השחיינית שהתנגדה לנאצים והמתאבק שהרג שודד: הגיבורים הנשכחים של הספורט היהודי

המתאגרף שהכה את נשיא מצרים לעתיד, הכדורגלן שהגיע לעבוד, האתלט שיזם את המרתון הארץ־ישראלי הראשון וגם ניצח בו, השחיינית שסירבה לשחות באולימפיאדה הנאצית והשחיינית הראשונה, לכאורה, שצלחה את הכנרת, הסייר שקטל שודד ערבי והגן על הארץ והכדורסלן נמוך הקומה: כל אלה מככבים בספר "'לא ספורט לשם ספורט': גיבורי ספורט בתקופת היישוב" (הרואה אור בהוצאת מכון מופ"ת), מאת ההיסטוריון פרופ' אודי (יהודה) כרמי. כולם הועלו על נס בימי המדינה שבדרך לאו דווקא בשל הישגיהם הספורטיביים, אלא בגלל ההילה המיתולוגית שנקשרה בשמם.

"הספורט הציוני, נודה על האמת, לא מוצלח במיוחד", אומר כרמי. "מאז הקמת המדינה השגנו רק עשרים מדליות אולימפיות. לפי משה צימרמן בספרו 'דת השרירים', ספורטאים ממוצא יהודי השיגו מספר זהה של מדליות רק באולימפיאדת לוס־אנג'לס 1932, ובאולימפיאדת ברלין 1936 הם השיגו 16 מדליות. גם אחרי השואה המשיכו יהודים להצליח: השחיין היהודי־אמריקני מארק ספיץ השיג לעצמו שבע מדליות זהב באולימפיאדת מינכן 1972. אנו אוהבים להתהדר בסיפורים שמבטאים האדרה לספורטאים שלנו, ואנחנו לא היחידים שעושים זאת כאומה, וגם הספורטאים שלנו שיתפו פעולה, כי מה רע לספורטאי להיות גיבור ציוני?"

כרמי הוא היסטוריון ספורט ודקן הסטודנטים בתל־חי, אוניברסיטה בהקמה. בתור סייף אולימפי לשעבר וחבר הוועד האולימפי הישראלי, הוא בוחן את תולדות הספורט במתודת המיקרו־היסטוריה: הוא סוקר את חייהם של הספורטאים כדי ללמוד על התרבות שסבבה אותם ועל התקופה כולה. עוד בהיותו מאמן החל כרמי ללמוד פילוסופיה והיסטוריה, והיה לחוקר היסטוריית הספורט. את הדוקטורט עשה בהנחייתו של פרופ' גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה. לבד או עם אחרים הוא חקר במשך השנים גם את תולדות התחום שלו, הסיף, את אגודות הספורט ועסקני הספורט בישראל, ואת תולדות האיצטדיונים והמרחבים של המשחק הספורטיבי כאן. הוא כתב על ראשיתו של הספורט ההישגי בישראל, אך גם חקר את תולדות הקרקס, נערות הגומי וההולה הופ ועוד. "הגוף האנושי אינו רק שרירים, תאי שומן, עצמות וכלי דם", הוא אומר. "דרכו מסופר הנרטיב של החברה ויש לו תפקיד פעיל וחשוב בדמיון הקהילה הלאומית. הוא מבטא זהות לאומית ובאמצעותו מתגלמים רעיונותיה. הוא צוהר לתרבות. לכל פעילות גופנית יש אמירה חברתית ותרבותית".

כרמי, בן 64, גרוש ואב לשלושה, מתגורר בחיפה, עיר הולדתו וילדותו. אמו חנה עבדה כמורה, ואביו הוא השופט בדימוס אמנון כרמי, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה וממייסדי תחום המשפט הרפואי. כמו בנו, גם כרמי האב היה בצעירותו אלוף ישראל בסיף. "מצד אבי אני דור שלישי או רביעי לסיף במשפחה", מתאר כרמי. "אבי היה אלוף ישראל לאורך שנים עד שאמרו לו שהוא לא יכול להיות שופט אם הוא ממשיך להתחרות, ורק אז הוא הפסיק". אביו לא דחף אותו להסתייף, מספר כרמי, אבל כבר מגיל חמש הוא לבש את בגדי ההסתייפות הלבנים: "היה ברור שאחר הצהריים נוסעים לאימון סיף בבית הפועל בחיפה".

בספרו הראשון, "ספורט בהגירה" (הוצאת רסלינג, 2013), הוא מספר כיצד אביו, יו"ר ועדת הסיוף בהתאחדות הספורט, רקם עם אחרים באמצע שנות השישים את הרעיון להשתמש בסיף כספורט חינוכי ושיקומי לעולים יוצאי עדות המזרח. בהכשרה מיוחדת שיזם השתתפו גם מנהיגי תנועת הפנתרים השחורים: ב־1972, למשל, קיבל ראובן אברג'ל, מראשי הפנתרים השחורים, תעודת מדריך סיוף מבית הספר למאמנים ולמדריכים של מכון וינגייט.

בסיף שלושה סגנונות שונים. כרמי התמחה בלחימה בפלורט, שיש לו להב דק וגמיש. זהו סגנון הסיוף המורכב ביותר, שמתבסס על זכות הדקירה, כלומר, לא כל מי שדוקר ראשון הוא שזוכה בנקודה. את שירותו הצבאי עשה כרמי כספורטאי מצטיין, ובשנות השמונים נסע לכמה שנים להתאמן במועדון הסיוף האולימפי בבון, תחת חסותו של המאמן הלמוט קוך. הוא היה אלוף ישראל בסיף ב־1981, אלוף המכביה ב־1981 ומקום רביעי באליפות העולם בלוזאן ב־1987. "שלושה קרבות, שלושה ניצחונות, ובום, מצאתי את עצמי בבית הגמר עם כל הגדולים בעולם", תיאר כרמי הצעיר את הרגשתו בעיתון מעריב ב־1987. "אני לא יודע בדיוק איך מעריכים בארץ את ההישג, אבל זה משהו עצום. ממש לא ייאמן שאני, אודי כרמי, הסייף מספר ארבע בטיבו בעולם". היום הוא דווקא מבין איך הגיע לשם: "אולי היו בארץ ספורטאים כישרוניים ממני, אבל הייתי חרוץ, וזה מה שחשוב", הוא מסביר. "כשהייתי מאמן נזכרתי בהם ואמרתי שלו יכולתי לאמן אותם, הם היו מצליחים. מסתובבים לנו אלופים אולימפיים ברחובות, והם פשוט לא מגיעים לידיים הנכונות".

כרמי היה אמור לייצג את ישראל באולימפיאדת סיאול 1988 לצד הסייפת לידיה חטואל, אבל התחרויות התקיימו ביום כיפור, ולכן השניים לא זכו להישלח לקוריאה. "הייתי הראשון במשלחת הישראלית עם כרטיס לאולימפיאדה", הוא נזכר באכזבה. "חצי שנה לפני האולימפיאדה הודיעו לנו שאנחנו לא נוסעים. ידעתי שאלה המשחקים האחרונים שלי, וזה היה נורא. התאמנתי לרגע הזה כל החיים". נחמה מסוימת הזדמנה לו ב־2008, באולימפיאדת בייג'ינג, כשנשלח אליה בתור מאמנו של הסייף תומר אור, כיום מאמן נבחרת ישראל בסיף. "אני גידלתי את תומר", הוא אומר. "מדי פעם הוא מזמין אותי לתת שיעורי סיף, ואני נהנה מזה ואוהב להיות העוזר שלו. כבר שנים אני לא עוסק בסיף, ולפעמים אני מתגעגע לזה".

מקומם של הלאום והמדינה בספורט תמיד היה חשוב ומשפיע, אבל אופן ההשפעה משתנה בהתמדה. רבים מספורטאי ישראל מסורים לעם ולארץ, אך בדרך כלל בפחות פאתוס מבעבר, ושחקני הווה ועבר באירופה וברחבי העולם משתתפים במאמצי ההסברה. אולם בעבר, ומחקריו של כרמי עוסקים גם בזה, ספורטאים שיצאו מהארץ לטובת קריירה בינלאומית נתקלו בכינוי הבלתי מחמיא "יורדים"; היום מי שמשחקים בחו"ל זוכים להערכה מיוחדת. בימי ראשית המדינה, קצינים בכירים בצה"ל בחרו את חברי נבחרת ישראל בכדורגל, ומי שלא לחם במלחמת העצמאות לא התקבל אליה; היום, ספורטאי מוצלח במיוחד זוכה למעמד "ספורטאי מצטיין" ומקבל פטור משירות קרבי. פעם הכדורגל היה תחביב; היום כדורגלנים ישראלים משתכרים מיליוני דולרים בארץ ובעולם, וידועים באורח חיים ראוותני.

"אנחנו השתנינו והנסיבות השתנו", אומר כרמי. "אני עדיין מתרגש אם אני רואה את דגל ישראל מונף על התורן בסיום תחרות ושומע את שירת התקווה. אני מאמין בספורט הישראלי, מאמין גדול באנשים שעושים, אבל הייצוג הלאומי בספורט הוא קצת פרובינציאלי. אני לא מכיר דבר כזה במדינות אחרות בעוצמה כזאת. יש מדינות שאפילו מתרחקות מזה במודע, כמו גרמניה למשל, כי להיות גרמני שמייצג את גרמניה זה דבר טעון בגלל העבר שלהם. אצלנו זה בדם: אם אתה בחוץ, אתה צריך לייצג אותנו. בואו נהיה קצת נורמליים, לא צריך בכל דבר את העול של המדינה והפוליטיקה על הגב, גם ככה ספורטאי נתון במתח פיזי ונפשי. אני אומר לספורטאי של היום, לך תייצג את הספורט הטוב, ואם בסוף היום גם נשיר את התקווה – נשמח".

נדרשו רק כמה עשורים כדי להפוך לניצחון את תיקו ההתאגרפות בין נציג "יהדות השרירים" עמיאל אבינרי ובין מוחמד נגיב, לימים ממנהיגי מהפכת הקצינים החופשיים

ביישוב היהודי הקטן בארץ ישראל בשנות השלושים, לא היה מי שלא ידע מיהו עמיאל אבינרי רֶבֶּלְסְקִי, שרוב האנשים הכירו בכינוי "אמיל". הוא היה מציל מיתולוגי בתל־אביב, שהייתה לו אפיזודה בתור שחקן קולנוע בגרמניה, שנגדעה עקב עליית הנאצים לשלטון, אך לדברי ימי היישוב הוא נכנס משום שהתחרה באגרוף מול לא אחר מאשר מוחמד נגיב, מתאגרף מצרי עלום אך מאיים, שיהיה לימים נשיא מצרים.

נגיב היה גדול גוף, אבל אמיל כבר התחרה מול יריבים גדולים וגבוהים ממנו. מתאגרפים יהודים נהגו אז להתחרות מול יריבים אנגלים, אנשי המנדט הבריטי, וכך פרקו בזירה תסכולים מדיניים. אחד מיריביו הבריטים של אמיל, אלברט סימן הארווי, הדהים את אמיל מבחינת הבדלי הגודל ביניהם. מאמנו של אמיל באגרוף, שהיה לא אחר מהמשורר אלכסנדר פן, אף אמר לאמיל: "תראה איזה יריב יש לך". אמיל תיאר את הארווי כך: "הסתכלתי וראיתי מולי ענק בגובה שני מטר, שהתברר לי ששקל 20 ק״ג יותר ממני... הייתי כמו פשפש על ידו״ (כך הוא מצוטט בספר "איפה הם היום", 1978). רגע לפני שעלה לזירה אמר "תמות נפשי עם פלשתים", והצליח להפוך את נחיתותו הגופנית ליתרון. הקרב מול הבריטי החסון נגמר בתיקו. כעת, מול המצרי נגיב, ביקש אמיל לשחזר את ההצלחה, ואכן ב־6 ביולי 1933, בגן רינה בתל־אביב, הסתיים הקרב בתיקו.

הדיווחים על הקרב של אמיל ונגיב בגן רינה לא נועדו רק לספר את ההתרחשויות, אלא גם להציג את העימות כסיפור של דוד נגד גוליית. "באירוע הזה, כמו בתחרויות האגרוף מול הבריטים, ויתרו מראש על קטגוריות המשקל כדי שיהיה Show מוצלח", מסביר כרמי. "כדי להמחיש כמה אמיל הצליח כשהשיג תיקו מול יריב חזק, נכתב בעיתונות העברית שנגיב היה סגן אלוף העולם באולימפיאדת לוס־אנג'לס בשנת 1932. אלא שבדקתי ומצאתי שמצרים השתתפה בכל האולימפיאדות מלבד זו, בעקבות מצב כלכלי רעוע. היה קל לשקר לציבור, כי ידעו שאיש לא ילך ויבדוק".

אמיל היטיב לבטא בהווייתו את "יהדות השרירים", מושג שטבע מקס נורדאו, ממנהיגי התנועה הציונית, כתגובת נגד לתדמית היהודי הגלותי החיוור והרופס. "אמיל הראה למצרי התנגדות חזקה. לא רק התנגדות אלא התקפה", נכתב במעריב בכתבה שחזרה ונזכרה בקרב ההוא, לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ביולי 1952, בין השאר בהנהגתו של נגיב. "בטעמו את אגרופו החזק של אמיל משנה הערבי את הטקטיקה שלו ופוסק מהתקפותיו אבל מונע גם בעד התקפותיו של אמיל בסוגרו את ידיו... בסוף ההתחרות פוגעת אחת ממכותיו של אמיל בלסתו של מתנגדו. המצרי... נדהם וכושל". כותרת הכתבה הייתה "כיצד הוכה הדיקטטור המצרי בתל־אביב".

כשנגיב מונה לנשיא מצרים כשנה לאחר מכן הכריזה התקשורת העברית על אמיל כמנצח בקרב ההוא, ושכחה לגמרי שהוא הסתיים בתיקו. בכתבה שפורסמה כשבעה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים תואר אמיל בתור "הגבר אשר הנחית נוקאאוט לאלופי מצרים הרבה לפני שעשה זאת חיל האוויר שלנו".

שמעון "לומק" לאומי, שעזב את קבוצת הכֹּח וינה ועלה ארצה, הגיע קודם כול כדי לבנות, אבל המיתוס אפשר לו גם להיבנות

"אזרח טוב, יודע לסבול... נאמן, היודע חובותיו ומעריך את זכויותיו", ו"נושא על כתפיו את הספורט הישראלי" – כך מוגדר גיבור הספורט העברי בספר "כוכבי הספורט הישראלי" משנת 1957. הכדורגלן המיתולוגי שמעון "לומק" לאומי (במקור רוטנר), מכוכבי קבוצת הכדורגל הכֹּח וינה, בהחלט יכול לגלם את הדמות הזאת. כשהגיע לארץ ישראל בשנת 1920 הוא עבד זמן מה בסלילת כבישים בעמק יזרעאל ובבנייה בתל־אביב, ואבק כוכבים חלוצי דבק בו. הוא כונה "הספורטאי עם אמת הבניין". העיתון "אֹמֶר" תיאר, במלאת עשרים שנה לעלייתו של לומק ארצה, כיצד אחז בלומק "דיבוק" החלוציות, ואיך ויתר על קריירה מבטיחה באירופה, במועדון הספורט היהודי המוביל עד מלחמת העולם השנייה, והגיע לארץ ישראל. בכתבה הוא תואר כבעל תכונות אישיות וגופניות על־טבעיות כמעט, שחקן שגובר על כל יריביו ומהפנט את שאר השחקנים במגרש.

תקופתו בסלילה ובבנייה הייתה קצרה, ואחריה הוא שב למדי הכדורגל ושיחק במכבי תל־אביב. באמצע שנות העשרים אירחה הקבוצה פעמיים את הכֹּח וינה בתל־אביב, ולומק הבקיע את השער היחידי בשני ההפסדים של מכבי, וזכה לתהילה. כשיצא עם מכבי לשחק בווינה נגד קבוצות יהודיות, במקביל לקונגרס הציוני ה־14 שהתכנס שם, זאת הייתה הופעת הבכורה של קבוצת כדורגל ארץ־ישראלית בחו"ל. בהסתדרות מכבי העולמי, שהתכנסה גם היא בעיר באותה העת, סברו כי תחרויות כדורגל יכולות לשמש תעמולה לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל. מכבי לא ביישה את הפירמה וסיימה את מסעה באירופה עם 13 ניצחונות.

בשנת 1927 היה לומק למאמן מכבי תל־אביב, אך גם המשיך לשחק בה כשחקן. בהמשך היה למאמנה הראשון של נבחרת ארץ ישראל. "שני כתרים חלוציים נשא האיש הצנוע", הללו אותו בעיתון "הבֹּקר" ב־1964. "עבד בכבישים, רקד הורה בלילות, ואף רעב. אולם מצא לו כר נרחב להפצת הספורט ובזה הצליח... כאשר מכבי תל־אביב זכתה בפעם הראשונה בשנות העשרים בגביע הארץ־ישראלי, שקבוצת המשטרה הבריטית החזיקה בו, היה זה חג לאומי, ולומק גיבורו".

לדברי כרמי, עברו של לומק בהכֹּח וינה העלה את קרנו בארץ ישראל: "הכֹּח הייתה קבוצה יהודית מיתולוגית, שאפילו זכתה פעם אחת בליגה האוסטרית, כך שמי שבא מקבוצה כזו היה חצי אלוהים. בתור מאמן הוא הטמיע כאן את שיטות המשחק של הכֹּח והביא את המודרניזם לכדורגל הישראלי. בה בעת, עד סוף ימיו הוא היה הספורטאי הבונה והסולל, דמות מופת בספר ילדים שחינך דורות".

הספר שכרמי מדבר עליו הוא "כך אהיה חזק" מאת מאיר בניהו, שיצא לאור בשנות השישים. כרמי מכנה אותו "שולחן ערוך ספורטיבי": בניהו מסביר לילד מה עליו לעשות כדי להפוך לאתלט, ובין השיעורים הוא מגולל גם סיפורי גבורה של ספורטאים בתקופת היישוב. בפרק על לומק חווה ילד אכזבה בשל הפסד נבחרת ישראל מול נבחרת טורקיה, וסבו מספר לו על ימי תהילתו של הכדורגל העברי דרך סיפורו של לומק, אשר "חש שחייו לא יהיו חיים, אלא אם כן הוא ישתף עצמו בבניין המולדת העתיקה החרבה". וכך, "יום אחד נטש אפוא את מעמדו הרם בבירת אוסטריה ועלה לארץ. בלי תביעות ודרישות התייצב בלשכת העבודה ושמחה גדולה שמח כשנשלח לעבודה בבניין". לומק מתואר ככדורגלן שמגיע למגרש ישר מעבודתו בבניין, ועדיין כוחו במותניו להביס את יריביו: "דומה שאין הוא מתחרה ביריבים האנגלים, לא נלחם ולא משחק, אלא רוקד... בעוד שהכדור מטייל בין רגלי היהודים, היו האנגלים מתכעסים ביריביהם המתעתעים בהם והתחילו להכשילם... מעולם לא ראיתי את לומק נכשל או נפגע".

1934 הייתה השנה הדרמטית בחייו של האצן שניצח (ראשון) במרתון תל־אביב הראשון, ייצג את היישוב היהודי במשחקי אסיה, ואז נכלא בגין סיוע למעפילים

גם ולטר פרנקל הגיע ארצה מווינה, מבית ספוג ציונות. הוא היה אצן בהכֹּח וינה, וזכה באליפויות בינלאומיות כשייצג את אוסטריה. בהמשך עבר להתגורר בפראג, והצטרף לקבוצת הגיבור המקומית מטעם מכבי. הוא אף הכין את המשלחת של מכבי צ'כוסלובקיה למכביה הראשונה ב־1932. לאחר המכביה גזר את דרכונו האוסטרי, נשאר בארץ וצורף להנהלת מכבי.

כבר בראשית ימיו בארץ הוא הותיר חותם. בינואר 1934 הפיק את תחרות המרתון הראשונה בארץ ישראל, 42 קילומטרים מתל־אביב לנס־ציונה ובחזרה. מארגני האירוע חששו שלא יהיו נרשמים רבים, כי כמעט לא היו אז בארץ אצנים למרחקים ארוכים, אך כמה צעירים נרשמו ברגע האמת ועברו בדיקת רופא, וראש העירייה, מאיר דיזנגוף, הזניק את הרצים מרחוב ביאליק.

בריצה היו לא מעט רגעים קומיים, שלא ממש שירתו את האתוס של יהדות השרירים. "בהתחלה פרנקל נתן לרצים האחרים את היתרון ורץ לאט", מספר כרמי. "בהדרגה החלו הרצים לחוש כאבים, ונשרו מהמרתון. אחד מהם חש רעב ואכל שישה תפוזים. רץ אחר היה תשוש עד כדי כך שנענה להצעה של עגלון להסיע אותו. מהר מאוד התברר שרבים מהרצים לא יכולים לעמוד בריצת מרתון ונשארו בלי אוויר. המרתון היה דבר חדש, פנטזיה. אפילו פרנקל התמוטט באמצע, ואסור היה להרים אותו, אז מתואר כיצד אוהדים שליוו אותו באופנועים שרו לו שירים ציוניים, ואז הוא התאושש ורץ. כך מבנים ציונות באמצעות ספורט".

פרנקל חצה את קו הסיום ראשון, כעבור שלוש שעות ו־15 דקות, וניצח לקול תשואות הקהל. גם לאחר מכן המשיכה 1934, בינתיים, להאיר לו פנים. בסוף פברואר הוא יצא לייצג את ארץ ישראל במשחקי אסיה המערבית (מסואץ ועד סינגפור), שהתקיימו בניו־דלהי, יחד עם עוד שלושה אתלטים בני היישוב ושני שחיינים, והספורטאים נחלו הצלחה רבה ועזבו את תת־היבשת בתחילת מרץ עם 12 מקומות ראשונים, 12 מקומות שניים ו־11 מקומות שלישיים. הם שובחו בעיתונות התקופה והפכו לגיבורי ספורט מקומיים.

אבל בקיץ, למען הציונות, פרנקל הקריב את הצלחתו הספורטיבית. אוניית המעפילים אוניון, שיצאה מפיראוס, עגנה ב־24 באוגוסט 1934 בתל־אביב מול מגרשי התערוכה, מקום משכנו של אצטדיון מכבי. באותה העת נערך שם קורס מדריכי ספורט שפרנקל ניהל. "באמצע ארוחת שישי התפרץ לאצטדיון מעפיל נוטף מים וכחול מקור, שדיבר יידיש והסביר שהם הגיעו באונייה והם תשושים, וביקש עזרה", מספר כרמי. "החניכים יצאו לחוף בהנהגת פרנקל, ומי שידע לשחות שחה לעבר האונייה וסייע למשות את המעפילים לחופי תל־אביב".

המשטרה הבריטית נזעקה, והצליחה לעצור חלק מהמעפילים וגם כמה מאנשי מכבי, ובהם פרנקל. הוא נידון לארבעה חודשי מאסר בשל סיוע לעלייה בלתי לגאלית וישב בכלא יפו בתנאים קשים מנשוא, לצד רוצחים ואנסים. כששוחרר, אומר כרמי, הוא יצא מהכלא חלש גופנית עד כדי כך שלא היה כשיר להשתתף במכביה השנייה ב־1935. אחרי שהפסיק להתחרות בעצמו הוא פעל במשך שנים לפתח את הספורט הישראלי ובעיקר את ענף האתלטיקה, הקים אגודות ספורט חדשות, הנחיל שיטות אימון מתקדמות, הכשיר דורות של ספורטאים, העלה את המודעות לחשיבותה של הפעילות הגופנית וייצג את היישוב היהודי ואת מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. לימים עשה הסבה מקצועית, החל להתמחות בגינון ואף הוציא ספרי גננות מכוננים, כולל אנציקלופדיה כרטא לגננות המותאמת במיוחד לישראל.

רק בשנות התשעים קיבלה יהודית דויטש, שחיינית יהודייה ממוצא אוסטרי, את התארים שנשללו ממנה משום שסירבה להשתתף באולימפיאדה הנאצית

"אין ביכולתי להשתתף במשחקים האולימפיים בברלין, מצפוני אינו מאפשר לי זאת", כך כתבה השחיינית היהודיה־אוסטרית יהודית דויטש במכתב לאיגוד השחייה האוסטרי ערב אולימפיאדת ברלין 1936, שנערכה בחסותו של המשטר הנאצי. "עד כמה רצינית ההחלטה תעיד העובדה שברור לי לחלוטין שאני מוותרת בכך על הכבוד להשתתף עם נבחרת אוסטריה במשחקים האולימפיים. אני מצפה מכם להבין את מניעיי ומבקשת לא להפעיל עליי לחץ מצפוני".

דויטש, אז בת 18, כבר הייתה שחיינית מפורסמת ומעוטרת בארצה, אוסטריה שבטרם האנשלוס – הסיפוח לגרמניה. כשמכתבה פורסם בעיתונות היא מיד הושעתה מעיסוק בספורט במסגרת הלאומית האוסטרית, ושמה נמחה מטבלאות השיאים הלאומיים. רק בשנות התשעים השיבו האוסטרים לדויטש באופן סמלי את תאריה הספורטיביים שנלקחו ממנה בשל סירובה להתחרות. אבל בעיתוני ארץ ישראל היא זכתה מיד לשבחים: "סמל חי של מחאתנו הנמרצת נגד שלילת זכויות האדם ונגד אלה הרודפים עד חורמה את העם היהודי", כתב למשל עיתונאי הספורט אלכסנדר אלכסנדרוביץ'.

כרמי מזכיר שהימים היו טרם השואה, ואפילו טרם ליל הבדולח: "הייתה אז התנכלות ליהודים, אבל בשנת 1936 הייתה אפילו הקלה מסוימת ביחס ליהודים לקראת האולימפיאדה", הוא אומר. "דויטש ועוד יהודים סירבו להשתתף באולימפיאדה בשל האנטישמיות, והיא הפכה מיד לסמל ומופת". אביה של דויטש, תיאודור, היה ממייסדי אגודת הכֹּח וינה, והוא ודאי השפיע על החלטתה.

בוועד האולימפי הארץ־ישראלי, שקיבל הזמנה לאולימפיאדת ברלין, סיפקו תשובה רפה יחסית לסירובה הנחרץ של דויטש. "נשיא הוועד האולימפי אז היה קולונל פרדריק קיש (סבו של שר החינוך יואב קיש, מ"פ), והוא נתן לבסוף תשובה שלילית למארגני האולימפיאדה בנימוק שהוועד הוקם לאחרונה ומצוי בשלבי ארגון ראשוניים", מספר כרמי. "זו הייתה אמורה להיות תשובה דיפלומטית, אך חסר בה הנימוק של הגזענות של גרמניה, ולכן הביקורת עליו הייתה רבה".

ולטר פרנקל, איש מכבי יוזם המרתון שסיפרנו עליו לעיל, הסביר אז ליישוב היהודי הזועם את המאמץ לנהוג בדיפלומטיה מול מארגני האולימפיאדה: "אינכם רוצים ללכת לברלין – נכון. אתם רוצים לתת על ידי כך מכה להיטלר? נכון ונכון. אבל האם זוהי מכה באמת? כלום לא תצחק גרמניה על ש'הספורטאים הגדולים' שלנו אינם משתתפים באולימפיאדה העולמית, בשעה שבכפר קטן באלבניה אפשר להשיג תוצאות יותר טובות מאשר באצטדיון המוזנח בתל־אביב?"

ספורטאים יהודים שכן השתתפו באולימפיאדת ברלין ספגו גינויים קשים, אך עשו חיל וקטפו 16 מדליות, ובהן תשע מדליות זהב. דויטש, שלא התחרתה, עלתה לארץ בשנת 1938 עם משפחתה. בעיתון הארץ היא הוצגה לקראת בואה בתור "בת ישראל אשר שמרה על כבוד הספורט היהודי בגולה", וזכתה לקבלת פנים מכובדת. "ניכר היה תוך השיחה החטופה שלפניי ניצבת ספורטאית לאומית", כתב עיתונאי הארץ לאחר פגישה איתה. "עמדתה הגאה בעניין אי השתתפותה באולימפיאדה הנאצית לא הייתה ג'סטה מלאכותית, אלא נבעה ממעמקי הכרתה הלאומית".

למה עליזה וירץ נחשבת לראשונת צולחי הכנרת העברים, ולא הקיבוצניקים שקדמו לה? איך בכלל מחליטים מי שחה, מי חצה ומי צלח?

בשעות הבוקר המוקדמות של 4 בנובמבר 1942 הגיעה השחיינית עליזה וירץ עם אמה לטבריה, כדי לשחות במי כנרת משם ועד עין־גב, ולהפוך לצולחת העברית הראשונה. אולם כרמי מציין בספרו שצליחת הכנרת החלה 11 שנים קודם לכן, על ידי שחיינים בריטים ולאחר מכן על ידי בני קיבוץ אפיקים של השומר הצעיר, שצלחו את הכנרת לראשונה ב־1929. "שחיינים שאינם עברים או שחיינים מקיבוצי השומר הצעיר, שמשתייכים לשמאל הקיצוני, לא תאמו את האתוס הציוני", אומר כרמי. "כך הושרש הסיפור על עליזה וירץ כצולחת הראשונה. סיפורה מראה כיצד עיצבו מחדש את סיפור הצליחה בהתאם לנרטיב הרצוי".

צליחת הכנרת התכתבה עם מפעל ההעפלה ועם האדרת החוסן הגופני, כוח הסבל וההתמדה, וגם עם יסודות הפשטות והגאולה של הציונות. "הגדרת הצליחה טריקית מאוד", אומר כרמי. "מה עושה מי שצולח, ומה עושה מי שרק חוצה או שוחה? הצולח הוא רק מי שתאם את האתוס הציוני, ולכן עליזה וירץ צלחה והקיבוצניקים מהשמאל קיצוני לא צלחו אלא שחו, והיא נחשבת לצולחת הראשונה ולא הם".

לאורך הצליחה לוותה וירץ בידי אמה ודייג ערבי, שהפליגו לצידה בסירה. הצליחה נמשכה ארבע שעות ועשר דקות. בעיתון דבר דיווחה וירץ על רשמיה ותיארה את החוויה כמעמד מיסטי: "הנני חבוקה בזרועות הכנרת. מימיה התכולים של הכנרת ההיסטורית שלנו, זו הכנרת מאז ימי האבות, מלטפים אותי ברוך אמהי... את הקילומטר האחרון הנני שוחה במלוא העוצמה. אך בלי לבזבז את כוחותיי האחרונים. איני מתכוונת לקבוע רקורד. רק גובר הרצון להחרפת תחושה זו של התמזגות עם הטבע יחד עם ההיאבקות בו".

כשישראל ספגה תבוסה באליפות אירופה בכדורסל, העיתונים מתחו ביקורת לא על הקפטן אברהם שניאור, שהתנשא לגובה 186 ס"מ בלבד, אלא על יריבינו הענקים

"הרוסים היו גבוהים מדי", כתב העיתונאי ישראל פז לאחר שנבחרת ישראל הפסידה באליפות אירופה באיסטנבול ב־1959 במשחקה מול ברית המועצות בתוצאה המשפילה 90:44. גם הקוראים היו הרוסים מהרוסים. "בלב שותת דם קראתי כיצד הרסו אותנו הגבוהים, צאצאי עוג מלך הבשן, בשדה הכבוד באיסטנבול", כתב אחד מקוראי העיתון "למרחב" במכתב למערכת. "לך תעשה משהו נגד אחד צרפתי לפברה, או נגד רוסי יאנוש קרומניץ, הרואים אותך מלמעלה כמו ממעוף ציפור". אבל את כוכב הקבוצה הישראלית, הקפטן אברהם שניאור, המשיכו להלל, ואמרו שהוא נוסך ביטחון בנבחרת.

שניאור, בן תקופת היישוב שכוכבו דרך גם אחרי קום המדינה, נחשב לאחד מחמשת הכדורסלנים הגדולים בתולדות הספורט הישראלי. אף ששיחק בעמדת הסנטר גובהו היה 1.86 מטרים בלבד, פחות מרוב יריביו בנבחרות ברחבי העולם, אבל הוא פיצה על כך בגוף שרירי ובאופי תחבולני. התמודדותם של שניאור ושל חבריו לנבחרת הלאומית עם יריביהם הגויים גבוהי הקומה סימלה את התמודדות המדינה הקטנה והחדשה עם מיתוס "העולם כולו נגדנו", אבל היו בישראל גם מי שהציעו לתקן את כללי המשחק ולהביא שוויון למגרש המשחקים – בקריאה שכדורסל, בדומה לענפי ספורט גופניים אחרים כמו היאבקות, יקיים משחקים לפי קטגוריות גובה. כרמי נזכר בספרו במערכון החמישייה הקאמרית הקלאסי, שבו עסקן ספורט מבקש ממזניק המרוץ באליפות העולם באתלטיקה שיעניק יתרון לרץ הישראלי הצנום והנמוך: Haven't the Jewish people suffered enough, הוא שואל אותו: האם העם היהודי לא סבל מספיק?

המתאבק והסייר יוסף פלם לא היסס כשנתקל בשודד דרכים ערבי במהלך טיול בנחל עמוד. העימות הפלילי הפך לסמל של מאבק לאומי על האדמה הזאת

בשנת 1943 יצא המתאבק והסייר יוסף פלם לסיור בנחל עמוד בגליל, יחד עם חבריו לאגודת המטיילים חובבי הטבע בישראל. במהלך הטיול ניסה שודד ערבי לשדוד אותם באיומי רובה, ופלם נאבק בו והרג אותו. אחרי האירוע הלכו פלם והמטיילים למשטרת צפת, הביאו שוטר לשטח, והתיק סווג כהרג שודד לשם הגנה עצמית. אלה העובדות הפשוטות; אך בהדרגה הפך פלם לגיבור ביישוב וגם במדינה הצעירה, וסיפורו עבר עדכוני גרסאות, התפתח והפך למיתוס של אהבת המולדת, ידיעת הארץ וכמובן הגיבור השרירי שמגן על הארץ ויכול לאויביה.

פלם, יליד פולין, גדל באוסטריה, והצטיין בהיאבקות באגודת הכֹּח וינה. אחרי עלייתו ארצה המשיך להתאבק באגודת הפועל חיפה, וקצר רק ניצחונות. בתור חבר בולט ומדריך באגודת המטיילים שהוקמה במועדון הפועל חיפה, פלם ליווה טיולים רבים וגמא את השבילים. הוא אף חיבר שירים על החוויות בטיולים ועל אהבתו לארץ. "תרבות הטיולים והמסעות היא אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של האתוס הציוני בארץ ישראל", מסביר כרמי. "כיבוש הארץ משמעו שהיכן שאתה נמצא ומטייל, שם אתה בעל הבית וזה מסמן את גבולות הארץ. המשמעות הייתה שאנו כובשים את הארץ לא רק בכדור, באקדח וברובה, אלא ממש ברגליים".

כרמי מביא בספרו לא פחות משלוש גרסאות לסיפור ההיתקלות בשודד הערבי: בכל פעם נוספו עוד ועוד פרטים, כדי להאדיר את האתוס. "ראיתי את התיק של המקרה בארכיון משטרת צפת", מספר כרמי, "וזהו סיפור פלילי לכל דבר, של שודד ערבי, רוצח שרצח ערבים, אבל עשו ממנו סיפור של מאבק של יהודי מול ערבי. על זה נבנו תילי תילים".

פלם האדיר את הסיפור כשבחר לתארו בשיר שכתב אחרי קום המדינה, ופורסם בקובץ שירים שיצא בשנת 1962. בשיר, הניצחון על השודד הוא סיפור של מאבק לאומי בין סייר יהודי לאויבו הערבי. "בבוקר מזהיב עם אויב בדרכים... בלי מורא טיילנו על אדמת העם", כותב פלם, "ופתאום שמעתי קול איום: קול מהדהד בין ההרים. ענק מזוין שאג בזעם, בחום: עמוד, יהודי, ידיך הרם. והוא נושא רובה על כתפיו והוא מחזיק אקדח בידיו. והשנאה יוקדת בעיניו ומצוה: לך, יהודי, לפניי...". פלם סיפר בשיר שהצליח להשתלט על נשקו של הערבי וירה פעמיים בראשו, וחתם בשורה: "יצאתי לגלות שבילים בין גיאיות ומדרונות, ויכולתי לשונא יהודים, אי שם בהרים".

העיתונות העברית אימצה את תיאורו בחום, ואף הוסיפה עליו כטוב בעיניה. "'לזכותו' של פלם ייאמר שגם הוא זיהה את הפוטנציאל, ודאג להוסיף עוד פרטים לסיפור", אומר כרמי. "בעיתונות נכתב שהשודד ההוא גם הרג יהודים, מה שלא היה נכון".

דמותו של פלם זכתה להיכלל בספר "כך אהיה חזק", כולל תיאור בשבח ההיאבקות ועברות של שמו של פלם ל"להבי". המסר הוא ש"אהבת הארץ וההכשרה הגופנית הן ערובה להתגברות על כל אתגר, קשה ככל שיהיה", מסביר כרמי. "פלם היה ספורטאי, וגם דמות הסייר היא חלק מההגשמה של יהדות השרירים. המיקרו היסטוריה מחפשת את הסיפורים הללו, ולא את סיפורי המלחמות הגדולים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il