הבית // בית קרקע עם מטבח ענקי, חצר ועצי פרי. מבחוץ נשקף נוף ההרים, ובמרחק ארבע דקות הליכה זורם נחל עין הזהב. "הבית גדול, הילדים יכולים לרוץ בו וזה עושה להם ממש טוב. מצד שני הוא מחולק, כך שאין חלל אחד ענקי שמתמלא בבלגן. גם כשמבולגן, הבלגן לא משתלט על כל הבית, וזה היה לנו חשוב".
השכונה // מסביב בתים נמוכים אדומי גגות, ובשבת אחר הצהריים המרפסות מתמלאות. "כולם יושבים בחוץ ונפגשים. יש תחושה מאוד נעימה". לנחל הם יוצאים בערך פעמיים בשבוע לארוחת ערב: "זה לא רק כיף, זה ממש מווסת אותנו ואת הילדים. אנחנו מרגישים שאנחנו 'שוטפים' שם את היום ונהנים יחד".
הספרייה // ש"ס, גמרא ותנ"ך לצד ספרי שירה, הגות ציונית, גורדון, ביאליק, אחד העם, כל כתבי עגנון, ספרות מערבית ופילוסופיה. "הספרייה היא אנחנו, היא מה שאנחנו רוצים לחנך איתו את הילדים והיא גם התשתית לעשייה שלנו".
מתכנסים // במרכז המטבח אי גדול. "זה חלום בשביל משפחה שאוהבת לבשל ולארח. מאוד נוח להתכנס סביבו ולאכול, וזה הופך את המפגש עם האורחים לקליל וזורם, פחות כבד מישיבה מסביב השולחן או על הספה. אפשר לקום רגע לילדים שמשחקים ולחזור".
ממ"ד // בקרוב יתחילו לבנו ממ"ד, למרות שאי אפשר להגיע אליו בזמן העובר בין אזעקה לנפילה. "הוא חשוב כדי שיהיה חדר נוסף לאירוח. עד שאנשים כבר נוסעים עד לכאן, אנחנו רוצים שתהיה להם אפשרות להישאר לישון ולהתארח לשבת שלמה".
הבוקר / / שלושת הילדים נמצאים במוסדות חינוך שונים: עמליה בגן חובה, גדי בגן עירייה ותולי במעון. נצר עדיין במילואים, כך ששגרה אמיתית עדיין אין.
פרנסה // תהל מתחילה לעבוד כמנהלת תחום מורשת במתנ"ס בקריית־שמונה. נצר עורך כתבי עת וספרות ועובד על שני ספרי שירה חדשים, שאחד מהם הוא פואמה על התמרון בלבנון. הוא גם הצטרף לצוות מכון הדר, ויחד עם תהל הם יתחילו להוביל בית מדרש ישראלי. "בשלב הראשון החבורה נפגשת פעם בשבוע, כי בכל זאת עברנו דירה. בהמשך אנחנו מקווים שיצמחו גם אירועי חג ותרבות, לימוד, פעילויות לילדים ועוד הרבה תוכן ורוח טובה".
בית ועד לחכמים // נצר נולד בקיבוץ סעד, וכשהיה בן שש עברה המשפחה לירושלים. הוא החמישי משישה אחים. אמו הייתה מורה בפלך וכיום עומדת בראש התוכנית ליועצות הלכה במדרשת נשמת, ואביו הוא הרב בני לאו. "שני ההורים שלי מאוד חכמים, ולימוד תמיד היה חלק מהבית. בתיכון היה סדר גמרא עם רבנים מישיבת הר המור וזה פחות התאים לי, אז הייתי לומד עם אבא שלי. זה אחד היתרונות בלהיות בן של רב". הוא למד בהימלפרב והיה פעיל בבני עקיבא. משם הגיע למדרשת השילוב בנטור. "אבא שלי העדיף שאלך לישיבה, אבל הוא הבין שזה מקום רציני, שמבקש להחזיר את היהדות לנחלת כלל החברה הישראלית".
קיבוצית // תהל גדלה בקיבוץ לביא, במשפחת אוברמן, הרביעית משישה ילדים. "זו הייתה ילדות מאוד קיבוצית. כבר לא הייתה אצלנו לינה משותפת, אבל גדלנו בקיבוץ והשתתפנו במשימות מגיל צעיר. מכיתה ד' כבר עבדנו בענפים ובחדר האוכל. בראש השנה היינו מגיעים בשש בבוקר ומסדרים הכול לכל משפחה ומשפחה את השולחנות". גם אמה קיבוצניקית, במקור מסעד, ואביה מלביא. "הקיבוץ נוצר מתוך רעיונות של צדק חברתי, ובאמת הייתה ערבות בין אנשים. היו משפחות שהתקשו יותר כלכלית או בתחומים אחרים, ובעזרת המעטפת של הקיבוץ הילדים שלהם הגיעו להישגים. גדלנו על תורה עם דרך ארץ, על אחריות חברתית ועל נתינת כבוד לכל אדם".
אחריות // העבודה מגיל צעיר בנתה בה תחושת אחריות, ויותר מכך את התחושה של השתייכות למעגל רחב מלבד המשפחה הגרעינית: "הייתה תחושה שיש הרבה אנשים ששותפים לחיים שלי. זו שתופרת לי בגדים לחג, הנהג שמביא משהו מטבריה, מי שמזמין אותי לשיננית או לקוסמטיקאית. הרבה אנשים היו שם בשבילי". בשנות המילואים האחרונות ראתה "כמה אני מסוגלת להיעזר באנשים, ואני חושבת שחלק מזה הגיע משם. גדלתי בתחושה שמותר להישען על קהילה".
ההיכרות // תהל למדה באולפנית טבריה, והמשיכה משם לנטור. שם הם הכירו. "זה בית מדרש שלומדים בו ברצינות את כל אוצרות הרוח - יהדות, פילוסופיה וספרות. בתחילת השנה הר"מ ציוות אותנו לחברותא, וככה מצאנו את עצמנו לומדים יחד גמרא שעות בכל יום. למדנו בחבורה גם את הדף היומי לאורך השנה".
יצירה // במקביל ללימודים הם הקימו את עלון המדרשה יצרו אירועים סביב החגים ואפילו חיברו סדרי תפילה לדתיים ולחילונים. "לקח לנו זמן לעבור מחברותא לזוג. הדברים שחיברו בינינו אז הם גם הדברים שמניעים אותנו היום: הרצון לבנות יהדות ישראלית שמחברת מסורת עם חיים ציוניים ועכשוויים, והנטייה הלא תמיד בריאה להפוך רעיונות לפרויקטים". עכשיו הם מרגישים שחזרו להתחלה: "יש לנו פלאשבק לנטור. גם שם התאהבנו דרך לימוד ועשייה משותפת".
הצבא // נצר שירת בנח"ל, בגדוד 50, ותהל בקורס נתיב. "המילואים של השנים האחרונות בהחלט עושים לנו פלאשבקים לשנות הזוגיות בסדיר".
נשואים // אחרי השחרור תהל יצאה לטיול וכשחזרה הם התארסו. את החתונה ערכו על הדשא בקיבוץ לביא. בשנה הראשונה גרו באשקובית בקיבוץ מגדל־עוז, כשתהל למדה בתוכנית הבוגרות של המדרשה ונצר למד בתוכנית ללימודי כתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. משם עברו לכפר־אדומים וחיו שם ארבע שנים. נצר היה מדריך במכינת עין פרת ובהמשך ר"מ במדרשה, ותהל למדה בתוכנית המצטיינים במרכז האקדמי שלם, עשתה התמחות בכנסת והובילה פרויקטים חברתיים בירושלים. אז נולדה עמליה, בתם הבכורה, ואז גם נוצר ספר השירה הראשון של נצר, "בנוף גוף". בהמשך עברו לירושלים. תהל עבדה בעירייה והייתה שותפה ליצירת ארגון "שותפות לשירות", שפועל למען השתתפות חרדים בצה"ל. נצר המשיך בעולם הספרות כמפיק וכמנהל אמנותי של אירועי ספרות ב"מקום לשירה".
7 באוקטובר // עם פרוץ המלחמה נצר גויס למילואים, וחודש לאחר מכן נולד גדי. "נצר הגיע ללידה כמעט ברגע האחרון מגבול לבנון". נפתלי, תולי, נולד יום אחרי סבב מילואים נוסף. עכשיו הם בדיוק מסיימים עוד סבב: "היום בתוך עשרים דקות הוא כבר בבית".
מעבר // "היינו בטוחים שנישאר בקטמון כל החיים. פתאום הבנו שאנחנו רוצים לתת לילדים שלנו איכות חיים אחרת. קריית־שמונה באה לנו בול. אין לנו 'תיק' של להשתלב בקהילה, ומצד שני יש הרגשה של בית".