ארבעה ימים חלפו ממתקפת 7 באוקטובר עד שאפרת דאום הצליחה להיכנס למטבח הביתי ולהכין חביתה. לא מדובר בפרט שולי; עבור מי שהייתה רגילה לפתור בעיות מורכבות, לכתוב קוד ולהתקדם ממשימה למשימה - חוסר היכולת לבצע פעולה פשוטה המחיש את עומק ההלם.
עד לאותה שבת הייתה דאום אשת הייטק ומתכנתת ותיקה, בעלת תואר ראשון ושני במתמטיקה ובמדעי המחשב מהאוניברסיטה העברית. במשך כעשרים שנה עבדה בענף, ובראשית אוקטובר 2023 עמדה להתחיל עבודה חדשה בחברת הזנק. אלא שהמלחמה שינתה את התוכניות. יחד עם בעלה, העיתונאי והסטנדאפיסט חנוך דאום, היא החלה לטפל בזרם בלתי פוסק של בקשות לעזרה. מה שהתחיל בחיבורים מאולתרים באמצעות ווטסאפ והרשתות החברתיות, התפתח לאקסל של בעלי עסקים במילואים, אחר כך לאתר, ולבסוף לחמ"ל "מחבקים מילואימניקים".
כיום מדובר במערך סיוע רחב הרבה יותר. הוא מסייע למילואימניקים ולבני משפחותיהם להתמודד עם פגיעה בפרנסה, למצות זכויות, למצוא עבודה, לקבל טיפול רפואי ולהתגבר על מחסומים בירוקרטיים. לצדם מלווה החמ"ל גם פצועים, נפגעי ראש, מתמודדי פוסט־טראומה ומשפחות שכולות. מאחורי הפעילות עומדים צוות מתנדבות, אנשי מקצוע, חברות עסקיות, תורמים וגורמים במשרדי הממשלה.
"אנחנו רק מסמנים מטרות", אומרת דאום. "את הטוב העם שלנו עושה".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"היינו בצפון עם חברים. זה היה אמור להיות חג שקט, אבל הוא הפך לדבר הכי רחוק מזה. חבר שהיה איתנו התעדכן והעיר אותנו בשמונה בבוקר עם כל המידע: יש מלחמה בדרום, חטופים בעזה, מחבלים בשדרות וטבח בקיבוצים. זמן קצר אחר כך הגיע חבר בכיתת הכוננות כדי לפתוח את המקלט הסמוך. הוא הביא מוט ברזל כדי לנעול את המקלט מבפנים. היינו קרובים מאוד לגבולות עם סוריה וירדן, ואף אחד לא הבין לאן האירוע הזה הולך. חנוך הצטרף לכיתת הכוננות והיה חלק ממנה במשך החודש הראשון לאחר הטבח".
אלא שבתוך השיתוק והבלבול, הטלפון לא הפסיק לצלצל. כבר בשעות הראשנות הגיעו אל בני הזוג דאום פניות מכל רחבי הארץ, ובהן בקשות שבאותם רגעים לא היה ברור כלל מי אמור לטפל בהן.
"הפכנו את ההלם לעשייה". הזוג דאום מקבל את פרס ירושלים לאחדות מנשיא המדינה | צילום: קובי גדעון, לע"מ
מה הייתה הפנייה הראשונה שגרמה לכם להתחיל לפעול?
"בימים הראשונים קיבלנו מאות פניות. חנוך טיפל בהודעות שהגיעו ברשתות החברתיות, ואני הייתי על הווטסאפ של האתר. בהתחלה אלה היו פניות של יוזמות פרטיות לסיוע, קבוצות שחיפשו נעדרים, משפחות שנותק הקשר איתן ולא ידעו למי לפנות, אנשים נצורים בקיבוצים שביקשו חילוץ, ואפילו חייל שכל משפחתו נחטפה ולא ידע מה לעשות. מאוחר יותר התחילו להגיע פניות ממתנדבים שרצו לעזור, בקשות לציוד, יוזמות לאירוח מפונים ופעילויות הסברה. היה הכול מהכול. לאט־לאט התחלתי לחבר בין הפניות, והכול התנהל בווטסאפ, בלי מערכת מסודרת. את מי שרצה להתנדב או לתרום חיברתי למי שהיה זקוק לסיוע. זה מה שעשינו בימים הראשונים. הפכנו את ההלם שאחז בנו לעשייה, כי לא הייתה אפשרות אחרת".
כעבור שבועות מספר החלו להתברר גם ממדיה של פגיעה אחרת, פחות מיידית אך הרסנית לא פחות: מאות אלפי אנשי מילואים עזבו באחת את עבודתם, את משפחותיהם ואת העסקים שבנו. רבים מהם לא ידעו מתי יחזרו, ובינתיים החשבונות, השכירות וההתחייבויות המשיכו להצטבר. אני שואל את אפרת באיזה שלב הבינה שהאקסל שלה הופך למפעל חיים.
"מהר מאוד הבנו שמאות אלפי המילואימניקים שגויסו בצו שמונה זקוקים לעזרה", היא אומרת, "הם קפצו בלי לשאול שאלות, אבל השאירו מאחור בתים, עסקים ובעיות שלא היה להן מענה. ככל שהצטברו הפניות, התמקצענו והתחלנו לתת מענה מסודר יותר.
אפרת דאום | צילום: נעמה שטרן
"כיום יש לנו מערכת לניהול פניות, אנשי קשר בכל משרד ממשלתי ואנשים טובים במגזר הפרטי שאנחנו יודעים להפעיל כשמתעוררת בעיה. אותו אקסל התמלא בעסקים של מילואימניקים ובהמשך הפך לאתר עם עשרות אלפי כניסות. הוא היה קרש הצלה ומקור לפרסום עבור עסקים רבים. בהמשך הצטרפו אליו גם עסקים של בנות ובני הזוג של המילואימניקים, ואפילו עסקים של בני זוג של אנשי קבע.
"כשמג"ד במילואים שמוכר שמן זית מספר שנגמרה לו הסחורה אחרי שאנשים הגיעו אליו דרך האתר, את מבינה שקורה כאן משהו נכון".
חשבת בתחילת הדרך שהמיזם יידרש גם כעבור כמעט שלוש שנים?
"ממש לא. חשבתי שנעשה את זה במשך חודשיים-שלושה ונחזור להייטק. אפילו עשיתי כמה ראיונות עבודה. אבל אחרי כמה חודשים כבר הבנו ששירות מילואים בעצימות גבוהה יהיה חלק מהחיים שלנו למשך חמש עד עשר שנים לפחות. והנה, זה עדיין קורה. ישראל פעילה בעזה, בסוריה, בלבנון וביהודה ושומרון. אנשים עם ילדים קטנים מקבלים צווי גיוס למאה ימים, ואם הם לא יקבלו תמיכה מיוחדת הם לא יחזיקו מעמד. יותר מדי מונח על כתפיהם של פחות מדי אנשים".
הסיפורים שמגיעים לחמ"ל נעים בין משבר כלכלי נקודתי לאובדן שאי אפשר לתקן. לפעמים אותו אדם מופיע במערכת תחילה כבעל עסק שמבקש לקוחות, ובפעם הבאה שמו עולה בנסיבות אחרות לגמרי.
"יותר מדי מונח על כתפיהם של פחות מדי אנשים". חיילי מילואים, אילוסטרציה | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
מהי הפנייה של מילואימניק או של משפחתו שלא תשכחי?
"יש הרבה מאוד פניות כאלה. אחת הדוגמאות הכואבות היא סיפורו של רס"ן במילואים הרב אבירם חריב ז"ל. היה לו עסק לסדנאות שוקולד והוא נרשם לאתר בתחילת המלחמה. התכתבתי איתו. אחרי שהוא נפל בקרב בלבנון פנה אלינו בן משפחה וביקש שנסיר את העסק מהאתר. אנשים המשיכו להתקשר ולהתעניין בסדנאות, אבל בעל העסק כבר לא היה. כמה חודשים לאחר נפילתו קיבלנו פנייה נוספת מהמשפחה. הבת שלו עמדה לחגוג בת מצווה ורצתה להגשים חלום ולהיות קונדיטורית ליום אחד, כמו אבא שלה. חיברנו אותה עם קרן קדוש, והיא העניקה לה יום בלתי נשכח.
"פנה אלינו בעל עסק למזון מהיר באשדוד שנקלע למצוקה. בדיוק באותו זמן פנתה תורמת שרצתה לסייע לעסק שזקוק לעזרה. חיברנו ביניהם והיא רכשה ממנו מנות בסכום גדול, ואת המנות הוא חילק לחיילים. ככה מגלגלים את הטוב. אלה רק דוגמאות קטנות למשהו שאנחנו רואים יום־יום: כמה אהבת חינם יש כאן".
היה מקרה שהבנת שהעזרה שלכם היא ההבדל בין עסק ששורד לעסק שנסגר?
"חד־משמעית. אני אומרת את זה כדי להעביר מסר לקוראים: המשיכו להיכנס לאתר העסקים של המילואימניקים והמשיכו לתמוך בהם. זה גם משתלם, כי הם באמת הכי מתוקים שיש.
"הגיעה אלינו פנייה משריונר, מפקד פלוגה צעיר, ששלח בקשה נוגעת ללב. הוא חיפש מישהו שייקח ממנו את החנות ששכר כדי למכור בה תכשיטים. הוא הקים את העסק רק חודש לפני המלחמה, וכשהבין שהוא עומד לשרת במילואים במשך חודשים רבים, חשש שלא יוכל לעמוד בתשלומים. במקום למצוא לו מישהו שייקח את החנות, אמרנו לו: אתה לא סוגר את העסק, זה עלינו. העלינו את הסיפור לרשתות, עזרנו לו להקים אתר והוא התחיל לקבל הזמנות מכל הארץ. גם פוליטיקאים הגיעו לחנות. הבנו שיש המון טוב בעם שלנו, וצריך רק מישהו שיחבר בין הגיבורים שזקוקים לעזרה לבין הציבור שרוצה להראות להם אהבה".
חיילי מילואים, אילוסטרציה | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
היו עסקים שנסגרו למרות כל המאמצים?
"לצערנו כן. במקרים כאלה ניסינו לפחות להקהות מעט את הכאב. קראנו לציבור להגיע למכירות חיסול או מצאנו גורמים שירכשו מהעסק את הציוד, ייכנסו לחוזה השכירות או יסייעו בדרך אחרת. אי אפשר להציל כל עסק, אבל גם כשעסק נסגר אפשר לעזור לבעליו לא להישאר לבד מול הקריסה".
בשיח הציבורי על המילואים נשמעים לא פעם נתונים על ימי שירות, מענקים ופיצויים. בחמ"ל של דאום פוגשים את הנתונים האלה כשהם מקבלים שם, פנים וחשבון בנק. ובכל זאת, היא מקפידה שלא להפוך את הפעילות לכתב אישום נגד המדינה. אני שואל אותה מה המדינה עדיין אינה מבינה בנוגע למחיר הכלכלי שמשלמים המילואימניקים.
"בתחילת הפעילות חנוך התווה מדיניות של 'חוסר נהי'", היא משחזרת, "החלטנו שאנחנו לא באים בטענות, לא למדינה ולא לצבא. אנחנו מודים על מה שהמערכות עושות, ובכל מקום שבו צריך תוספת אנחנו מנסים להתגייס.
"צריך להבין שהמדינה והמערכות שלה לא היו ערוכות לאירוע כזה. זה דבר שלא היה כמותו, וההשלכות שלו ילוו אותנו שנים קדימה. שינוי של תהליכים מנהליים דורש לפעמים גם שינוי חקיקה, וזה לא דבר שקורה מיד.
"לכן המיזמים הפרטיים שקמו חיפו במקרים רבים על מה שהמדינה לא הצליחה לספק והשלימו אותו. אבל המדינה לומדת ומשתנה, ואנחנו רואים את זה במקומות רבים. קרן הסיוע של צה"ל היא דוגמה לכך. גם מול הביטוח הלאומי הצפנו בעיות שזיהינו בשטח, ובחלק מהמקרים נמצא להן פתרון כולל".
איפה בכל זאת נתקלתם בבירוקרטיה האטומה ביותר?
"חנוך הטמיע אצלנו את המושג 'פיימינג'. אנחנו מעדיפים לספר על מי שעזר, למד והשתנה, ולא להתמקד במקומות שבהם התגלו בעיות. אגף השיקום, למשל, נמצא בתהליך למידה מדהים. אנחנו עובדים מולו ויש שם אנשים יקרים. משרדי ממשלה רבים נענים במהירות לפניות שלנו. כך גם חברות כמו WIX ופרטנר, שתומכות בחמ"ל בכל פעם שאנחנו זקוקים להן, לצד קרנות ותורמים פרטיים שמאפשרים לנו לקיים את הפעילות".
כמעט שלוש שנים של מלחמה יצרו גם שחיקה. סיפורי המילואים עדיין נוכחים בחיים הישראליים, אבל התחרות על תשומת הלב הציבורית הולכת וגדלה. בעלי עסקים ששבו מסבב נוסף מגלים שלא תמיד די בפוסט ויראלי כדי להשיב אליהם את הלקוחות.
את מרגישה שהציבור התעייף מהמלחמה ומהבקשות להמשיך לסייע?
"יש עייפות, והיא נובעת לפעמים מחוסר הבנה. אבל כשאנשים מבינים שיש צורך אמיתי, הם נרתמים. אנחנו עדיין מקבלים מדי יום פניות מאנשים שרוצים להתנדב ולסייע".
ומה קורה ביום שבו החשיפה שאת וחנוך נותנים לעסק כבר אינה מספיקה?
"אנחנו מנסים להכניס עסקים של מילואימניקים למערכות הרכש של ארגונים, יוצרים שיתופי פעולה עם גופי תקשורת ופרסום, ובכל הוצאה של החמ"ל נותנים עדיפות לעסק של מילואימניק. לצד החשיפה, יש לנו יועצים עסקיים שפועלים בהתנדבות, מנהלי רשתות חברתיות שעוזרים לעסקים, ומשפטנים שמעניקים סיוע בלי לגבות כסף. בנינו קהילה שאנחנו מנסים ליצור בתוכה חיבורים. המטרה היא לעטוף את בעלי העסקים בסיוע רחב, שלא מסתכם בפרסום. יש גם המון מתנדבים שפונים אלינו כל הזמן ושואלים במה הם יכולים לעזור".
האישה השפויה והמעשית. עלמה זק בתפקיד אפרת דאום, מתוך "החיים הם תקופה קשה" | צילום: צילום מסך באדיבות קשת 12
איך אתם בודקים כל פנייה?
"יש לנו צוות חמ"ל של נשים מופלאות שכבר הפכו למומחיות בתחומים רבים. כל הידע נרכש מתוך העבודה בשטח. אנחנו מפרקות כל מקרה שמגיע ומנסות להבין במה אפשר לסייע. השלב הראשון הוא תמיד מיצוי זכויות. אנחנו בודקות שהפונה מקבל את כל מה שמגיע לו. אם זה לא מספיק, אנחנו מנסות לארגן סיוע נוסף".
חסרה לך העבודה בהייטק? את רואה את עצמך סוגרת יום אחד את החמ"ל או מעבירה אותו למישהו אחר וחוזרת לקריירה הקודמת?
"אין זכות גדולה יותר מלנהל את החמ"ל, ואני משלבת בתוכו את הניסיון שלי בהייטק. זה בא לידי ביטוי בהקמת האתר ובפתרונות טכנולוגיים שונים שיצרתי. כמו כל עולם ההייטק, גם אנחנו עוברים כיום לשימוש במערכות בינה מלאכותית שחוסכות לנו עבודה רבה - כך שהעניין המקצועי נשאר ומשתלב בעשייה. זו באמת זכות גדולה".
את חנוך דאום כמעט אין צורך להציג. במשך שנים הוא מכניס את הציבור הישראלי אל חייו דרך הטורים, הרשתות החברתיות, מופעי הסטנדאפ וסדרת הספרים "החיים הם תקופה קשה". בתוך הסיפורים האלה הופיעה שוב ושוב גם אפרת, רעייתו, בדרך כלל בתור דמות האישה השפויה והמעשית שמחזיקה את הבית לצד בעל שמרבה לחשוף את שיגעונותיו וחולשותיו. החשיפה קיבלה ממד נוסף בסדרה "החיים הם תקופה קשה" המשודרת בקשת 12 ועלתה בשבוע שעבר לעונה שנייה, ובה עלמה זק מגלמת את דמותה של אפרת.
אבל מאחורי הגרסה הספרותית והטלוויזיונית נמצאת אישה עם סיפור מקצועי ואישי משלה. בני הזוג גרים באלעזר שבגוש עציון, מחזיקים גם בית על שפת הכינרת שבו הם שוהים לא מעט, והם הורים לארבעה ילדים, שניים מהם משרתים בקבע בתפקידים משמעותיים.
אם במשך שנים הכיר הציבור את אפרת בעיקר דרך העיניים של חנוך, הרי שמאז 7 באוקטובר היא מוכרת לא מעט בזכות עצמה. למרות שבדרך הספיקה לצבור ניסיון של שני עשורים בהייטק, את עולם העשייה החברתית היא מכירה מילדות. "אבא שלי, יהודה חזני ז"ל, היה עסוק בצורכי ציבור כל חייו. הוא היה איש יצירתי ומיוחד. הריקודגלים בירושלים, אותו יזם, קרוי על שמו. העשייה הציבורית היתה נוכחת מאוד בבית, פגישות גוש אמונים קרו אצלנו בסלון, ובתוך זה גדלתי.הוא נהרג באופן טראגי בגיל 47, כשהייתי בת 14. כעבור עשר שנים אחי הקטן נהרג באופן דומה, בטיול. הטרגדיה הכפולה הזו עוזרת לי להרגיש את הכאב שמרגישות משפחות השכול שאנחנו מלווים".
לעשייה, אומרת אפרת, יש מחיר. מאחורי כל פנייה במערכת נמצא לא פעם אדם ברגע הקשה בחייו. מי שמטפל בפנייה אינו יכול תמיד לסגור את המחשב בסוף היום ולהשאיר את הסיפור מאחור.
אילו משברים חוויתם בדרך?
"מדי יום מגיעות אלינו פניות שוברות לב. כשחייל שזקוק לפרוטזה מתקשר בבכי ומספר שדחו לו את התור או כשאלמנה מבקשת שנעזור לה לאתר הודעות מבעלה שהיא שמרה ונמחקו, זו רכבת הרים רגשית.
"יש קבוצה שנקראת 'בראש מורם', שמאגדת משפחות של פגועי ראש קשים. החשיפה למה שהן עוברות היא דבר שאת הולכת לישון איתו. קשה לתאר גם עד כמה שקופות נשות פצועים המתמודדים עם פוסט־טראומה. בוודאי שיש מחיר רגשי.אני מוצאת את עצמי פעמים רבות בוכה תוך כדי טיפול בפנייה כואבת".
מה למדתם זה על זה במהלך המלחמה? מה הפעילות עשתה למשפחה?
"למדנו שאנחנו צוות שמשלים זה את זו. ידענו את זה גם קודם, אבל המלחמה חיזקה את ההבנה הזאת. הילדים גאים בעשייה שלנו ואומרים לנו את זה. גם אנחנו גאים בהם מאוד".
"מחבקים מילואימניקים" ימשיך להתקיים גם כשהמלחמה תסתיים? מה ייחשב בעינייך להצלחה אמיתית של המיזם?
"המלחמה לא מסתיימת עבור מי שאיבד בה רגל, את שמחת החיים או בן משפחה. אצל האנשים האלה המלחמה רק החלה. הקמנו כמה קבוצות שווים עבור לוחמים, משפחות פצועים ומשפחות שכולות, ואנחנו מלווים אותן כבר תקופה. אני מקווה שנצליח להמשיך ללוות אותן גם בשנים הבאות. זו תהיה מבחינתי הצלחה אמיתית".
עוד כתבות בנושא
