיתי אותו יושב ואוכל משהו אבל לא הייתי בטוח במאת האחוזים שזה הוא אז התקשרתי כשאני עומד קרוב אליו", צוחק ארצי, "ידעתי שהוא תותח אבל אתה לא מתחיל להכיר בנאדם עד שאתה מתחיל לדבר איתו, ומהרגע שהתחלנו היה ממש כיף, הכול זרם ורץ כמו שצריך".
גם כרמי זוכר לטובה את הקליק הראשוני. "היה לנו מפגש טוב עם אנרגיה מצוינת מהשנייה הראשונה. באנו קלים וזורמים עם הבנה שיש לפנינו אתגר שלכל אחד יש בו את התפקיד שלו במטרה לנסות את זה ביחד. כבר בדרך למתחם התחרות שראיתי איך הוא נוהג הבנתי שהוא נהג שיודע מה שהוא עושה וזה נתן לי תחושת ביטחון".
אחרי שלוש שעות טיסה נחתו השניים ביוון והמשיכו לעוד שעתיים נסיעה ברכב לקסטוריה, עיר לחופו של אגם אורסטיאדה במחוז מערב מקדוניה, שם התקיימה התחרות. "היה לנו יום וחצי להכנות כשהיום הראשון מוקדש כולו לבדיקות טכניות והרכבת עזרים טכניים על הכלי, וחצי יום נוסף לנסיעת מבחן", מסביר כרמי, "נהג ונווט מתאמנים בדרך כלל קרוב ל־20 פעמים לפני תחרות, אבל עבורנו נסיעת המבחן של ארבעה קילומטרים הייתה ההזדמנות היחידה לתרגל איך אנחנו מתקשרים בינינו".
השלב הראשון בתחרות ביוון שבה השתתפו 18 זוגות היה פרולוג שמטרתו לקבוע את המיקום בזינוק הרשמי יום לאחר מכן. על כל צמד היה לעבור מסלול של שישה קילומטרים בזמן המהיר ביותר. כל קבוצה השתתפה בשלושה מקצים שונים, והתוצאה הטובה ביותר משלושתם משמשת לקביעת הדירוג. "יומיים לפני שהתחלנו ירד באזור גשם ללא הפסקה והמסלול היה חלק ורטוב. יצאנו למקצה הראשון של הפרולוג ובפנייה האחרונה של סוף ההקפה הראשונה ירדנו ירידה חדה, כשנתי טס ומנסה להאט אבל לא מצליח", כרמי משחזר, "בסוף מצאנו את עצמנו נתקעים במהירות בינונית בתוך עץ, כשהרדיאטור שלנו מתפוצץ לרסיסים".
"ידעתי שיש לנו רדיאטור להחלפה אבל לא על המאוורר שדבוק אליו כי לפני שנסענו לא היה להם אחד נוסף בחברה ואיך שעצרנו ירדתי מהר מהרכב, ראיתי מהצד את המאוורר תקין ושלם ואמרתי תודה לא־ל", נזכר אזולאי, "עבורנו זו הייתה קריאת השכמה שנבין שאנחנו לא משחקים פה, שצריך להיות מרוכזים ולקרוא את השטח כמו שצריך".
לאחר התאונה מיהרו השניים לעיר הסמוכה כדי להחליף את הרדיאטור. הם פספסו את המקצה השני בשלב הפרולוג אך הספיקו לחזור לשלישי. הם סיימו אותו בהצלחה בזמן שמיקם אותם במקום הרביעי בדירוג הכללי.
"בערב התקיים טקס הפתיחה של התחרות ובמהלכו הזמינו את עשרת הצוותים שסיימו במקומות הראשונים לבחור את המיקום בזינוק הראשון. זו שיטה שבעצם נותנת יתרון למי שסיים ראשון את שלב המבחנים. לא כל אחד רוצה להתחיל ראשון במרוץ עצמו, כי אז אתה בעצם פותח את הדרך לאחרים - יש פחות סימנים על החול, אתה עלול לעשות טעויות ויש יותר חששות", מסביר כרמי, "בסופו של דבר ניתנה לנו אפשרות לבחור או להיות ראשונים ולפתוח את הדרך או להתחיל במקום הרביעי, שבו סיימנו את הפרולוג. נתי הציע שנבחר להיות ראשונים, שנצא לשדה פתוח בלי אבק בפנים במטרה לנצח מהרגע הראשון, והסכמתי ללכת על זה. ברגע שעשינו את זה הטורקים שסיימו ראשונים את הפרולוג שמחו עד השמיים. הם האמינו שאנחנו נפתח את הדרך והם יעקפו אותנו, אבל לנו היו תוכניות אחרות". התחרות התקיימה בין הרים בגובה של 2,000 מטר ובנוף מרהיב.
"במשך היום אתה נע על רכסים לאורך עשרות קילומטרים, לצד אגמים וצוקים. בהרבה פניות אתה פשוט מגרד את ההר, בנוסף לירידות חדות שבהן אתה מאבד לרגעים את היכולת לעצור וצריך לנהל את הנסיעה במינימום של טעויות", מתאר כרמי, "שיטת הניווט בתחרות היא באמצעות מה שנקרא ספר דרך, שבו מצויר לי המסלול ומה מצפה לנו בכל מקום נתון. הניווט התנהל בזכות הקצב שהכתבנו יחד, כשאנחנו מתקשרים בעזרת קשר פנימי בקסדות בתור הבאגי עצמו".
הובלה מהשנייה הראשונה עד לאחרונה. בטקס הזכייה | צילום: באדיבות המרואיינים
התחרות עצמה התקיימה במשך יומיים. בכל יום נערכו שני שלבים עם הפסקה ביניהם, ורכיבה כוללת של שבע שעות ומאות קילומטרים. בין המסלולים התחרותיים יש קטעי קישור באזורים עירוניים שבהם צריך לנהוג לפי חוקי התנועה במקום. "אף על פי שהיו לנו מתחרים טובים, מהרגע הראשון הרגשתי שננצח ובאמת פתחנו את המקצה הראשון בצורה מצוינת וסיימנו אותו ב־3 דקות הפרש מהרכב הבא אחרינו, שזה נהדר", מספר אזולאי, "בשלב הזה הרגשנו שאנחנו מהירים מדי והחלטנו להוריד הילוך במקטע השני ולנסוע יותר בטוח ולמרות זאת סיימנו את היום הראשון בהפרש של 8 דקות מהרכב אחרינו, זמן שקשה מאוד לצמצם". היתרון הזה צומצם במעט מאחר שה־GPS שמחובר לרכב התריע כי השניים עברו את המהירות המותרת (125 קילומטרים לשעה בשטח תחרותי, 50 בשטח עירוני) ארבע פעמים במהלך היומיים, וכל קנס מוריד מהזמן שהשיגו השניים. הם נקנסו סך הכול בדקה ו־40 שניות. למרות ההצלחה והיתרון הגדול במקום הראשון הדברים היו רחוקים מלהיות מושלמים עבור הצמד. "באמצע היום הראשון אחרי ירידות ארוכות הברקסים שלנו התחממו ונשחקו ומצאנו את עצמנו בסיטואציה שאין לנו ברקסים אחוריים במצב תקין לקראת היום המכריע", מספר אזולאי, "למזלנו צחי כפרי היה בצוות הטכני שלנו והוא מיד דאג להטיס ברקסים לאתונה, מצא מישהו שיסיע אותם אלינו ובחמש בבוקר למחרת הם כבר היו אצלנו".
השניים גם היו מעורבים בכמה אירועים שבנס נגמרו בשלום. "בחלק גדול מהתחרות אתה נוסע במהירויות שנעות בין 90 ל־125 קמ"ש, והמסלול כולל המון פניות, לפעמים בזו אחר זו, וצריך להיות מאוד זריז גם בהתראות שלי לנתי וגם במהירות התגובה שלו. את אחת הפניות שמאלה לקחנו מהר מדי ופתאום מצאנו את עצמנו כששני הגלגלים האחוריים מגלחים את הקצה של הקצה של הצוק, כשאני נמצא בצד שלו, שזו חוויה מפחידה למדי, והכלי כבר ירד למטה עם החלק האחורי שלו. למזלנו לנתי יש הרבה ניסיון, הוא כבר עבר דברים כאלה בעבר ובנס ניצלנו מסיטואציה מאוד לא נעימה", מספר כרמי, "במקרה אחר, פנייה לא טובה שלקחנו העיפה אותנו לתוך שדה פתוח מעבר לתעלת מים קטנה ולמזלנו לא קרה לנו כלום וברגע אחד חזרנו לשביל של התחרות. אלו דברים שנזכרים בהם רק אחרי התחרות, כשמשחזרים מה קרה".
את היום המכריע החלו השניים ביתרון מבטיח ובידיעה שאם ינהגו בחוכמה הניצחון בכיס שלהם. "הבנו שהכול תלוי בנו ושחשוב לנהוג הכי רגוע שיש בלי להשתולל ופשוט הורדנו הילוך. זה הגיע למצב שהתחלנו לדבר על החיים האישיים שלנו ובעצם להכיר בפעם הראשונה, ולקראת הסיום כרמי כבר הוציא מצלמה, החל לתעד את הדרך כשאני כבר מבין איפה אני ופחות צריך את העזרה שלו בניווט", מספר אזולאי, "זמן קצר לפני הסוף נתנו צעקה חזקה שעשינו את זה וברגע שחצינו את קו הסיום נתנו כיף חזק אחד לשני ושמחנו מאוד. זה לא דבר קל לנצח תחרות כזו מול 17 צוותים טובים, וכל יום אתה מסיים מותש לחלוטין. זו נסיעה מאומצת בריכוז מרבי של מאות קילומטרים על כיסא לא הכי נוח בעולם, כשבכל רגע נתון אתה עלול לעשות טעות, לסבול מפנצ'ר או תקלה טכנית, והכול יכול להסתיים בשנייה".
מה התחושות כשמגיעים לקו הסיום?
"היה מאוד מרגש", אומר כרמי, "אחרי שחוצים את קו הסיום, ספר הדרך מכוון אותך לתוך העיר עצמה ואתה מנווט עד שאתה מגיע למרכז. שם העלו את הרכב שלנו לבמה, ראיינו אותנו ובפעם הראשונה קשרנו את דגל ישראל ואת סמל החטופים בגאווה, שכולם יראו. עד אז ולמרות שהמתחרים שלנו ידעו מאיפה אנחנו, היינו קצת מתחת לרדאר כי לא רצינו להסב תשומת לב מיותרת. טקס הסיום התקיים מול אלפי צופים עם ראש העיר, ראש ה־FIA שהפיקו את התחרות ועוד כמה מראשי הענף באירוע מאוד מושקע. היה קשה לקלוט את המעמד, האושר היה גדול עם הניצחון ודגל ישראל מונף ככה בגאון עם 'התקווה' ברקע ושני צוותים של נהגים טורקים לצידנו במקומות השני והשלישי. זה היה כיף והתחושה הייתה עילאית".
למרבה ההפתעה, למרות המאמצים וההשקעה הגדולה זכייה במרוץ לא מתגמלת כספית, אלא ההפך הוא הנכון ומי שמשקיעים כדי להשתתף בו הם הנהגים ואנשי הצוות שלהם. "עלות של תחרות כזו היא בסדר גודל של 150 אלף שקל, קיבלנו תמיכה מכמה גורמים מסחריים אבל לא כי זה מביא להם פרסום אלא נטו בגלל החברות שלי איתם", מסביר אזולאי, שכבר זכה בתחרות דומה לפני כשלוש שנים, "היינו סך הכול צוות של עשרה אנשים ומגיעה המון תודה לאופיר חן שבנה את הרכב ולכפרי שיזם את הכול, בנוסף לחברים שהיו איתנו, דאגו שיהיו אוכל טוב ושתייה בין המקצים בנוסף לאווירה טובה וכיפית".
זיו כרמי, 40, גר ביישוב אביאל ומגיע בכלל מעולם האופנועים. "התחלתי לרכוב בגיל 15 בזכות השראה שקיבלתי מאנשים כמו אביב קצ'אי, נדב לוגסי וניר שפיצר, דמויות מיתולוגיות והחלוצים של תחרויות האופנועים בארץ בשנות ה־80. למדתי רכיבה מקצועית בארצות הברית, בגיל 16 השתתפתי וניצחתי בפעם הראשונה במרוץ תחרותי בעמק ולאורך השנים השתתפתי ביותר מ־350 תחרויות אופנועים מקצועיות בארץ ובעולם. מחלק מהן יש לי זיכרונות טובים עם זכיות והרבה גביעים", הוא מספר, "ב־2011 פתחתי בית ספר ומאז אני מאמן רוכבים מכל הסוגים וכל הרמות בארץ ובעולם ובנוסף אני מפעיל את מסלול המוטוקרוס היחיד בארץ כיום שנמצא בפרדס־חנה".
צילום: באדיבות המרואיינים
נתנאל ארצי, 36, גדל וחי במושב ישרש ומנהל עסק למכירת חומרי בניין. "אני אוהב ספורט מוטורי ומחובר אליו כל חיי. הכלי הראשון שלי היה טרקטורון, רכבתי עליו במשך שנים בשביל הכיף עם חברים", הוא מספר, "ב־2017 עברתי לרכבי באגי ובשלב מסוים התחלתי להשתתף בתחרויות ומהרגע הראשון השאיפה הייתה תמיד לנצח בכל מרוץ".השניים מביעים אכזבה ממצבו של הספורט המוטורי בארץ. "רק כשחזרנו גיליתי שהיו המון אנשים שעקבו אחרינו במהלך התחרות בזמן אמת, באמצעות ה־GPS שאפשר להם לראות איפה אנחנו ובאיזה מיקום באתר התחרות", מספר אזולאי, "הרבה מאוד אנשים אוהבים את הענף בארץ והלוואי שהוא היה מפותח יותר, שהיו יותר חסויות ושהמדינה הייתה תומכת יותר, כי העלויות כרגע מאוד גבוהות ולא כולם יכולים לעמוד בזה".
איך אתם מסבירים שהענף המוטורי לא מקבל תמיכה בארץ?
"כרגע אין מי שיצליח לחבר בין הרשויות השונות למתן אישורים לארגן מרוצים שיעברו בין ערים שונות. בנוסף יש הרבה שטחי אש של הצבא, שמורות טבע ומציאות שבסופה ישראל היא מקום קטן", מסביר כרמי, "כרגע יש חברה אחת בלבד שמפיקה תחרויות קטנות שלוש פעמים בשנה, ובשנתיים האחרונות בגלל המלחמה אין מרוצים בכלל. חשוב גם לפתח עוד מסלולי מוטוקרוס כמו שלי במטרה לגדל דור צעיר ומצליח".
איך ההצלחה בתחרות משפיע על שיתוף הפעולה ביניכם?
"קודם כול אני מאמין שנמשיך להיות חברים קרובים, ובקטע המקצועי המטרה היא שתהיה המשכיות", אומר אזולאי. "רצינו לצאת לראלי הקרוב ברומניה, אבל ויתרנו בגלל המצב הביטחוני ונקווה לצאת לבא אחריו בעוד כמה חודשים. גם הראלי דקר זו מטרה עבורנו וזו הליגה הכי גבוהה שניתן להגיע אליה בענף הזה". וכרמי ממשיך, "בשלב הראשון עלינו לעבור עוד כמה ראלים כמו זה שזכינו בו, כדי לצבור ניסיון, אבל אנחנו כבר מפתחים את הרעיון במטרה להגיע לראלי דקר כי כאן צריך תוכנית גדולה ויקרה בהרבה ונזדקק לליווי מסיבי יותר ולסיוע. עבורי, מעבר לכיף, מה שעשינו הוא מדידת יכולות מול העולם והתמודדות מנטלית. הייתה לנו פתיחה טובה וצריך לראות איך נמשיך מכאן לעוד הרפתקאות מיוחדות כאלה".