פרידה מהאיש שהיה חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלי

היחסים בין כותב לעורך סמויים מן העין הציבורית, אבל בעריכה יש יותר מאשר ניסוח כותרת. עורך טוב יודע להצמיח. לתת למילים מקום מדויק בעולם

תוכן השמע עדיין בהכנה...

shutterstock

| צילום: shutterstock

אני שונאת פרידות ושונאת הספדים ונמנעת מהם בכל צורה שהיא. מבחינתי פרידה היא המקבילה הטבעית לנטישה, ואין לי שום כוונה להישיר אליה מבט.

אני מעדיפה להעמיד פנים שכולם נשארים תמיד, שהדברים לא משתנים ושאפשר פשוט לחמוק מלהיפרד.

ולכן, אכתוב כאילו זה סתם עוד טור, לא כזה שמוקדש למי שהיה חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלי כמעט שבע שנים.

הכי מעניין

היחסים בין כותב לעורך סמויים מן העין הציבורית. אבל בעריכה יש יותר מאשר ניסוח כותרת לטור. יש בה, במקרים בהם היא עובדת היטב, אלמנטים של מנטורינג גלוי וסמוי. גלוי, כי העורך הוא האדם שקורא את הטורים, מעיר, מכוון, מציע, שואל את השאלות הנכונות ולא פעם גם מצליח לראות בטקסט משהו שאני עצמי ככותבת עוד לא ראיתי. הוא יודע לדרוש ממני יותר, ולא פחות חשוב, יודע לזהות מתי אני מסוגלת לתת יותר.

איור: רעות בורץ

| צילום: איור: רעות בורץ

אבל יש גם רובד סמוי. זה שכמעט שבע שנים, מאז התחלתי לכתוב כאן את הטור, הולך איתי לכל מקום, גם כשאין שום קשר לעיתון. כי האמת היא שבלי שהוא יודע, העורך של הטורים הפך להיות קול בתוך הראש שלי.

כמעט בכל טקסט שאני כותבת, אני שומעת אותו. לפעמים אפילו מנהלת איתו ויכוחים שלמים על טקסטים שאני לא מתכוונת לשלוח לו בכלל לפרסום.

מה אני מבקשת

במקרה הספציפי של הטור הזה, הקשר העריכתי הפך עמוק ומשמעותי יותר סביב הטורים שלא היה לי פשוט לכתוב. כשפרצה הקורונה, כשהגיעה המלחמה, בטורים על ימי הולדת שלרוב היו כואבים במיוחד, באזכרות ובתכנונן, בטקסטים על געגוע ועל היעדר ועל כל אותם רגעים בהם החיים זימנו לי משהו שהלב התקשה להכיל, ובכל זאת ניסיתי לבטא במילים. הוא קרא אותי גם כשלא ידעתי בעצמי מה אני רוצה לומר, ולפעמים הוא ידע לזהות, עוד לפני שאני הצלחתי להבין, מה אני מבקשת להגיד.

אני מודה שחששתי שאולי כבר שבעתם מהטלטלות שלי, שאולי אין לכם צורך להיכנס איתי שוב אל תוך עוד כאב, ואולי גם לי אין כוח לפתוח אותו מחדש מול כולם

עם השנים נוצרה בינינו איזו שפה. לא רק של עריכה, אלא בעיקר של אמון. לא פעם הרשיתי לעצמי לשלוח גם טקסט חשוף, לא גמור, עדיין מדמם קצת, וסמכתי בביטחון מלא שהוא ידע להחזיק אותו. לא ייבהל מהכתוב, לא ימהר לסגור בשבילי את הפצע, ולא יוותר לי על דיוק.

ואז הגיעה השריפה. 

אחרי שהבית נשרף, אחרי שכל כך הרבה מהחיים שלי נמחק באש המזעזעת הזאת, לא הייתי בטוחה שאני רוצה או מסוגלת לכתוב על זה. היו לי לא מעט חששות. אתם, הקוראים שלי, כבר קראתם אותי דרך לא מעט טרגדיות, אובדנים וימים קשים. אני מודה שחששתי שאולי כבר שבעתם מהטלטלות שלי, שאולי אין לכם צורך להיכנס איתי שוב אל תוך עוד כאב, ואולי גם לי אין כוח לפתוח אותו מחדש מול כולם.

תכתבי, הוא אמר לי שוב ושוב. יש בזה משהו אחר שיוצא ממך. משהו נוגע יותר. חד. עצוב. תכתבי.

מקום בעולם

וכתבתי. בדיעבד, אני חושבת שאילולא העידוד שלו, לא בטוח שהייתי מעיזה לפתוח את הלב המדמם שלי ככה, בפומבי, בלי לנסות לייפות ובלי להעמיד פנים שהכול כבר מאחוריי. ומה שהתחיל כעוד טור לעיתון הפך עבורי למשהו אחר לגמרי. הכתיבה הזאת הייתה בשבילי בעיקר ריפוי.

אחת המתנות הגדולות שעורך יכול לתת לכותב, היא הידיעה שיש מישהו בצד השני שלא רק קורא את המילים, אלא בעיקר מאמין שיש להן מקום בעולם. במיוחד כשהן יוצאות מהמקומות הכי כואבים.

את שמות הכותבים - רואים. הם מתנוססים מעל דפי העיתון. שמו של העורך נותר לרוב חבוי. הוא הרבה פחות מוכר. נמצא מאחורי הקלעים. אבל מאחורי כל טקסט מושקע, בספר או מעל דפי העיתון, מאחורי כל כתבה, לעיתים גם מאחורי רעיון לטור בשבועות קשוחים כאלו בהם לכותב לא עולה כלום  - נמצא מישהו שמייעץ. שמוודא. שיודע לשזור את שצף הרגשות והרעיונות, הציטוטים והראיונות לכדי מנגינה מהודקת. נעימה לאוזן. כזו שהיא לא ארוכה מדי, לא קצרה. מחולקת נכון. עורך טוב מצליח לשדרג את הטקסט וגם להוציא מהכותב את המיטב.

אורי גליקמן, או גליקמן כפי שהוא מכונה בפי כול, העורך של מוסף דיוקן, עוזב. כלומר, הוא לא באמת עוזב, הוא בעיקר פורץ לערוגה אחרת, גדולה יותר, ואני מניחה שעוד נשמע עליו לא מעט. ובכל זאת, מבחינתי זו עזיבה.

כמעט שבע שנים שהוא העורך שלי, עריכה שהייתה משמעותית בכתיבה שלי, בראש וגם בלב. תודה.

טורים נוספים של יעל שבח