"סבתא לא מבינה עד הסוף שהיא הפכה לכוכבת רשת"

כשטילים שורקים מעלינו רבים מאיתנו מוצאים מזור דווקא בצפייה בסרטוני רשת מצחיקים, מעוררי אנדורפינים ואוקסיטוצין. בשנה האחרונה באוקיינוס הרשתות החברתיות בלטו כמו פנינה בלב ים הסרטונים של נועה מיכאלי. היא גרה בתל־אביב, במקור מירושלים, כותבת ומגישה בכאן דיגיטל וכאן FOMO, ומעלה סרטוני רשת על כל מה שאקטואלי, על תופעות שרבים יזדהו איתן, על סבתא שלה ועל החיים של כולנו.

השפה של מיכאלי ייחודית: מצחיקה, שנונה, מדויקת וכיפית מאוד, עם מילים שנראה שהומצאו במיוחד בשבילה. "התוכן שלי פורח באסונות״, היא צוחקת. ״קורונה, משברים, מלחמה, איראן".  פנים אל פנים היא חושפת בפניי אישיות רגועה, לעומת הדמות מלאת המרץ שאנחנו רגילים לראות על המסך.

הכול התחיל מגאולה משה, הסבתא האיקונית שמככבת בסרטונים משותפים רבים לצד מיכאלי, והפכה קרובה לליבם של עוקבים רבים. מיכאלי, מתברר, החלה לצלם את סבתא שלה הרבה לפני שידעה בכלל מה זה רילס – והכול התחיל דווקא כשקיבלה רישיון נהיגה. "סבתא שלי שומרת שבת, וברוך השם יש לה שבעה ילדים ומשפחה גדולה. בימי שבת כולם באים אליה, יושבים ומדברים, אבל כולם ביחד. אי אפשר בסיטואציה כזו לתפוס את סבתא שלי אחד על אחד. כשקיבלתי רישיון התחלתי לבקר אותה לבד והרגשתי שאני מגלה בן אדם אחר. פתאום נרקם קשר שונה, כי כשכולם יושבים בחדר, סבתא שלי שותקת ומסתכלת על כולם, נותנת לסיטואציה לקרות. כשנפגשתי איתה לבד התחילו שיחות מצחיקות בינינו. גיליתי שהיא סתלבטנית והתחלתי להתעניין בעבר שלה. גיליתי כל כך הרבה מעבר למה שהייתי רגילה. התחלתי לבוא אליה הרבה ולתעד קצת לעצמי, כי הרגשתי שזה מאוד קומי. התחלתי להכיר צדדים של סבתא שלי שהמשפחה שלי לא מכירה״.

"קיבלתי הודעות מאנשים שבעקבות הסרטונים התקשרו לסבא וסבתא שלהם. קלטתי שוואו, מישהי מבוגרת קיבלה עכשיו שיחה בעקבות הסרטון. אוקיי, יש לזה השפעה"

בהתחלה התפרסמו הסרטונים בפורום משפחתי בלבד, מתוך הדחף של מיכאלי להכיר לבני הדודים שלה את הצד שלא הכירו אצל סבתם. ״בהתחלה תיעדתי והעליתי למשפחה, כדי שהם יבינו שכשיושבים כולם ביחד והיא שותקת – היא בעצם קליברית. הרגשתי שאני מגלה פה משהו, אמרתי להם שהיא הכוכבת האמיתית פה. העליתי סרטונים לסטורי שלי, שאז היו לו מינוס ארבעים עוקבים, והבנתי שזה כיף לה ולי, וגם המשפחה נהנתה מזה אז צילמתי יותר ויותר״. בהמשך התרחב העניין. ״התחלתי לבוא אליה יותר, הגעתי עם חברים, כל פעם הייתי מביאה חבר אחר או חברה אחרת והיא הפכה להיות מקום עלייה לרגל. לא היה לי מושג אז מה אני עושה, ערכתי סרטון של ארבע דקות והתחלתי להעלות, זה כמובן לא צבר יותר מדי תאוצה אבל ראיתי שאנשים אוהבים שזה עושה להם טוב ורצו שאעלה יותר תכנים".

למה את חושבת שזה עשה טוב לאנשים?

"יש משהו בסבתא שהוא שונה. זו דמות שהיא אחרת משאר הדמויות בחייך, דמות שמשדרת לך חום ואהבה. אנשים הזדהו והרגישו שזו גם סבתא שלהם, ומי שכבר אין לו סבתא אימץ אותה, פתאום היא הפכה להיות סבתא של המון אנשים, אני מעריצה את סבתא שלי". ההערצה של מיכאלי משתקפת בסרטונים שמלאים באהבה והרבה הומור הדדי.

משם הדרך לעוד צופים נפתחה. "נוצר איזשהו אפקט. התחלתי להשתפשף בלערוך ולהעלות סרטונים והרגשתי שזה עושה טוב, טוב לי, טוב לה, וטוב לאנשים. קיבלתי הודעות מאנשים שבעקבות הסרטונים התקשרו לסבא וסבתא שלהם, אנשים שאשכרה כותבים לי שהם הלכו לבקר את סבתא שלהם בזכות הסרטונים, שהם עכשיו עצרו את היום והתקשרו אליה, עם צילום מסך של שיחה. קלטתי שוואו, מישהי מבוגרת קיבלה עכשיו שיחה בזכות הסרטון. אוקיי, יש לזה השפעה. אז התחלתי להעלות עוד וזה לאט־לאט צבר תאוצה״. ההשפעה החיובית לא פעלה רק החוצה אלא גם פנימה, על הקשר בין מיכאלי לסבתה: ״היא ציפתה שאבוא ואצלם, וגם אני ציפיתי לפגישות שלנו. נוצר בינינו קשר מיוחד".

איך המשפחה הגיבה?

"כל פעם וידאתי איתם שזה בסדר, שאני לא עושה משהו לא לעניין. תמיד שמתי לב מתי מתאים ומתי לא. ברגע שלא מתאים המצלמה תישאר כבויה, לא מעניין אותי בכלל. זה לא שאני באה לצלם והולכת, אני הרבה פעמים פשוט נמצאת שם איתה, וזהו. אני חושבת שאני מספיק רגישה כדי שלא יצטרכו להגיד לי מה לא להעלות. אבל המשפחה ממש פרגנה ואוהבת את זה. אני חושבת שזה גרם לכולם לראות עוד צדדים של סבתא, וזה גם גרם לי וגם לשאר הנכדים לבוא יותר".

לצד הקטעים ההומוריסטיים יש גם הרבה רגעים מרגשים. מיכאלי מספרת על היום שבו סבתא שלה שלפה מהתיק את הזמנת החתונה שלה, שהתרחשה לפני יותר משבעים שנה. פיסת הנייר המתפוררת מעט נמצאת, מתברר, על הסבתא תמיד. סבא של מיכאלי נפטר לפני שנולדה, והיא לא הכירה אותו. "זה פירק אותי, היא סיפרה לי על ההזמנה ואז בלי מחשבה שלפתי מצלמה. לא חשבתי על זוויות או איכות, זה מצולם כאילו מטוסטר אובן, אבל לא מעניין אותי. זה לא סרטון מבוים, אני בהלם בדיוק כמו הצופים. משהו באותנטיות הזו שהיא פתאום שלפה לי את ההזמנה, אני לא יודעת מאיפה היא הביאה את זה. או שפתאום היא מדברת על סבא שלי, שמאז שהוא נפטר היא לא הולכת לשבת בבתי קפה – כי רק איתו היא הייתה יושבת. נאמנות כזו של פעם. הרגשתי שזה משפיע מאוד על אנשים, אני חושבת על הסבא וסבתא שיושבים שם ובעקבות הסרטונים יש מי שהולך אליהם ויש מי שמתקשר אליהם ואכפת לו. זה פוצץ אותי. אמרתי טוב, זה מעבר לסרטונים מבדרים".

כדי להראות לי כמה מהסרטונים הראשונים שצילמה עם סבתה לפני שנים, מיכאלי מבקשת את רשותי לפתוח טלפון באמצע ריאיון. טבוע בה נועם הליכות, והיא מעידה על עצמה שהיא מהדור של פעם. שאם באמת רוצים לדבר איתה, כדאי להתקשר אליה. והלב רק מתרחב כשהמצלמה נכבית: היא קשורה בעבותות של אהבה והערצה לסבתא שלה. "סבתא היא בן אדם כל כך טוב, עד היום היא הולכת פעמיים בשבוע למתנ"ס ומתנדבת שם. היא פשוט בן אדם טהור, מאכילה את כל החיות, ציפורים, חתולים".

היא מבינה שהיא הפכה לכוכבת רשת?

"היא מבינה אבל אני לא חושבת שעד הסוף, היא לא בתוך העולם הזה של הרשתות. היא יודעת שאני אוהבת אותה, היא יודעת שעשו עלינו פעם איזה משהו בטלוויזיה. הציעו לי הרבה דברים עסקיים לעשות איתה, אבל זה לא מרגיש לי נכון. כרגע זה טהור, וככה זה יישאר".

///

אם הייתי שואלת את מיכאלי אילו חפצים היא הייתה לוקחת איתה לאי בודד, סביר להניח שהיא הייתה אורזת הודעה אחת מיוחדת שקיבלה, שהיא שומרת עד היום בהיילייטס ומקבלת את פניה בכל פעם שהיא פותחת את האפליקציה. היא מוצאת אותה בקלות וקוראת לי הודעה שנשמעת כמו כל ההודעות שבהן מישהו מספר לה שהוא יוצא עכשיו מהשלושים של סבתא שלו והוא מודה לה שבזכות הסרטונים שלה הוא ניצל את התקופה האחרונה כדי לבלות איתה יותר. גם עכשיו, כשהוא נתקל בריל שלה, הוא נזכר בה ומודה לה. אבל יש הבדל שהופך את ההודעה הזו למשמעותית: כשמיכאלי ענתה והתכתבה איתו מעט, היא גילתה שמדובר בילד בן 13. "איפה הייתי בגיל 13? יש פה השפעה שהיא מעבר למה שחשבתי, שמגיעה גם לגילים האלה״.

לא בכדי הודעה מילד בן 13 מרגשת את מיכאלי, נראה שיש לה חיבור אינטואיטיבי עם בני הדור הצעיר. ב"כאן" זיהו אותו כשהציעו לה להיות מגישה בכאן FOMO שחוגגת בימים אלו שנה ורושמת הצלחה נאה ברשת. פומו מתמקדת בתכנים לגילי העשרה עד גיל גיוס.

מה שעומד בבסיס הרעיון שהגו קברניטי כאן הוא שהצופים הצעירים מפסיקים לצפות בתוכני החינוכית בגילי העשרה המוקדמים, ועד לגיל הגיוס אין פלטפורמה אחרת שמתאימה להם. בכאן החליטו לתת מענה בדיוק לשלב הזה, והם מעלים תכנים מותאמים שמשקפים את עולמם של הצעירים כמו הטסט הראשון, שינויים של גיל ההתבגרות ותיווך של תכנים חדשותיים אקטואליים בשפה תואמת גיל. לאחרונה לא חסרו תכנים חדשותיים לתווך, דוגמת המלחמה עם איראן והתנהלותו של טראמפ, שם נועה פרצה לתודעה של הציבור ולא רק אצל הצעירים. "לא ידענו לאן כאן פומו ילך, וההצלחה של הסרטונים הייתה מרגשת מאוד. הפרויקט הזה הוא עולם ומלואו בשבילי". שנה אחר השקתו רשם כאן FOMO קרוב ל־85 מיליון צפיות בתכנים שלו בפלטפורמות השונות.

איך נראה תהליך העבודה על הסרטונים?

"יש דברים שאני כותבת לבד, ויש תכנים שאני כותבת עם תמר רענן הבמאית היא שותפה לכתיבה. הפכנו להיות חברות ושותפות וליצירה. יש בינינו פינג־פונג עובד וחריף ברמה האישית, וזה משליך על הרמה המקצועית. אנחנו נהנות מאוד מהעבודה ביחד. זה קשה, מאתגר וכיף".

"הנוער מאוד חכם. צריך לדבר איתו רגיל. אני לא מנסה להבין מה יתפוס אותם ולא צריכה להגיד ׳אלפא סיגמה׳ כי ככה הם אוהבים. לא, הנוער חד, חריף ומבין"

מה מאתגר?

"יש סדרה של סרטונים בשם 'ספרו לי הכול על', אלה סרטונים כבדים יותר. שלוש דקות על אקטואליה, שבהן אנחנו מנגישות אירועים שקורים. מגיע אלינו המידע ואז אנחנו צריכות לשכתב, אבל לפני כן יש כאן תהליך. יש הרבה חדשות כל היום. אנחנו ברוך השם מדינה שלא משעמם בה שנייה, תמיד יש אקשן. נהיה לנו סף שאללה איסתר, ולצרוך חדשות ולהבין אותן זה תהליך שנבנה. עכשיו לכי תשלימי אחורה את הפערים ברוורס. מאיפה לי לדעת מה קדם למה? זה כמו לקרוא כלכליסט. יום אחד אמרתי די, אהיה אחראית ואקרא כלכליסט. כשפתחתי את האתר הרגשתי כמו טוקבקים על כתבה שלא קראתי. הסיפור התחיל מהאמצע. לכי עכשיו תשלימי. אימא, איך אדע? אני בן אדם חדש פה, אני לא עכשיו חפופה על כל העניינים, ובא לי להבין.

״חדשות יכולות להיות כבדות, אנחנו כבר שנים עם מלחמות ובלגנים. תכלס, מה האירוע? תַּכלסי את זה רגע. לא מחוסר סבלנות, תפשטי לי. למה לסבך משהו? בעבודה שלי אני לא מרגישה שאני מפשטת משהו מסובך, אני מרגישה שבחדשות מסבכים מה שפשוט. אני אדם פשוט, אני מבינה אחת ועוד אחת שווה שתיים. תמר ואני הרגשנו שכאן השורש. אמרתי לה שאני רוצה לדבר בשפה שלי. אם בסרטונים אישמע כאילו אני מקריאה, אני לא מעוניינת. אני רוצה שאני אבין את הקטע, אבל במילים שלי. תני לי את הנקודה, והמילים זה נועה. הקונספט הוא שאני והצופה יושבים על קפה ואני מעדכנת אותו על החיים שלי, שהם בעצם החדשות".  

"לא ידעתי לדבר מול מצלמה, זה הפחיד אותי. אבל היה לי הרבה מה לומר, ולא ויתרתי עד שהשתחררתי. אני מנסה שהפחד לא ימנע ממני לפעול"

יש פער בין הגיל שלך לבין נערים בני 14. איך את יודעת איך הצעירים מדברים?

"כל העניין של לנסות לתפוס את השפה שלהם, ואותם, וחייב איזה הוק (באנגלית קרס, לעורר עניין בשניות הראשונות של הסרטון, שפ״ע), המילה הכי פחות אהובה עליי, ולדבר עם הידיים – לא צריך את זה. הנוער מאוד חכם. צריך לדבר איתו רגיל. אני יודעת שיש הרבה הבדלים בין התקופות כי קרו פה הרבה דברים, הצטרפו פלטפורמות חדשות, הדור הזה גדל איתן והן משפיעות עליו ועל החברה. אופן הצריכה משתנה לגלילה, אני מבינה את זה. אבל אני חושבת שמבחינת שפה לא צריך משהו מיוחד. אני לא מרגישה צורך לדבר שונה. אני לא מנסה להבין מה יתפוס אותם ולא צריכה להגיד אלפא סיגמה כי ככה הם אוהבים. לא, הנוער חד, חריף, חכם ומבין. כשאני באה ליצור סרטון אני לא רוצה לשאול את עצמי: מה יתפוס את הנוער? השאלה הנכונה היא מה תופס אותי. אם זה מה שמעניין אותי ועל זה אני אדבר, זה יתפוס בדרך את הצופים".

///

לכולנו יש אשליה שאם אנחנו עוקבים אחרי מישהו ברשתות החברתיות אנחנו מכירים אותו, אשליה שכמובן מתפוגגת כשנפגשים בחיים האמיתיים. מיכאלי אינה יוצאת מהכלל. למשל, את העובדה שיש לה אחות תאומה אפילו הקולגות שלה לא ידעו עד לא מזמן. "אני לא משתפת הרבה מהחיים האישיים שלי ברשתות. זה אולי נשמע מוזר, כי דיברנו הרבה על סבתא שלי, אבל חוץ ממנה – שגם שם זה ממש לא הכול, אני לא אעלה סטורי ספונטני. יותר קל לי להעלות סרטון שערכתי, ולזרוק אותו לאוויר העולם בלי חשבון. העליתי בעבר דברים מטומטמים, הצליח, לא הצליח, זה לא מעניין, אם אני אוהבת את זה אני מעלה. הסטורי בעיניי מאוד אינטימי ואישי, זו חוויה אחרת. עצם זה שאת יכולה לראות מי ראה את הסטורי זו פונקציה מזעזעת, באמת בואו נגביר עוד את החרדות. אני חושבת שיש לי איזשהו מחסום עם העניין הזה, יש יתרון לסטורי כי דרכו העוקבים מכירים יותר את היוצר ויש חיבור אישי לבן אדם. זה מעבר ל׳אני אוהב את התוכן שלך׳, זה ׳אני אוהב אותך כבן אדם, כי אתה מראה עוד צדדים שלך וחושף קצת יותר על החיים שלך׳. לי זה לא משהו שדחוף לעשות אותו כרגע".

היא למדה פסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטת בן־גוריון. במסגרת לימודי התקשורת עשתה את ההתמחות שלה באולפני כאן, והתאהבה. היה לה ברור שיום אחד היא תעבוד שם. "לא ידעתי לדבר מול מצלמה, כלום. הייתי יכולה לדבר איתך בכיף שעות, אבל כשהייתי פותחת מצלמה לא היה אותי. זה הפחיד אותי, אבל עדיין רציתי לעשות את זה. בהתחלה פתחתי מצלמה וזה לא יצא טוב, ואז עוד פעם ועדיין לא יוצא טוב, ולאט־לאט השתפרתי. אני חושבת שזה ככה בכל דבר שדורש לצאת מאזור הנוחות שלך. אני תמיד מנסה שהפחד לא ימנע ממני לפעול. היה לי קשה בהתחלה כי הרגשתי שאני מדברת לכפתור ולא לאנשים. זה לא בא לי באופן טבעי בשום צורה".

לא רואים את חוסר הנוחות שלך בכלל מול המצלמה היום.

"חשוב לי להגיד לך שמה שרואים היום לא היה בהתחלה. זה לא שיום אחד אמרתי יאללה אני פותחת מצלמה וזה מה שיצא. היה לי קשה עד כדי חוסר יכולת לדבר מול מצלמה, עשיתי המון עבודה. פתחתי לעצמי באינסטגרם חשבון סגור בלי אנשים אחרים, והתחלתי לדבר לעצמי. רק אני יכולתי לראות את הסרטונים, ותרגלתי בלי הפסקה דיבור למצלמה. אפס נוחות, לא הרגשתי בנוח עם זה, אבל תרגלתי את האירוע. רציתי להעלות תכנים, היה לי הרבה מה לומר, ולא ויתרתי עד שהשתחררתי. עד היום יש לי רגעים שאני צריכה שנייה רגע להתאפס, זה עדיין לא טבעי לי. וגם יותר מזה – אני פוזלת״.

היא מחייכת. ״אם זה לא היה ברור אני אגלה לך סוד, אני יודעת שקשה לפספס את הראייה הפנורמית שלי. מצלמות האבטחה מיותרות כאן, אני רואה את כל ה־180, אני פוזלת. בהתחלה גם זה היה לי קשה, עד היום זו התמודדות".

גם את הפזילה לא רואים בכלל בסרטונים. 

"הרבה פעמים כשאני רואה שיש טייק שאני פוזלת בו, אני יכולה להרגיש איתו לא בנוח ולבקש לקחת עוד טייק אחד. היום אני מנסה לעבוד על עצמי להיות על זה פחות. כבר יצא לי להעלות סרטונים שאני פוזלת בהם. זה מה יש. יש בי ממני יותר מהמראה שלי, התוכן הוא הדבר. לאט־לאט אני מתחילה להרגיש יותר בטוב עם הפזילה מול המצלמה. בחיים שלי אני צוחקת עליה, אני הכי בטוב עם זה. מול המצלמה זו עבודה להרגיש עם זה בנוח. יש לי סרטון שאני פוזלת בו ברמת הלא־נעים־לי. אני מתחרפנת בו מפקקים ובתוספת הפזילה זה נראה כאילו צריך לאשפז אותי אתמול. אנשים שמו לב וכתבו לי שאני פוזלת – וזה נכון. יש הרבה עניינים שנוגעים בחוסר ביטחון, העניין הוא לא לתת לו להוביל בהחלטות שלנו".