בראשון בערב, כשנכנסתי לאוטו לקנות עוד־כמה־דברים־אחרונים לתלמידי הבית, דפקה על שמשת הרכב מישהי מהקהילה. מזל שעוד לא הספקתי להניע. "משהו קטן לתחילת השנה", היא נתנה לי ביד שקית גדושת הפתעות, הוסיפה "בהצלחה" והלכה. הקהילה המקסימה שלנו נתנה עוד חיבוקון למשפחות המילואים, רגע לפני ששנת הלימודים התחילה. אותנו היא הכניסה פנימה אף שאנחנו לא עונים על ההגדרה היבשה. זה היה מחמם לב.

הכמעט־שנתיים האחרונות הפכו את החברה הישראלית לרגישה יותר. יחידים וקהילות שמשתדלים לבשל ולעשות בייביסיטר, לערוך קניות ולצ'פר מדי פעם את נשות המגויסים ואת משפחות הפצועים, או לסייע למשפחות שכולות. אומת הסטארטאפ שלנו הראתה את כוחה גם בתחום הזה והקימה מיזמים מאופק לאופק. החל מחמ"ל המילואימניקים הכול־יכול של אפרת וחנוך דאום, דרך שידוכים לאלמנות, מיזם של רופאים שזמינים עבור אלמנות וילדיהן, קבוצה של אנשי מקצוע שמגיעים לתקן תקלות בבית, קייטנות לילדי מגויסים ואחֵי פצועים, נופשים וימי אוורור, ריטריטים של כתיבה ומה לא. פרויקטים שממלאים את הלב בגאווה ישראלית ומאפשרים לכל מי שנותן ונתן את חלקו במלחמה הזאת קצת לנשום. אנחנו באמת עם מיוחד, שום דבר מזה לא מובן מאליו. ואני רוצה להגיד שזו התחלה יפה, אבל אנחנו יכולים וצריכים לגדול עוד.

ועכשיו אני פותחת פה סוגריים גדולים. מי שהלך למלחמה, מי ששירת או משרת בצבא, בסדיר, בקבע או במילואים, הם אנשים שעושים את זה למען כולנו, למען העם והמדינה. אנחנו פה בזכותם, ולכן התמיכה, הסיוע והגב שהמשפחות מקבלות הם ראויים. כך צריך להיות. הדברים אמורים גם במקרה של נפגעי פעולות איבה. התמיכה והסיוע לא משיבים את היקרים ולא מוחקים את הגעגוע, הם לא מחזירים רגליים לקטועים ולא נפשות פצועות לקדמותן. אבל הם מאפשרים להתמודד טוב יותר, לקבל כוחות ולהביט קדימה. ועכשיו אני סוגרת את הסוגריים ורוצה לדבר לא על חוקים ולא על חובות, אלא על הפרטים והקהילות, ועל מה שראוי וטוב שעוד יקרה.

לפני כמה ימים העלה הסטנדאפיסט אודי כגן סרטון מרגש, עצוב ומצחיק על הפוסט־טראומה שלו, שפרצה בעקבות שירותו הצבאי. כגן כמו כגן, דיבר ישר לתוך הלב וגם גלגל את הקהל מצחוק. רציתי לשבור את המסך, להיכנס פנימה ולהיות חלק מתור ארוך של אנשים שרוצים להגיד לו תודה. תודה שהוא מסכים לדבר את זה ולהעלות את הנושא למודעות. תודה שהוא מסכים לחשוף את התהומות שאליהן הגיע כדי שנבין. עשרים הדקות הללו זכו לרבבות שיתופים ולאלפי תגובות. חלקן נגעו לפוסט־טראומה צבאית, אחרות נכתבו בידי אנשים שחוו פוסט־טראומה מסוגים אחרים. אתם יודעים, החיים הם לא תמיד תקופה קלה.

וכמו שכגן מעלה מודעות לחיילים שסובלים מפוסט־טראומה ולבני משפחותיהם, הוא מביא את אותה בשורה למי שסובלים מפוסט־טראומה בנסיבות אחרות. הקטע הזה פוקח לנו, כחברה, את העיניים ומבקש מאיתנו להיות רגישים לכל סוגי הפוסט־טראומטיים. אם רק נרצה ונסכים, המלחמה הזאת תלמד אותנו להיות רגישים יותר לפגועי ומתמודדי הנפש שסביבנו, לא רק באזור המלחמה.

לפני כמה ימים עבר לידנו בחצר בית הכנסת בחור צעיר, שרירי, שנעזר במקל כדי ללכת. אף אחד לא העז לשאול אותו מה קרה, אבל המבטים שננעצו בו היו מבטי הערכה. בחור כזה, בן 20 וקצת, בטוח חווה פציעה במלחמה. המקל הוא סוג של צלש. האמת היא שבמקרה שלו זה אכן הסיפור. הוא הסתכן והקריב את בריאותו וחוסנו למען כולנו. הוא וכל חבריו ראויים מאוד למבטי ההערכה האלה, ויותר מכך, ליחס שוויוני, להנגשה של אתרים ולהעסקה ראויה. האם נצליח בכך? ויותר מזה, האם נוכל כיחידים וכחברה להתבונן אחרת על כלל הנכים שסביבנו, יהיה הגורם לנכות אשר יהיה? האם נכי צה"ל החדשים ילמדו אותנו משהו לגבי כלל הנכים? זה תלוי בעבודה האישית והחברתית שנעשה.

לפני כמה חודשים כתבה לי מישהי ממרכז הארץ שהבן שלה, בחור צעיר, נפטר. בקהילה שלה נהרגו באותה שנה שני בחורים בצבא. הקהילה המסורה והעוטפת ארגנה אירועי זיכרון לכבוד נופלי המלחמה, אבל את בנה אפילו לא הזכירו. אירועים לזכר מי שאיננו לא משיבים אותו אלינו, אבל הם מעלים את זיכרונו הטוב ובעיקר מעידים שמי שנשאר פה לא שכח. הם מעניקים כוחות, לפעמים אפילו נחמה. אז למה לא להכליל את בנה?

לפקוח עיניים

החברה הישראלית לומדת להיות רגישה יותר למשפחות השכול. לאלמנות, ליתומים, לאחים, להורים ולסבים וסבתות שכולים. כן, יש עוד דרך לעשות, אבל זה נושא מדובר, אנשים משתדלים. באותה עת ממש מסתובבות בינינו משפחות של שכול אזרחי. כאבן גדול, והן זקוקות לתשומת לב ולעין טובה. אם רק ניקח את השריר הזה של הנתינה שגדל אצל כולנו בשנתיים האחרונות, לא תמיד מבחירה, לפעמים מכורח, נראה שהוא גדול וחזק מספיק כדי להיות רגישים יותר גם למשפחות האלה. כדאי לחשוב איך אפשר לסייע להן, איך אפשר לקחת יתומים מאב לתפילה, או להציע לאלמן עזרה בזמנים עמוסים. לדפוק להורים שכולים בדלת בשבתות (הו השבתות) ולהזמין לארוחה בחגים (אין לתאר!), ובכלל, להיות עם עין פקוחה לכל מי שצריך כתף. כל מי שלבד, עם או בלי ילדים, רווק או גרושה או אנשים מבוגרים.

בשנתיים האחרונות הטרגדיות והכאבים האחרים, שאינם כאבי מלחמה, לא נעלמו. אנשים לא הפסיקו לחלות ולמות או להיות בודדים. החברה הישראלית לא קיבלה הנחת כמות. ואפילו שכולנו עמוסים טכנית ורגשית, אני מאמינה שאנחנו יכולים עוד. שזה חלק מהלימוד של כולנו במלחמה הזאת.

יהיו הדברים לעילוי נשמתה של דסי רבינוביץ', שנפטרה בראש השנה לפני 29 שנים, ומאז אביה, פיני רבינוביץ', מבקש לפתוח את הלב של כולנו ולטעת בו התחשבות וחמלה גם עבור משפחות השכול האזרחי.

Ofralax@gmail.com