ראש פינה, מלון אדמונד. בזה אחר זה נכנסים אל הלובי המואר זוגות, נושאים מזוודות וכמה קילוגרמים של עצב כבד. שלט בכניסה מקבל את פניהם לסוף שבוע המוקדש למשפחות החטופים החללים, ביוזמת מנהלת החטופים, השבים והנעדרים במשרד ראש הממשלה ועמותת "משפחה אחת".
במהלך סוף השבוע יוכלו המשתתפים ליהנות מסדנאות טיפול והרפיה, ממעגלי תמיכה ושיתוף, מטיולים בטבע של ראש פינה, מהרצאות המותאמות במיוחד להם ומהופעה אינטימית של הזמר עידן חביב.
לוח הזמנים מרווח בכוונה, מסבירים אנשי העמותה. המטרה היא לאפשר להורים מעט מהשקט שהם זקוקים לו כל כך, שבוע אחרי ציון שלוש שנים לטבח שבעה באוקטובר, ובתקופה שבה השיח הציבורי הולך ומתלהט לקראת הבחירות.
הכי מעניין
עידן חביב | צילום: מאיר פבלובסקי משפחה אחת
לצד נציגי העמותה, המכונים "מלווים", מקבל את פני המשפחות גם אל"ם במיל' ירון כהן, שנכנס לתפקיד ראש המנהלת שבועות ספורים לאחר הטבח. בחיוך חם ומוכר הוא ניגש לכל אחד, טופח על שכמו ומזמין אותו ליהנות מהמלון. בשיחה איתו הוא מפנה את תשומת ליבי לפער שבין התחושות בחברה הישראלית לבין המציאות של ההורים שסביבי, ביום שאחרי השבת החטופים.
"הרבה מאוד אנשים חשבו שברגע שכולם חזרו האירוע נגמר, ושאלו: 'למה עדיין יש מנהלת?'", הוא אומר. "אנשים לא מבינים שבמובן מסוים, אצל המשפחות האלה האירוע רק מתחיל. כל עוד הילד שלהם היה חטוף ולא ראו גופה, גם אם הודיעו להם רשמית שהוא לא בחיים, נותרה בהם תקווה. לא מעט משפחות קיוו שאולי זו טעות והוא יחזור חי.
"ההבנה הסופית שהוא איננו, אחרי שנתיים כאלה, מצריכה תהליך עיבוד שרק מתחיל עכשיו. ההשלכות של שנתיים של טראומה מתמשכת, של חשיפה לסרטונים ולטרור פסיכולוגי, הן כאלה שהתהליך ייקח זמן. יש משפחות עם ילדים שבמשך שנתיים לא למדו בבית הספר, בין שחזרו מהשבי ובין שהוריהם היו בשבי. זו החובה המוסרית של המדינה להמשיך ולטפל בהם".
עמותת "משפחה אחת" מלווה משפחות שכולות רבות בישראל, אך הפעם זיהתה צורך ייחודי בקרב משפחות החטופים החללים: קבוצה קטנה, שחבריה חוו אובדן לצד תקופה ממושכת של אי־ודאות, מאבק ותקווה. כהן מדגיש שההתייחסות הנפרדת אינה מבטאת דירוג של הכאב, אלא הכרה בצרכים השונים.
"דווקא לאור אירועי שבעה באוקטובר וימי הזיכרון, שיש בהם הצפה רגשית גדולה מאוד של הכאב, של הזיכרון ושל הטראומה, בחרנו לעשות להם סוף שבוע שבו הם יהיו ביחד. מקום שבו יוכלו גם לנוח, אבל גם לייצר שיח על החוויה המשותפת שהם עברו.
"במפגש הפתיחה של סוף השבוע המשפחות הציגו את עצמן, ומה שעלה בעיקר זו האמירה שלצד הכאב הגדול והטראומה, כולם רוצים להסתכל קדימה, לראות איך הם בונים את החיים שלהם מחדש ואיך ממשיכים".
משפחות החטופים החללים: ההתמודדות עם האובדן אחרי השבת החטופים | צילום: מאיר פבלובסקי משפחה אחת
"זו הקבוצה הכי עצובה בישראל"
עם ההבחנה בין משפחות החטופים החללים למשפחות שכולות אחרות מסכימה גם דקלה שמריז, אמו של אלון שמריז ז"ל. אנחנו נפגשות בזמן הקצר שבין ארוחת הערב להופעה של עידן חביב, על שפת הבריכה. סביבנו אווירה שקטה ונעימה, אבל הדברים שהיא מספרת כבדים מנשוא.
"לדעתי אנחנו, ההורים השכולים החטופים, זו הקבוצה הכי עצובה בישראל", היא אומרת. "ממש ככה. כל סיפור פה שובר לב יותר מקודמו. אתה עובר פה אחד־אחד ולא מסוגל לקלוט. אני לא מדברת רק על העובדה שאתה מאבד ילד, אלא על התקופה הארוכה מאוד שבה אנשים לא ידעו מה עם הילד שלהם.
"הייתי עם טליק, אמו של רן גווילי ז"ל, ביער הסודי. היא אמרה לי: 'הצבא כבר אמר לנו שהוא לא בחיים, אבל מבחינתנו הוא חי'. הם חיו עם התקווה הזאת ממש עד הדקה ה־90".
אלון שמריז ז"ל, בנם השלישי של דקלה ואבי ואחיהם של יונתן, עידו ורוני, נולד וגדל בקיבוץ כפר עזה. הוא התחנך בבית הספר שער הנגב, שיחק כדורסל ובלט כחניך וכמדריך בשבט הצופים המקומי. בצבא שירת כנהג מבצעי ביחידת יהל"ם, בפלגת לוחמת המנהרות בגזרת עוטף עזה.
לאחר שחרורו הקים עם שני אחיו הגדולים עסק משפחתי לעבודות עץ ולפתרונות אריזה לתעשייה, שבו עבד כשנתיים. בהמשך יצא לטיול הגדול עם חברי קבוצת "אשל" מהקיבוץ, למסע בן שמונה חודשים בדרום אמריקה ובמרכזה.
"אחרי שאלון נהרג, החברים שטיילו איתו הכינו אלבום תמונות ענק מהטיול", מספרת דקלה. "אחד מהם כתב לצד כל תמונה אנקדוטות וחוויות. היו שם הרבה דברים שלא הכרנו, וזו מזכרת מדהימה עבורנו".
אלון שמריז. | צילום: באדיבות המשפחה
גם החמין שאהב כל כך הפך לחלק מהזיכרון שהותיר אחריו. היום רבים מכירים את "החמין של דקלה", מתכון שעובר מפה לאוזן ומוכן בבתים שונים לזכרו.
"בכל שבת הבית שלנו היה פתוח. החברים של הילדים היו באים לאכול, ותמיד הייתי מעמידה סיר ענק של חמין. אפילו באותה שבת של שבעה באוקטובר, אלון עוד הספיק לכתוב בקבוצה המשפחתית ששום טיל לא יעצור אותו מלהגיע לחמין".
בשבעה באוקטובר נחטף אלון מביתו בשכונת הדור הצעיר בכפר עזה. דקלה ואבי פונו תחת אש לקיבוץ שפיים, שבו הם מתגוררים עד היום.
"פונינו ביום ראשון, אחרי יותר מ־20 שעות. המחבלים היו בקיבוץ עד יום רביעי. במשך שלושה שבועות לא ידענו מה קורה עם אלון. עשינו בדיקות התאמה של DNA, ורק אחרי שלושה שבועות הודיעו לנו שהוא ככל הנראה חטוף, ובהמשך אימתו את זה.
צילום: באדיבות המשפחה
"אמרו לנו שהוא נמצא עם יותם חיים, סאמר ועובד תאילנדי. כשהעובד התאילנדי שוחרר בעסקה, הוא סיפר לנו על מצבם. וב־15 בדצמבר, אחרי שהשאירו שלטים ויצאו בלי בגדים ועם דגל לבן, הם זוהו כאיום ונורו למוות".
מאז השתנו חייהם של בני משפחת שמריז ללא הכר. דקלה ובני משפחתה המשיכו לקחת חלק משמעותי במאבק להשבת שאר החטופים. כשהמאבק הסתיים, הם מצאו את עצמם מול מציאות חדשה: בלי המשימה שליוותה אותם במשך שנים, ועם כאב שלא נעלם.
"אחרי שהסתיים המאבק לשחרור החטופים, נפלו פתאום המון אסימונים", היא אומרת. "זה קשה מאוד. עכשיו צריך לחזור להתמודד עם המציאות. ההשפעה של אירוע כזה עצומה גם על המעגלים הרחבים. הנכדות שלי, בנות ארבע וחמש, נמצאות בטיפולים רגשיים. יש מהקיבוץ ילדים שזקוקים לחונכות ומפחדים להיפרד מההורים. זה לא משהו שעובר אחרי שנה או שנתיים. זה אירוע שמחייב קרקע יציבה והמון רגישות".
הרגשתם שבשפיים מבינים את המצב שלכם?
"קהילת שפיים קיבלה אותנו בצורה יוצאת דופן, כשהגענו כמו קליפות של בני אדם. בתוך שלושה ימים הקימו לנו מרפאה והביאו רופאי שינה ורופאי ילדים, כי לכולנו הייתה בעיה קשה להירדם בלי כדורים. האחות שהקימה את המרפאה הזאת מלווה אותנו עד היום".
משפחות החטופים החללים: ההתמודדות עם האובדן אחרי השבת החטופים | צילום: מאיר פבלובסקי משפחה אחת
"שבוע בלי אוויר לנשימה"
ציון שלוש שנים לטבח שבעה באוקטובר היה קשה לעם שלם. עבור מי שחייהם עדיין מתנהלים בצילו, הימים האלה היו כמעט בלתי אפשריים.
"אני מכירה אנשים שבשבעה באוקטובר שציינו עכשיו לא הצליחו לצאת מהמיטה", מספרת שמריז. "גם הבת שלי. בכלל, השבוע האחרון היה בלתי נסבל. ביום שישי היו תשע אזכרות בקהילת כפר עזה, בכל מיני בתי עלמין. הייתי אמורה ללכת לשתיים מהן ובסוף לא הלכתי, כי פשוט לא היו לי כוחות לעמוד בזה. זה שבוע בלי אוויר לנשימה".
עוד כתבות בנושא
בסוף השבוע הזה, כשהיא מוקפת באנשים שעברו חוויה דומה לשלה, היא מצליחה למצוא מעט אוויר.
"חיכיתי בכיליון עיניים לסוף השבוע הזה. איך שראיתי שנפתחה ההרשמה, ישר נרשמתי, כי ידעתי שזה בדיוק מה שאצטרך כדי לקחת קצת אוויר. המכנה המשותף שלנו נותן לי המון כוח. הידיעה שמבינים אותך במבט, בלי שתצטרך להסביר או להתנצל, ושאתה יכול לעשות בדיוק מה שמתאים לך. לצחוק אם אתה רוצה, או לבכות".
ואכן, בהופעה של חביב נדמה לרגע שמדובר בקבוצת חברים גדולה שהתכנסה לחופשה משותפת. סביב שולחן עמוס משקאות ופיצוחים הם שרים, צוחקים ומחבקים זה את זה. חלק מהנוכחים הביעו בעבר את דעותיהם הפוליטיות בפומבי, ובהם טליק גווילי, שמתמודדת לרשימת הליכוד לכנסת. אבל כאן, לפחות למראית עין, המחלוקות האלה נותרות בחוץ.
משפחות החטופים החללים: ההתמודדות עם האובדן אחרי השבת החטופים | צילום: מאיר פבלובסקי משפחה אחת
"כאן אני לא צריכה להתנצל על הצחוק"
גם אבישג ליבמן, אמו של אליקים ליבמן ז"ל, מתארת את החיבור העמוק שנוצר בין המשפחות. אליקים נרצח במתחם מסיבת הנובה, לאחר שסייע לחלץ מבלים מהמסיבה. במשך חודשים הוא הוגדר חטוף, עד שגופתו אותרה בקברה של נרצחת אחרת.
אליקים ליבמן | צילום: באדיבות המשפחה
"נהיינו ממש משפחה", מספרת אבישג. "לא כולם מחזיקים באותן דעות, אבל אנחנו מאוד מחוברים, ובמשך כל השנה הזו יש כבוד הדדי עמוק לכל אחד ולדעות שלו. כואב שהציגו בתקשורת את המשפחות בעיקר כצועקות וכועסות. חשוב שידעו שיש פה משפחות מדהימות ואיכותיות, שמלאות בהכרת תודה לכולם".
אתם מרגישים קרובים לשאר משפחות החטופים?
"אנחנו שייכים למשפחות החטופים, כי היינו איתן וחווינו את כל הדרך הזו יחד, בניסיון להשיב אלינו את הילדים, למרות שבסוף התברר שאליקים לא היה חטוף. אנחנו מבינים אחד את השני במבט עיניים, אפילו דרך בדיחות פנימיות.
"אפשר לצחוק ביחד בלי לחשוב מה יגידו. במקום אחר אתה לא משחרר את הצחוק, אבל כאן מה אכפת לי? כולם יודעים שאני אבלה, ואני לא צריכה להתנצל או לבדוק אם מותר לי לצחוק. אני מרגישה מאוד בנוח".
עוד כתבות בנושא
את מרגישה שיש הבדל ביניכם לבין משפחות שכולות אחרות?
"בשכול רגיל אתה מקבל את הבשורה, מתאבל והכול מתעכל ישר. פה אתה לא מעכל בכלל. חודשים ארוכים אתה נלחם שהוא יחזור הביתה, אתה נאחז בתקווה, עד לרגע שבו אתה מבין שזה לא יקרה.
"גם אחרי שכבר קברנו את אליקים, עד שרן גווילי לא חזר, עדיין קיננה בנו תקווה שאולי יש טעות. זו הייתה התחושה אצל עוד הרבה משפחות. ברגע שכולם חזרו זה נגמר באמת. אין יותר אשליות ואין תקווה. ורק אז אתה מתחיל תהליך חדש לגמרי. זה הרגע שבו אתה קולט שהכול נגמר סופית, ושאתה חייב להתחיל לדאוג למשפחה שלך, לשקם את החיים ולעכל את האובדן".
גם לאחר שגופתו של אליקים הובאה למנוחות, המשיכו בני המשפחה ללוות את המשפחות שעדיין חיכו ליקיריהן.
"כשעוד היינו בתוך אי־הוודאות, עם כל הבכי והתפילות, ניתבתי את הכול לכך שהחטופים יחזרו. לא רציתי 'לבזבז' תפילות על האסון הפרטי שלי. הדאגה לשאר החטופים עזרה לי לאסוף כוחות לעצמי במקום לפזר אותם, אבל גם עזרה לי להבין לאט־לאט שהוא כבר לא יחזור".
את מרגישה שאחרי שהחטופים חזרו, המשפחות נשארו במקום אחר משאר החברה הישראלית?
"מגיע לעם ישראל לנשום קצת לרווחה ולומר שנסגר פרק, ואני שמחה על כך. אבל בשביל המשפחות של החטופים החיים, של החללים ושל כלל השכול, זה תהליך שלעולם לא ייגמר. לצד זה, אנחנו מרגישים את האהבה העצומה של עם ישראל ומודים לכל מי שנלחם יחד איתנו כדי שהחטופים יחזרו. החום שהעניקו לנו הוא בלתי נתפס".
לסוף השבוע הגיעה אבישג עם בעלה, אליהו ליבמן, שכיהן כראש מועצת קריית ארבע–חברון. יחד עם שאר ההורים הם מנסים להתאוורר מעט מהימים הקשים שעברו עליהם.
"תקופת החגים, שמחת תורה ושבעה באוקטובר, זו תקופה קשה מנשוא, עם רצף כבד של אזכרות גם לפי התאריך העברי וגם לפי הלועזי. ההתכנסות הזו עכשיו הייתה כל כך מתאימה, טובה ונצרכת. אני רוצה להודות ל'משפחה אחת' ולמנהלת. שיתוף הפעולה הזה לא מובן מאליו, וזה כל כך חשוב שדואגים לנו ומנסים להבין בדיוק מה הצרכים שלנו".
משפחות החטופים החללים: ההתמודדות עם האובדן אחרי השבת החטופים | צילום: מאיר פבלובסקי משפחה אחת
"יש נשים שאין להן מי שיבין אותן"
לצידי בשולחן יושבת נאוה פורמנסקי, מרכזת מחוז המרכז בעמותת "משפחה אחת" ומנהלת "בית חם" לאימהות שכולות ברעננה. היא ודקלה מכירות היטב.
"העשייה של 'משפחה אחת' באמת מדהימה", אומרת שמריז. "מרגישים שרואים אותך באמת, ורוצים כל הזמן לעשות לנו טוב. במיוחד המפגשים אצל נאוה ברעננה. אמנם אני באה מקיבוץ ויש לי קהילה שמחזיקה אותי, אבל אני מסתכלת על נשים שמגיעות מהעיר, שהן המשפחה השכולה היחידה בבניין שלהן, ואין להן בחוץ אנשים שמבינים אותן באמת. הן צריכות מקום כזה כדי לא להרגיש לבד".
פורמנסקי ושאר המלווים מכירים מקרוב גם את השלכותיו ארוכות הטווח של האובדן. לדבריה, יש הורים שהתגרשו בעקבות המשבר, וחלקם הגיעו לסוף השבוע בנפרד. אחרים החלו לסבול מבעיות רפואיות ונזקקו לטיפול במרפאה ייעודית שהוקמה למענם בבית החולים שיבא תל השומר.
גם עבור אנשי העמותה מדובר במפגש מסוג חדש.
"זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים סוף שבוע להורים של חטופים חללים", מספרת פורמנסקי. "רובם נהרגו ואז נחטפו, ויש מעטים שנחטפו בחיים, נהרגו בשבי והוחזרו. לצערנו כולם חזרו בארונות ונקברו כאן, עד אחרון החטופים, רן גווילי. אמא שלו, שנמצאת איתנו כאן, אמרה משפט מדויק: 'אנחנו סגרנו את השאלטר בעזה ואצל חמאס. אנחנו היינו האחרונים'".
איך התעורר הרעיון לסוף השבוע הזה?
"פנו אלינו ממנהלת החטופים, והעמותה הרימה את הכפפה ויצרה את המסגרת ואת התוכן. בעבר לא היה לנו ממשק איתם, אבל היום, כשהם משפחות שכולות, זה הזמן שלנו לפגוש אותם, לשבת ליד השולחן ולהבין מה עובר על כל משפחה.
"אני עוברת כאן ממש משולחן לשולחן, שותה כוס מים או קפה ומדברת רק עם מי שרוצה לדבר. יש אנשים שאומרים 'באנו לכאן ומה שחשוב לנו כרגע זה להתנתק', ואנחנו קולטים ומכבדים את זה לגמרי. יצרנו להם תוכנית של רוגע. המטרה היא לתת להם מקום שקט, ובעיקר לאפשר להם את הזמן והמרחב בינם לבין עצמם".
עוד כתבות בנושא
זו השנה ה־25 של פורמנסקי בעמותת "משפחה אחת". היא הצטרפה אליה בעקבות הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים.
"במקור עבדתי בכימיה עם מבחנות", היא מחייכת, "ובעקבות הפיגוע בסבארו הגעתי להתנדב בבתי חולים עם מייסדי העמותה, שנטל ומרק בלזברג. מהר מאוד שנטל שאלה אם אסכים לרכז את מרכז הארץ. שאלתי את בעלי והוא אמר 'צאי לדרך'. מאז עברתי מכימיה עם מבחנות לכימיה עם אנשים, 18 שעות ביממה".
משפחות החטופים החללים: ההתמודדות עם האובדן אחרי השבת החטופים | צילום: מאיר פבלובסקי משפחה אחת
איך השתנתה העבודה שלך מאז שבעה באוקטובר?
"בשלוש השנים האחרונות העבודה השתנתה לחלוטין. אנחנו מנסים להגיע לעשרות משפחות, להיות בלוויות, להגיע לשבעה ופשוט להגיד: 'אנחנו כאן'.
"מה שנוסף ביתר שאת בשנים האחרונות הוא המעגלים שסביב, סבים וסבתות לנכדים שנרצחו. כשהיינו מגיעים לשבעה ראינו אותם עומדים בצד. וסבתא אחת אמרה לי: 'אני שקופה. מתייחסים להורים, ואני לא יודעת מה לעשות עם הכאב שלי על הנכד'. אז יצרנו קבוצות וסדנאות ייעודיות לסבים ולסבתות בכל הארץ".
בסוף השבוע הזה, בין השיחות, ההופעה והטיולים, המשפחות אינן נדרשות להסביר את עצמן. הן יכולות לדבר על יקיריהן, לשתוק, לצחוק או לבכות. מבחוץ, החברה הישראלית מנסה להמשיך הלאה. כאן, בראש פינה, הן מקבלות מעט זמן ומרחב למצוא את הדרך להמשיך לחיות לצד האובדן.