כילדה, יובל יאירי חלמה רק על דבר אחד: כלב משלה. הבעיה הייתה שבבית משפחתה, הרעיון הזה לא זכה לאהדה רבה. "התחלתי להפעיל מנוף לחצים על ההורים", היא נזכרת בחיוך, "אבל הבנתי שזה לא יקרה". אלא שאז אביה החליט לתת סיכוי לרעיון, אם בתו תנסה גישה חדשה. הוא גייס את ניסיונו כמפקד יחידה מובחרת וכמפקד בית הספר לפיקוד ומנהיגות של חיל האוויר, הביא את עולם הערכים הזה לחדר הילדים, ולימד את יובל שיעור במשא ומתן ואסטרטגיה. "אבא הסביר לי איך עושים את זה נכון", היא משחזרת. "עבדנו לפי מודל של Win-Win, והכנו מצגת מושקעת שמסבירה איך כולנו נרוויח מזה שיהיה כלב בבית. אני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה כתוב שם, אבל הטקטיקות של אבא פשוט עבדו". ביום הולדתה העשירי קיבלה יובל סוף־סוף כלב, שנתיים לאחר מכן הצטרף כלב נוסף, ואחריו עוד אחד.
שנים אחר כך, אותה תפיסה של הדדיות ובקשת רווח לכל הצדדים ואותה אהבה יוקדת לכלבים, הפכו ממצגת של ילדה בת 10 למפעל משנה־חיים. לפני כשנה הקימו גולן יאירי ובתו יובל את עמותת "כ־לב אחד", שמכשירה כלבי סיוע עבור עיוורים ולקויי ראייה, אנשים על הרצף האוטיסטי, ובעיקר עבור נפגעי פוסט־טראומה. קרוב לארבעים כלבים נמצאים כעת בעיצומו של "מסלול הכשרה" ממושך, שניים כבר הועברו לפוסט־טראומטיים, ובעמותה מקווים שהפעילות עוד תגדל ותתרחב, כי נכון לעכשיו, זמני ההמתנה ארוכים מאוד והביקוש גדל במהירות.
תפיסת העולם של "כ־לב אחד" אינה רואה בכלב פתרון טכני או כלי עבודה, אלא שותף מלא לדרך. "העבודה שלנו מתחילה בגידול גורים, עוברת להכשרה מקצועית של כלבים ומאמנים, וממשיכה בליווי אישי ארוך טווח", מסבירה יובל, היום בת 27. "חשוב לנו ליצור בין הכלב לבעלים הדדיות מוחלטת וקשר של ממש. רק ככה הקסם מתאפשר. הכלב לא פותר הכול ולא מחליף את הטיפול, אלא משלים אותו. הוא מעניק עוד זוג כתפיים לסחוב את העול הכבד, ומחולל שינוי אדיר בחייהם של הסובלים מפוסט־טראומה ובני משפחותיהם".
איך הכלב מסייע להם ברמה היומיומית?
"הפרקטיקה נוגעת ברגעים הכי אינטימיים וכואבים. זה מתחיל בלילה, כשהאדם לא מצליח להירדם, והכלב בא אליו ומשרה רוגע. או שהאדם שקוע בסיוט קשה ולא מצליח להתעורר, והכלב פשוט מעיר אותו. במרחב הציבורי, כשאדם נכנס לניתוק או להצפה רגשית, הכלב ניגש אליו, מקרקע אותו ומחזיר אותו לכאן ולעכשיו.
"אחד האתגרים הקשים בפוסט־טראומה הוא היותה שקופה. זו לא פרוטזה שכולם רואים ומבינים שמשהו לא בסדר. אדם שסובל מפוסט־טראומה יכול 'להתהפך' בגלל מילה או התקרבות של זר, ואף אחד לא יבין למה. הכלב מוציא את הפציעה החוצה, הופך אותה לנראית, וכך הסביבה מגיבה ברגישות רבה יותר. המטרה שלנו היא להחזיר לאותו אדם את העצמאות: הוא לא צריך לחכות שאחיו או אמו ילוו אותו לקניות, הוא יכול לצאת כי הוא יודע שגם אם משהו יקרה – יש מי שיטפל בו, והסביבה תבין. זה מוריד את הפחד וההימנעות, ומחזיר את התפקוד. פגשנו אינספור סיפורים כאלה. היה לנו אדם שבמשך 15 שנה לא העז להסתובב במושב שלו, ונשאר בביתו עם תריסים מוגפים. בזכות הכלב, התריסים בבית נפתחו והוא חזר להתהלך בחוץ. נוצרת אינטראקציה חברתית חדשה וחיובית דרך הכלב, והמפגש עם האנשים סביבו משתנה מקצה לקצה".
דמעות על מסלול הנחיתה
אני פוגשת את האב ובתו בהאנגר בלב פרדס ציורי במושב בצרה. כאן, בתוך חלל ששיפצו ועיצבו במו ידיהם, הם מעבירים קורסי הכשרה למאמנים, מקבלים קהל ומנהלים את העמותה. הכשרת הכלבים עצמם לתפקידם העתידי נעשית בבתים פרטיים; בשטח סביב ההאנגר מטיילים רק כלבים ספורים, שנמצאים כאן מסיבות שונות.
יובל מדברת בשטף ובלהט על המפעל שהקימה. הדרך הייחודית שלה, המשלבת עצמאות מחשבתית, התמודדות עם אתגרים לא שגרתיים ואהבה עמוקה לבעלי חיים, אפיינה אותה כבר מגיל צעיר. בשנות התיכון החליטה שהמסגרת הלימודית הסטנדרטית אינה מתאימה לה, והחלה לעבוד יומיים בשבוע כעוזרת לווטרינר בחווה טיפולית. כשהייתה בכיתה י"א כבר הודיעה להוריה שהיא רוצה לעזוב לחלוטין את בית הספר התיכון ולהשלים את בחינות הבגרות באופן עצמאי. הם התנגדו, ולבסוף יובל עברה את בחינות הבגרות בתוך פחות משנה, והשאירה לעצמה זמן לטיפול בחיות ולתחומי עניין אחרים.
"הכלב הופך את הפציעה לנראית וכך הסביבה מגיבה ברגישות רבה יותר". האנגר ה עמותה במושב בצרה | צילום: אבישג שאר־ישוב
בצבא היא שירתה כלוחמת וקצינה. באותה תקופה, היא מספרת, נחשפה לכוח הריפוי והשיקום של הכלבים דרך סרטונים שראתה. יובל התלהבה מהאפשרות לשלב בין אהבתה לבעלי חיים ובין עולמות השיקום והסיוע, ולאחר השחרור יצאה ללמוד את התחום לעומק. היא עברה הכשרות בארץ ובעולם, ופתחה בקריירה מקצועית בתחום. ואז הגיע שבעה באוקטובר ובעקבותיו המלחמה, ומספר הישראלים הסובלים מפוסט־טראומה השתנה בכמה סדרי גודל. התור הארוך ממילא לקבלת כלב מסייע התארך עוד יותר, ויובל הבינה שכדי לתת מזור למתמודדים, צריך להגדיל במהירות את מספרם של הכלבים.
כשהחליטה להקים עמותה שזו מטרתה, היא פנתה לביצועיסטים הכי טובים שהיא מכירה: "הגרעין המשפחתי בהובלת אבא התגייס לתוך הדבר הזה, וגם בן הזוג שלי יוני. המשפחה היא המנוע של כל מה שקרה. בלעדיהם לא הייתי עושה את זה".
גם אצל גולן יאירי, התשוקה לבנייה, ליצירה ולהובלה ניטעה כבר בילדותו. הוא בן 57, גדל במושב נורדיה הסמוך לנתניה. אביו עסק בגידול צאן, אמו עבדה בשירותים השונים במושב, ואת בנם הם גידלו על ערכי עבודת כפיים וחיבור עמוק לאדמה. "עם השנים הבנתי שהרבה מהחוזקות והיכולות שלי צמחו שם, בין השדות", אומר גולן.
חיי המושב הציעו מרחב אינסופי של יצירה ועשייה עצמאית. עוד כילד הוא בנה עם אביו מכונית קארטינג שהתבססה על מנוע של מכסחת דשא, ואח פתוח בתוך מבנה. היה גם ניסיון לבנות מערכת לחימום מים, מיזם שרק בנס לא הסתיים בפיצוץ הדוד. "אני זוכר את ההתלהבות הזאת כשאתה מדמיין משהו, רואה אותו בעיני רוחך, ואז פשוט מנסה לבנות אותו", הוא מחייך. "חלק מהפרויקטים הצליחו וחלקם פחות".
צילום: אבישג שאר-ישוב
מהמושב הוא נפרד לטובת שירות של 27 שנה בחיל האוויר - החל מלוחם ביחידת החילוץ 669 ועד פיקוד על היחידה. בתווך מילא גולן תפקידים מבצעיים והדרכתיים, ובכלל זה הקמת בית הספר לפיקוד ומנהיגות של חיל האוויר. הקריירה הארוכה במדים לא הייתה מבחינתו חלום ילדות או מסלול מתוכנן היטב. "כשהתגייסתי ל־669, לא חשבתי בכלל שהצבא זה המקום המתאים לי, וקורס קצינים לא היה בתוכניות שלי. אבל כן חונכתי לתת את הכי טוב שאני יודע. כשסיימתי את המסלול ביחידה, אמרו לי 'צא לקורס קצינים, זה בסך הכול עוד שנתיים, ואז תשתחרר'. יצאתי, חזרתי ליחידה, מילאתי תפקידים פנימיים וכל הזמן תכננתי את השחרור. כשהציעו לי עוד תפקיד ביחידה, הבנתי שאני חייב לעצור רגע ולשאול את עצמי מה אני באמת רוצה. אהבתי מאוד את 669 – גם את המהות שלה כיחידה שעוסקת בחילוץ ובהצלת חיים, וגם את המשפחתיות שלה. ואז החלטתי: אני נשאר, והמטרה שלי היא להיות מפקד היחידה. הייתי אז צעיר, בסביבות גיל 24, וזה היה יעד של 10־15 שנים קדימה - אבל הצבת המטרה הזאת הפסיקה את כל ההתלבטויות. ידעתי בדיוק למען איזה חזון אני נשאר.
"אחרי שיצאתי ללימודי תואר ראשון ושני, מוניתי לסגן מפקד 669. אחר כך הועברתי למטה היחידות המיוחדות, ואז ביקשו ממני למלא שוב את תפקיד הסגן ביחידה. לא פשוט לחזור לאותו תפקיד, אבל היחידה הייתה עבורי בית, והרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות".
| צילום: אבישג שאר ישוב
במהלך כהונתו השנייה בתפקיד אושרה הקמת בית הספר ללוחמי חילוץ במסגרת 669. "דגדג לי מאוד להיות האיש שמקים אותו, ומצד שני מדובר בירידה בהיררכיה. בסופו של דבר החלטתי ללכת עם הלב ולעשות מה שאני אוהב. כמפקד בית הספר, הבנתי שני דברים חשובים שמלווים אותי עד היום. הראשון הוא שכאשר אתה עושה את מה שאתה אוהב באמת, ובצורה המדויקת ביותר, זה משפיע לא רק על איכות העשייה שלך, אלא על כל החיים. והדבר השני - לנורמות, למה שנחשב מקובל, נדרש או 'נכון' לפי הספר, יש כוח עצום להסיט אותך ממה שאתה אוהב ולהסתיר לך את הדרך. בתחילה חששתי שאולי אני צועד בכיוון הלא נכון מבחינת הקריירה, ומאבד את הסיכוי להתמנות למפקד היחידה. אבל הבנתי כמה נכון עבורי לחקור מה אני אוהב באמת – ולפי זה לבחור. התובנה הזאת שינתה לי את החיים, וכך אני פועל עד היום. ומשם, לשמחתי, באמת קיבלתי את הפיקוד על היחידה".
לימים היה גולן גם ממקימי בית הספר למנהיגות ופיקוד של חיל האוויר, ופיקד עליו מ־2008 עד 2012. "האמנתי שחייבים למסד את עולם ההכשרות, והייתה לי בראש תמונה מדויקת של איך הדבר הזה צריך להיראות. הייתי מעורב עמוקות בכל תהליכי האישור, התקציבים והתקנים, עד שניתן סוף־סוף האור הירוק".
עוד כתבות בנושא
בשירותו הממושך הוא היה שותף לאינספור מבצעים מורכבים ונועזים, שחלקם הגדול עדיין חסוי. כשאני שואלת איזה אירוע נחרת במיוחד, גולן חוזר אל מבצע משה, המבצע החשאי להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן. "המוסד ניהל את האופרציה המורכבת וליווה את העולים במסע הרגלי המפרך במדבר הסודני, וחיל האוויר – בשיתוף פעולה הדוק בין 669 ליחידת שלדג - הגיע לנקודת הכינוס כדי להביא אותם ארצה. המטוסים היו נוחתים בחשאי בלב המדבר וממתינים בלי לכבות אפילו את המנועים, ואנחנו היינו עוזרים לעולים להיכנס למטוס ומטפלים בהם תוך כדי הטיסה. זה לא היה חילוץ תחת אש, אבל הייתה דריכות עצומה וחשש מחשיפת המבצע. באחת הנחיתות בארץ, כשעזרנו לעולים לרדת מהמטוס, ראיתי אדם מבוגר עם זקן מרשים. שלחתי יד ללוות אותו, והבחנתי שהעיניים שלו דומעות. ברגע שרגליו נגעו בקרקע, הוא פשוט השתטח ונישק את אדמת ארץ ישראל. הבנתי אז את המשמעות האמיתית של שירות בצבא. עד אז עשיתי דברים כי ככה צריך וככה חונכתי, ופתאום, מול האיש המבוגר הזה שמנשק את האדמה, הבנתי איזה ממד עמוק וזכות עצומה יש במקום הזה".
את תמר הוא הכיר דרך חברה משותפת. בהתחלה היא סירבה להיפגש, מכיוון שלא רצתה בן זוג שחי בתוך קריירה צבאית תובענית. "אמרו לה שתכף אני משתחרר, אז היא הסכימה", מספר יאיר בחיוך.
שלושה ילדים נולדו להם ("עפרי משרתת בקבע בחיל האוויר, טל סיים קורס קצינים", כך בוחר גולן להציג את השניים שלא משתתפים בשיחה). במשך שנים הם התגוררו בשיכון המשפחות בבסיס תל־נוף. פסקול הילדות של יובל הורכב משאגת המטוסים החולפים מעליה. "אלה החיים שהכרתי, לא היה משהו אחר", היא משחזרת בפשטות. "לא קל לגדול עם אבא שהוא איש צבא, ואני לא אספר פה סיפורים יפים כאילו הכול היה פשוט. אבל כשמשהו חשוב לך מספיק, מוצאים את הדרך לעשות את זה בצורה נכונה וטובה ולנצח יחד את המורכבות. יש לי זיכרון אחד חזק ומתוק: 'חיבוק הסיכות'. הייתי ילדה קטנה ונמוכה, וכשאבא היה מחבק אותי במדים, הפרצוף שלי היה נלחץ ישר לתוך כל הדרגות והסיכות שהיו לו על החזה".
גולן יאירי ובתו יובל | צילום: אבישג שאר-ישוב
כשגולן נפרד לבסוף מהמדים, טיול השחרור שלו שולב בטיול בת־המצווה של יובל, והמשפחה נסעה יחד לארה"ב. הקצין המשוחרר מיהר גם להגשים חלום ישן, וכבש את אתגר "איש הברזל": שחייה של 3.8 קילומטרים, רכיבת אופניים לאורך 180 ק"מ, וריצת מרתון מלא. "אני מכור לספורט, פשוט לא יכול בלי זה. לקום בבוקר, לרוץ, לרכוב – זה מה שאני עושה כל יום". גם על יציאה למרחבי הטבע עם המשפחה הוא הקפיד לאורך כל השנים: "אני זוכר את הבנות סוחבות צידנית יותר גדולה מהן באיזה קמפינג באמצע שום מקום. אלה רגעים שמייצרים חיבור משפחתי עמוק שנשאר איתך לתמיד".
השירות הממושך כמפקד בצה"ל יצר אצלו מודעות לפוסט־טראומה, להשלכותיה, וליחסה של החברה הישראלית כלפי התופעה. "הנושא הזה לא היה במודעות במשך שנים, וזה גם היה 'לא בסדר'. אם נקטעה לך רגל – זה נחשב 'בסדר'. אבל אם נפצעת בנפש, לא סיפרת על כך לאף אחד. היית צריך לחיות עם זה בשקט ובבושה, כאילו אסור לדבר על הנושא. רק בדיעבד אנחנו מבינים איזה סבל אנשים עברו, כשאיש לא ניסה לטפל בהם.
"כשהייתי מפקד 669, התחלנו לדבר על הסיטואציות הנוראיות שלוחמים פוגשים. חלק מהאירועים שהיחידה מוזנקת אליהם מסתיימים בטוב ובהצלת חיים, ואחרים כוללים חילוץ גופות והתמודדות עם מראות קשים. חבר'ה צעירים שנחשפים למצבים כאלה, סוחבים אחר כך שריטות עמוקות. באותם ימים התחילו להבין את חשיבות הזיהוי והטיפול. אצלנו הצוותים כללו תמיד רופא ופרמדיק, והרבה פעמים אלה היו אנשי מילואים, ולכן היה באופן מסוים עיבוד פנימי בתוך הצוות. אבל זה לא נעשה באמת לעומק כמו היום".
איפה צה"ל ומדינת ישראל עומדים היום בנושא הזה?
"אני חושב שנעשתה התקדמות אדירה. יש הרבה יותר מודעות, יש מסעות עיבוד, והרבה יותר אנשים הולכים ומטפלים בעצמם. אבל גם היום, רבים מהמתמודדים מרגישים לא בנוח להיות במקום הזה. זו עדיין נחשבת פציעה שלא קל לשים באופן פתוח על השולחן".
עם טסט לשנה
כאן נכנסים לתמונה כלבי העזר, שבמשך עשרות שנים היו נחלתם הכמעט־בלעדית של עיוורים ולקויי ראייה. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות הבטיח את זכותם של עיוורים להיכנס עם כלבי נחייה לכל מקום ציבורי, אך הוא לא התייחס לכלבים שמלווים אנשים הסובלים מפוסט־טראומה, חולי אפילפסיה וסוכרת או אנשים על הרצף האוטיסטי. השינוי הגיע בקיץ 2022, אז אישרה הכנסת תיקון לחוק והשוותה את מעמדם של "כלבי שירות" לזה של "כלבי נחייה". המשמעות היא שאסור למנוע כניסת כלבים לתחבורה ציבורית, בתי עסק, מקומות עבודה ומוסדות ציבור, כאשר הם נחוצים לאנשים המתמודדים עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות, תקשורתיות או רפואיות. מניעת כניסתו של כלב כזה – כאשר הוא לובש אפוד מזהה, ובעליו נושא תעודה מתאימה - חושפת את המפלה לתביעות פיצויים ולקנסות.
כדי למנוע ניצול לרעה ולקבוע רף מקצועי אחיד, החוק קובע כי כלב סיוע חייב לעבור הכשרה ומבחן כשירות במוסד הדרכה מוכר ומורשה. התקנות מכירות בחשיבותו של תהליך האימון: זכות הכניסה ניתנת גם לכלבים שנמצאים בעיצומה של ההכשרה, כשהם מלווים במאמנים או במשפחות אומנה. זאת מתוך הבנה שחשיפת הכלב לשטח היא חלק בלתי נפרד מהפיכתו לכלב שירות מקצועי.
"כשהמדינה מעניקה זכאות, הכלב נשאר בבעלות המרכז שהכשיר אותו, ונמסר לאדם שזקוק לו במסגרת הסכם שאילה", מסבירה יובל. "אחת לשנה הכלב עובר מבחן כשירות מחודש, לוודא שהוא עדיין מתאים למרחב הציבורי. אנשים הרי נכנסים איתו לקולנוע, לאוטובוסים ולכל מקום, וצריך לוודא שמצד אחד הכלב מעניק את הסיוע הנדרש, ומצד שני הוא לא מייצר הפרעה לסביבה. "משרד הביטחון ערך פיילוט שהוכיח את האימפקט האדיר", מוסיפה יובל.
עוד כתבות בנושא
היא מאפיינת ארבעה צירים מרכזיים שבאמצעותם הכלב משנה את תמונת חייו של אדם פוסט־טראומטי מקצה לקצה. הציר הראשון הוא יצירת סדר יום ושגרה בתוך מציאות שנוטה להפוך לכאוטית. "הרבה פעמים אדם כזה לא קם מהמיטה בבוקר בשביל עצמו, אבל הוא קם כי הוא צריך לטפל בכלב. האכלות מסודרות וטיולים קבועים יוצרים גשר חיוני למשימות היומיומיות והופכים לעוגן של יציבות".
הציר השני נוגע לנוכחות הרציפה והבלתי מותנית. טיפול נפשי או פגישת שיקום הם אירועים נקודתיים ותחומים בזמן, ואילו הכלב נמצא שם תמיד, גם ברגעים הקשים ובלילות ללא שינה. הקרבה הזאת מפעילה השפעות הורמונליות ופיזיולוגיות מוכחות של רגיעה, ובונה קשר ייחודי - פשוט בהרבה מקשר אנושי, אך בעל משמעות רגשית אדירה.
יובל יאירי | צילום: אבישג שאר־ישוב
המענה האקטיבי והמותאם אישית הוא הציר השלישי והמרכזי בתפקידו של כלב הסיוע. "הכלב יודע לזהות מצוקה בזמן אמת ולהגיב אליה", אומרת יובל. "הביטוי של הפוסט־טראומה משתנה מאדם לאדם – אצל אחד אלה התפרצויות כעס, ואצל אחר התכנסות או התקפי חרדה. אנחנו מאבחנים את הקושי הספציפי ומלמדים את הכלב להגיב בהתאם: יש מי שזקוק לסימון קטן ועדין שיחזיר אותו למציאות, ויש מי שזקוק למגע תוקפני ו'מקרקע' יותר. ההכשרה נבנית באופן מדויק לפי הצרכים וסדר היום של הבעלים". הציר הרביעי נוגע לנוכחות במרחב הציבורי. כשהכלב לצידם, הסובלים מפוסט־טראומה מצליחים לבצע פעילויות יומיומיות שנראו להם בלתי אפשריות, וגם להתמיד בתוכניות הטיפול הנפשי.
אילו כלבים מתאימים לתפקיד?
"הגזעים הנפוצים ביותר בתחום הם הרטריברים – הלברדורים והגולדנים. לכלבים האלה יש אינטליגנציה רגשית מפותחת ויכולת להסתגל למגוון רחב של סגנונות חיים. עם זאת, הסטנדרט וההתאמה האישית הם אלה שקובעים, ולא המראה או הגזע".
תהליך ההכשרה נמשך כשנה וחצי אינטנסיביות, ומזכיר מסלול קרבי. לא כל כלב שמתחיל את הדרך גם זוכה להסמכה בסיומה. "הכלבים גדלים ומתפתחים תוך כדי המסלול, וחלקם נפסלים במהלכו", אומרת יובל. "זו גם אחת הסיבות לרשימות ההמתנה הארוכות. חשוב לנו לוודא שהכלב עומד בכל הסטנדרטים הרפואיים וההתנהגותיים, עוד לפני שהוא פוגש את האדם. אנחנו עורכים בדיקות מקיפות כדי למנוע מצב של פסילת הכלב אחרי שכבר נוצר קשר רגשי עמוק. עבור אדם שממילא מתמודד עם קושי לפתוח את הלב, שבירת קשר כזה היא אירוע קשה".
כיצד מאמנים את הכלבים למשימתם?
"אנחנו עובדים אך ורק בגישה חיובית שמבוססת על אמון ונמנעת מענישה או מאביזרים כוחניים. זה נובע קודם כול מאתיקה ומדאגה לרווחת הכלב, אבל גם מסיבה מקצועית: הקשר עם הכלב משמש כלי השלכה. כשאדם לומד לבנות יחסים המבוססים על אמון וקשב לכלב, הוא מתחיל ליישם את זה גם מול בני אדם. פתאום אנחנו רואים שאנשים מחדשים את הקשרים עם המשפחה שלהם. היכולת לפתוח את הלב, שאותה הם לומדים דרך הכלב, מחזירה אותם צעד אחר צעד אל הקשרים האנושיים".
כאשר הכלב מסיים את הכשרתו, נולד מה שיובל מכנה "צוות" – יחידה אחת של אדם וכלבו, שממשיכה לקבל ליווי ללא תאריך תפוגה. הצרכים של האדם משתנים עם השנים, ואירועים כמו מעבר דירה, החלפת מקום עבודה או הרחבת המשפחה דורשים התאמות בהתנהגות הכלב. במסגרת הליווי הצמוד מתקיים גם המבחן השנתי שמחייב החוק, אך יובל מבקשת לשים אותו בפרופורציה: "המבחן הטכני הוא רק חלק קטן. המטרה האמיתית היא בקרה רציפה על שני הצדדים. ראשית, יש לנו מחויבות עמוקה לרווחת הכלב – לוודא שהוא לא מוזנח, לא קורס תחת העומס, וחי חיים טובים. שנית, אנחנו בודקים את הצד של האדם: האם הכלב באמת מביא לו תועלת, או שהפך לעול? להכניס כלב הביתה זה לא אירוע פשוט, ולעיתים יש מורכבות משפחתית, למשל אם בן הזוג או בת הזוג פחות מתחברים לנוכחות שלו. יש לנו אחריות גם כלפי הציבור הרחב – כלפי מי שמפחד, אלרגי לכלבים או לא אוהב אותם.
"אם כלב לא עובר את המבחן השנתי, זה לא אומר שלוקחים אותו למחרת. אנחנו מגבירים את הליווי והאימון, מבינים מה דרוש ובודקים אם הכלב הזה צריך להמשיך ככלב סיוע, או שהוא יעבור למעמד של חיית מחמד. אנחנו נפגשים עם הצוותים ומלווים אותם הרבה יותר מפעם בשנה, כי בסופו של דבר מדובר במערכת יחסים רגישה ומצילת חיים".
במשרד או ביאכטה
כדי להבין איך הופך גור רך לכלב סיוע מציל חיים, צריך לצלול אל מסלול ההכשרה. הכלבים המלוהקים אליו, חשוב לציין, אינם גדלים בכלביות או במכלאות: המסלול כולו מתרחש בתוך בתים חמים – מבית המגדל, דרך משפחת אומנה ובית המאמן, ועד לביתו הקבוע של מי שמקבל את הכלב.
השלב הראשון הוא איתור ובחירה של גורים מתאימים, והעברתם למשפחות אומנה מתנדבות. "המשפחות הללו פותחות את הבית ואת הלב כדי לגדל גור בשלב הכי תובעני ומורכב בחייו", מספרת יובל. "הן מעניקות לו ביטחון, יציבות ותשתיות קריטיות להמשך ההכשרה. אנחנו נותנים להן ליווי מקצועי וכלכלי צמוד לאורך התקופה הזאת, שנמשכת כשמונה עד עשרה חודשים".
משם עובר הכלב לשלב השני: מגורים בביתו של מאמן מוסמך. המאמן מעביר את הכלב סדרת מבחני הערכה, ומקנה לו את ההכשרה הבסיסית – משמעת גבוהה, התנהגות נאותה במרחב הציבורי ולמידה ראשונית של מיומנויות העזרה האקטיבית. לאחר שהכלב עובר בהצלחה את מבחני הכשירות, מגיע השלב השלישי והקריטי – האפיון וההתאמה ("מאצ'ינג"). הצרכים הייחודיים של האדם מאובחנים לעומק, כדי לבחור עבורו את הכלב המתאים ביותר. השלב האחרון הוא ההכשרה הייעודית והמעבר לבית הקבע. בשלב זה מלטשים את יכולות הכלב בהתאם לשגרת החיים של האדם – בין אם מדובר בעובד בתפקיד משרדי, ובין אם במשיט יאכטה. במקביל מתקיימת סדנה אינטנסיבית לחד האנושי של הצמד: "יש אנשים שמעולם לא גידלו כלב ולא יודעים מה זה אומר", מסבירה יובל. "אנחנו מלמדים אותם מהם הצרכים של הכלב, ואיך 'לנהוג' אותו הכלב ברמה היומיומית. הכלב הוא יצור חי שממשיך ללמוד, והבעלים חייב לדעת לעבוד איתו בזמן אמת, ולהבין איך הכלב יסייע בהתקפים שלו".
בתום הסדנה והליווי הצמוד עובר הכלב באופן רשמי לביתו החדש – כעת כשותף מלא לחיים.
רשימות ההמתנה לקבלת כלב ארוכות מאוד, מספרים גולן ויובל. התור נמשך בין שנה וחצי לשנתיים, והביקוש רק גובר. עמותת "כ־לב אחד" היא אחת הבודדות בארץ שמכשירות כלבים למטרה זו עבור הזכאים לכך. "משרד הביטחון מממן אומנם כלבים לנכי צה"ל פוסט־טראומטיים, אבל נפגעות ונפגעים של תקיפה מינית, אנשים על הרצף האוטיסטי או מי שסובלים מטראומה על רקע אחר, לא מקבלים מימון", מציינת יובל. "אפשר להשיג כלב כזה באופן עצמאי, אבל העלות גבוהה, ולרוב האנשים אין גישה לסכומים כאלה".
עלייה דרמטית במספר הפוסט־טראומטיים מאז המלחמה. הרב מנחם פרל ששירת בשורה, עם כלבו הטיפולי | צילום: לירון מולדובן
"התהליך ארוך, תובעני ויקר מאוד", אומר גולן. "הגופים המרכזיים שמממנים כיום כלבי סיוע הם אגף השיקום במשרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי, שמטפל בנפגעי פעולות איבה. הבעיה היא שהם משלמים רק בסוף התהליך, כלומר אחרי שהכלב סיים את ההכשרה והוצמד בפועל לאדם, וגם אז הם עושים זאת בשוטף פלוס שישים. כלומר, לאורך שנה וחצי אנחנו צריכים לממן באופן עצמאי את הכול: את הגור, הטיפול הרפואי, הציוד, ההכשרה והמאמנים. מעט מאוד גופים מסוגלים לשאת בנטל הכלכלי הזה, בוודאי ביחס להיקפים הנדרשים. במקביל, מאז פרוץ המלחמה יש עלייה דרמטית במספר הפוסט־טראומטיים. משרד הביטחון עשה צעדים יפים כדי להכניס גופים נוספים למעגל, אבל כמות המרכזים המורשים עדיין קטנה מאוד, והפער רק הולך וגדל".
כשאתה מגדיר את התהליך כיקר - על אילו סכומים מדובר, ואיך אתם משיגים אותם?
גולן: "הכשרת כלב סיוע עולה בסביבות 70 אלף שקלים, ומשרד הביטחון משלם כ־90 אלף שקלים עבור כלב מוסמך שהוצמד. עצם המימון הוא דבר נהדר, ועדויות המתמודדים על השינוי שחל בחייהם בזכות הכלב הן מטורפות, אבל האתגר שלנו הוא לייצר רציפות ולהגיע לכמויות גדולות. אנחנו עמותה ללא מטרת רווח, והשאיפה היא להגיע לעצמאות כלכלית ולא להיות תלויים בתרומות באופן מתמיד. התוכנית שלנו היא שיהיו כמאה כלבים בתוך 'צנרת' ההכשרה: בכל חודש ייכנסו שמונה כלבים חדשים, וכעבור שנה וחצי יסיימו בין חמישה לשבעה כלבים את התהליך ויועברו למשרד הביטחון. הכסף שיתקבל ממשרד הביטחון ישמש ישירות לרכישה ולהכשרה של הכלבים הבאים. כדי להניע גלגל כזה, אנחנו זקוקים להון ראשוני ולגיוס שותפים שיסייעו במימון ההקמה וההתרחבות.
"צריך לזכור שאנחנו עובדים עם שני יצורים דינמיים מאוד – כלבים ובני אדם. השילוב הזה מורכב לשני הצדדים, בעיקר כשמול עינינו עומדת מחויבות מוחלטת לאיכות ולשיטת העבודה, בלי שום פשרות, ומנגד יש לחצים כלכליים כבדים. בשלב ההקמה אין שעות עבודה מוגדרות – אתה סביב זה כל היום. פתאום משהו לא מסתדר עם כלב פה וכלב שם, אולי מתגלה בעיה רפואית אצל כלב מצוין שהשקעת בו המון. גיוס כספים הוא לא התחום שלנו ולא התשוקה שלנו, אבל בלעדיו פשוט אי אפשר לעשות שום דבר".
יובל: "כל אנשי המקצוע אצלנו הם בעלי ניסיון של שנים בתחום, אבל העמותה כישות משפטית היא צעירה יחסית. הקמת מנגנון כזה היא אירוע מורכב, וכל אנשי המפתח עובדים בהתנדבות מלאה כדי להביא אותו לידי מימוש. זה הרבה יותר גדול ממני. בן הזוג שלי יוני, לוחם ביחידת דובדבן, ראה את הצורך הזה אצל האנשים סביבו, וכעת הוא נמצא כאן באופן קבוע ותומך. גם סמנכ"לית התפעול אפרת פוגל־מגל והמנהלת המקצועית דבורה אלברטל היו כאן מהרגע הראשון. כל מה שאתם רואים לא היה יכול לקרות בלי קבוצה מופלאה של אנשים שהתגייסו לרעיון, לחשיבה וליצירת המציאות הזאת, ואנחנו ממשיכים לפעול להגשמת החזון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il