גיל 53 אסף וייס כבר הספיק לעמוד בראש תנועה חינוכית שפועלת בהיקף של 85 בתי ספר. אבל אם הייתם חוזרים בזמן כדי לדווח על כך לנער שהיה, הוא ודאי היה מופתע מאוד. בתור ילד הוא נחשב לטראבלמייקר, אחד שלא לומד יותר מדי. את שנות הנעורים העביר בישיבה לצעירים בירושלים של "מרכז הרב" (ישל"צ), והעביר את זמנו בעיקר בטיולים. הציונים שלו היו בהתאם. "העיפו אותי הרבה, נחשבתי ילד בעייתי", הוא מספר. "אני זוכר שבבגרות בגמרא קיבלתי 75, כי לא למדתי. הגמרא ואני לא היינו באירוע, אם כי בדיעבד חשבתי שזה ציון לא רע. הסתכלו עליי כעל עוף מוזר".
אבל אז הגיע המהפך: וייס המשיך לישיבת ההסדר במעלות. זה קרה די במקרה, רק בזכות חברים שמשכו אותו לשם. "השנתיים הראשונות בישיבה היו השנים שעיצבו את החיים שלי. בישיבה התיכונית בעיקר הסתובבתי, לא הייתה לי חוויית למידה. במעלות פתאום מצאתי את עצמי עושה משהו שלא חייבו אותי לעשות, אלא בחרתי". הוא שירת בגבעתי, חזר לישיבה, ולבסוף כשיצא לאזרחות ידע שהוא רוצה לעסוק בחינוך. הוא ניסה את כוחו כמורה, וחזר מזיע וצרוד הביתה.
מתוך התסכול שחווה ומתוך ההבנה עד כמה השנים שלפני השירות הצבאי הן קריטיות, נולד הרעיון של "מעגלים", תנועה חינוכית שהקים העוסקת בהעצמה אישית ובהכנה לשירות משמעותי בצה"ל בקרב תלמידי תיכון בפריפריה החברתית של ישראל. 26 שנים אחרי שהקים את הארגון, הוא פורש בימים אלה מכיסא המנכ"ל ומעביר את המקל לדור הבא. יחליף אותו אלחנן כהן־ששון, שמגיע מתחום תנועות הנוער. ההחלטה של וייס לעזוב את מפעל חייו התקבלה בין השאר לאחר שאיבד את אחיו אילון בלחימה בעזה, מה ששלח אותו למסע מחודש של חיפוש משמעות. אחד המיזמים שהקים בתקופת המלחמה את מיזם "חוזרים למדים" שבו בני 50-40 שהשתחררו ממילואים ורצו לחזור לשרת, שבו למצבת כוח האדם של צה"ל. "המילים האחרונות של אילון בסרטון שהקליט לתלמידים שלי היו: 'תמשיכו לעשות טוב בעולם, ככה עם ישראל ינצח'. זה מה שאני משתדל לעשות".
לפני 15 שנה, ב־2011, נבחרת בפרויקט שפורסם בדפי מוסף זה לאחד מהאנשים שמוצש ראה בהם את העתיד של ישראל. הגשמת את מה שרצית?
"כן ולא. מצד אחד ארגון מעגלים הפך למיינסטרים: הוא חשוב, מרכזי, ואנחנו פועלים בהיקפים גדולים מאוד. מצד שני, אנחנו רק בתחילת הדרך. קיים ביקוש גדול וצורך עצום להמשיך לפתח את העולם של הדרכה לא פורמלית המשולבת בתוך בתי הספר. הדרך עוד ארוכה".
השבוע נפתחה שנת הלימודים. אתה מרגיש רגוע כשאתה שולח את הילדים שלך למערכת החינוך?
"שוב, כן ולא. מערכת החינוך כיום לצערי מוגבלת ומצומצמת מאוד. האפשרויות לא מגוונות ולא משמעותיות. הצוותים עושים את המקסימום, אבל המערכות דלות. צריך לייצר פלטפורמה הרבה יותר רחבה כדי לקיים פעילות לא פורמלית. תראי, למשל, את הקיץ: חודשיים של ריק גדול מאוד, ולפעמים הריק הזה בעוכרינו".
צורך עצום בחינוך בלתי פורמלי. מתוך פעילות של "מעגלים" | צילום: באדיבות מעגלים
למה לדעתך נושא החינוך כמעט לא נוכח בקמפיינים הפוליטיים?
"כי חינוך זה לא 'צהוב', והפוליטיקה צהובה. הפוליטיקה מחפשת ימין ושמאל, נגד ובעד, מריבות וכותרות שייצרו אקשן. פיתוח וחינוך של הדור הבא זה לא אקשן. תראי את התפקיד של שר החינוך: אף אחד לא נאבק עליו בשנים האחרונות, למעט הרב שי פירון. שאר האישים שקיבלו את התפקיד ראו בו מוצא אחרון, לא אפשרות ראשונה. לכן החינוך לא במרכז הקמפיינים. מי שיחליט לשים את החינוך במרכז ייחשב משעמם, לצערי הרב. חבל שאין מי שרואה שחינוך זה העתיד. שם מתעצבים המדינה, ההרגלים והחיים שלנו".
אם היית ממונה מחר לשר החינוך, מה הייתה ההחלטה הראשונה שהיית מקבל?
"אני לא רוצה להיות שר חינוך, זה עולם פוליטי שרחוק ממני. אבל אם היה לי חבר טוב שהיה ממונה לתפקיד, הייתי מייעץ לו לעשות הכול כדי ליצור מערכת לא פורמלית עצומה, גדולה ועשירה לצד המערכת הפורמלית. לימודי ליבה, תעודת בגרות ויכולות לוגיות הם חשובים וקריטיים, אבל הם רק חלק אחד. הלב, הערכים, ההרגלים וכישורי החיים חייבים לבוא בדרך לא פורמלית: דרך ידידותית, נעימה וכיפית; ולא בלמידה פרונטלית בישיבה על כיסאות".
וייס נולד בקיבוץ עלומים, ומאוחר יותר עברה משפחתו לירושלים ואז לבית־אל, שאליה הגיע בגיל שבע. החוויה של מגורים במקום בתחילת דרכו, בימים שבהם בית־אל עוד שכנה בבסיס צבאי, צרובה בו. "זה היה להגיע ל־no where, מקום שאין בו כלום, בלי אישורים. החוות של היום ממוסדות יותר ממה שהיינו אז", הוא נזכר בחיוך. כיום הוא בן 53, נשוי ואב לשישה וגר בלוד.
עוד כתבות בנושא
כמו כל מיזם ראוי לשמו, גם מעגלים עבר כמה גלגולים עד שהגיע לתצורתו הנוכחית. "לרב יהושע ויצמן, ראש הישיבה במעלות, יש תפיסה שמחוברת לקרקע: לא רק ללמוד תורה, אלא לחבר את המציאות שלנו אליה. באותה תקופה מכינות קדם־צבאיות היו מקובלות רק בקרב הציבור הדתי, וגם בו רק 30 אחוזים מהתלמידים המשיכו למסגרות של קדם־גיוס. הרב ויצמן הציע שנקים מכינה, וניסינו להתניע את הרעיון. היינו חבר'ה אחרי צבא, צעירים ברוחנו ומלאי מוטיבציה. עברנו בין התיכונים המקיפים בצפון, אמרנו להם: 'חבר'ה, תידחו את הגיוס שלכם בשנה ותלכו למכינה'. הם הסתכלו עלינו בעיניים של 'מה אתם רוצים מהחיים שלנו?' דיברנו איתם בעולם מושגים שבכלל לא היה להם מוכר. הצלחנו לגרד בקושי 17 נרשמים, והבנו שצריך לעשות משהו אחר".
מה עשיתם?
"פנינו למנהלי תיכון והצענו לשלוח מדריכים שילוו את תלמידי כיתות י"ב לאורך השנה. הרעיון היה ליצור קשר אישי ורציני עם בני הנוער, ובאמצעותו לעורר בהם מוטיבציה להמשך הדרך, בין השאר לקראת יציאה למכינות. המדריכים הגיעו בהתחלה אחת לשבועיים, נפגשו עם התלמידים והיו עבורם חברים, דמויות לחיקוי וכתובת להתייעצות. אחרי שנתיים הבינו המנהלים שהתרומה של המדריכים לבית הספר גדולה הרבה יותר מהכוונה למכינות בלבד. הם ביקשו להשאיר את המודל כחלק קבוע מהמערכת החינוכית. עם הזמן הפך התפקיד למקצועי ומעמיק יותר: המדריך כבר אינו אורח שמגיע לשעה ונעלם, אלא מרכיב בלתי נפרד מצוות בית הספר. הוא נוכח באופן קבוע, מכיר את התלמידים מקרוב, שותף לתהליכים החינוכיים ומלווה את בני הנוער לאורך זמן".
ההתחלה הייתה קשה, ועבר זמן עד שהתוכנית קיבלה הכרה ממשרד החינוך. "בשבע השנים הראשונות הדרך הייתה מאתגרת מאוד. לא היו לנו 'אבא ואימא' שיתמכו בנו, לא גוף מלווה ולא גורם מממן. היינו קבוצה של שבעה חבר'ה שעשו הכול בעצמם. באחד הכנסים הראשונים שערכנו הזמנו את שר החינוך דאז, הרב יצחק לוי. כשהוא ראה כ־900 בני נוער באולם, הוא שאל אותי: 'אסף, מה זה הדבר הזה?' סיפרתי לו שאנחנו קבוצה של בוגרי מכינות ומסגרות המשך מכל רחבי הארץ, ממעלות ועד שדרות, שהתאגדו סביב רעיון משותף. ואז הוא שאל: 'מי עומד מאחוריכם?' ועניתי: 'אף אחד. אנחנו עושים את זה לבד'. באותן שנים ניסינו לפרוץ את הדרך אל הממסד ולזכות בהכרה, אבל זה היה כמו לחצוב בסלע. בדיעבד אני אפילו לא יודע להסביר בדיוק איך הצלחנו להחזיק מעמד כל אותן שנים". לבסוף, הסלע נחצב: "מהרגע שההכרה ממשרד החינוך הגיעה, דברים התחילו להשתנות. השמועה עברה מפה לאוזן, והביקוש גדל במהירות. פתאום קיבלנו טלפונים מכל רחבי הארץ: 'תביאו לנו מדריכים'.
"המדריכים שלנו הם הלב הפועם של מעגלים. הם המוצר, הם החידוש והם מקור הכוח של הארגון. מרבית המדריכים הם צעירים בני 24–25, בעלי תואר ראשון בתחומים של חינוך וטיפול, שבוחרים לעשות אצלנו את צעדיהם הראשונים. הם זוכים לליווי, להדרכה ולהכשרה מתמשכת. הם מרגישים מוערכים, מחויבים ומשמעותיים, והדבר מקרין באופן ישיר גם על בני הנוער שהם פוגשים מדי יום".
מהם התכנים שהם מעבירים?
"אנחנו קוראים לזה בשפה המקצועית 'כישורי חיים'. במשך שבע שנים היו לי ויכוחים רבים עם משרד החינוך, כשניסיתי לשכנע אותם להכיר בתוכנית ואף לתמוך בה. הם שאלו אותי שוב ושוב: מה הערך שאתם מביאים למערכת? איך אתם משפרים את תעודת הבגרות? איך אתם משפרים את הציונים? ואני השבתי: תעודת בגרות היא חשובה, אבל היא לא הדבר היחיד, לא הדבר המרכזי. היא לא מספרת את כל הסיפור על האדם. אם ניקח אותי כדוגמה, תעודת הבגרות שלי לא יכולה להסביר מי אני באמת. במקום להתמקד רק בציונים, צריך לדבר עם בני הנוער על החיים עצמם: מה השאיפות שלהם? מה החלומות שלהם? איך מתמודדים עם כישלונות ואתגרים? איך בונים ביטחון עצמי, אחריות ומערכות יחסים? זה האל"ף־בי"ת של החיים".
כדוגמה, וייס נותן לי את שאלת החלום. "שיהיה לבן אדם חלום, שאיפות לדמות שהוא רוצה להיות כשיהיה גדול. לנו זה דבר מובן מאליו. במרכז הארץ אם תשאלי בני נוער על זה, יענו לך 'להיות בהייטק' או 'ללמוד משפטים'. אבל הסקטור שאנחנו פונים אליו לא יודע לענות על השאלה הזו. או שהוא עונה 'לא חשבתי על זה', או 'החלום שלי זה מכונית ב־מ־וו'. זה בכלל לא היה בשפת הדיבור שלהם".
באקלים של היום יש חשש מהדתה בתוכניות בלתי פורמליות בתיכונים חילוניים. עד כמה יהדות נוכחת בתוכנית שלכם?
"אנחנו מדברים איתם על החיים, על הצבא, על העולם, על איך הם רוצים שהחיים שלהם ייראו. בסוף היהדות היא חלק מזה, והיא נכנסת בצורה טבעית. אנחנו שואלים אותם מה זה להיות יהודי, ולא מה זה להיות דתי. אחד המערכים הראשונים שלנו נקרא 'אנחנו לא דתיים'. רצינו להגיד: היהדות היא חיים, לא דת. דת היא אוסף של דברים שאנשים עמלים בו, ואם אתה מקיים אותו אתה בדת, ואם לא, אתה לא בדת. היהדות היא משהו הרבה יותר רחב מזה". בגלל הרעיון הזה, וייס החליף את הכיפה הסרוגה בכיסוי ראש לא מגזרי. "התחנכתי יותר מדי טוב על מעגלים. אשתי אומרת שהיא התחתנה עם ביניש, וקיבלה אותי עם הכובע".
הגאווה הגדולה שלו היא על חניכים שהיו בתוכנית והפכו למדריכים, חלק גדול מהם השתלב במערכת החינוך כמורים ואפילו מעבר. "40 אחוז מהמדריכים שלנו היום היו חניכים. יש לנו חניך מחצור ששמו בועז יוספי, כשהוא השתחרר ליהקנו אותו להיות מדריך, ואז בבית הספר הוא הפך להיות מורה מן המניין. משם הוא התקדם לתפקיד סגן מנהל והיום הוא מנהל בית הספר". מדריך אחר שזכור לו הוא שולי הר־מלך שנרצח בפיגוע ירי ב־2003. "הוא היה איש מדהים עם לב זהב. שחקן נשמה. מדריך אחר, בכור סוויד, נהרג בעוטף ב־7.10 כשיצא לסייע לתושבי הדרום מבית הוריו במושב שובה. אנחנו פותחים עכשיו קבוצות חדשות בדרום לעילוי נשמתו. אשתו סיפרה לי שהוא עצמו היה מנציח נופלים משדרות והאזור. החיבור של החבר'ה לנופלים היה בדמו, ואנחנו נמשיך את דרכו".
המעבר משגרת הפעילות החינוכית למציאות של מלחמה הציב בפני העמותה קושי שלא התמודדו איתו בעבר. "זה היה אתגר מטורף. פתאום חצי מהמדריכים שלנו במילואים, רוב בתי הספר לא עובדים וכל מה שהכרנו נעצר. במצב כזה ארגון חינוכי עלול להפוך ללא רלוונטי". כבר בשבועות הראשונים למלחמה הוחלט לשנות כיוון ולהתאים את הפעילות למציאות החדשה. "אמרתי לצוות שלנו: המלחמה היא לא רק בעוטף עזה. היא גם ברחובות אשקלון, ברחובות אשדוד ובשכונות שבהן בני הנוער שלנו חיים. יש פער בין מה שרואים בחזית לבין מה שקורה בעורף, במיוחד במקומות שבהם אנשים מרגישים שהם הופכים לעוד מספר ונעלמים מהתודעה".
העמותה הקימה חמ"ל מיוחד, "מרימים את הרוח". צוותי העמותה יצאו למבצע ביקורי בית נרחב בקרב תלמידיה. "הבאנו לכל תלמיד ערכה קטנה עם דגל ישראל, ספר תהילים ותפילה לשלום החיילים, אבל הדבר החשוב באמת היה השיחה. לשבת עם בני הנוער בבית, לשמוע מה עובר עליהם, לדבר על המצב, על הפחדים, על התקווה". בעוד גופים רבים התמקדו במענה פיזי ולוגיסטי, בעמותה זיהו צורך אחר, חיזוק החוסן הרגשי והחברתי של בני הנוער. "הבנו שהתפקיד שלנו הוא להרים את הרוח, לא רק לספק ציוד או סיוע, אלא לוודא ששום נער או נערה לא ירגישו שנשארו לבד בתוך התקופה הזאת".
אף שהגיע לגיל הפטור משירות, וייס התגייס עם חברים להקים את יחידת הניוד "הר ציון" שהוקמה בבוקר 7.10 כיחידה של אזרחים מתנדבים עם רכבי 4x4 שהצטרפו לסיוע במאמץ המלחמתי. היחידה השתתפה בפעילויות בעוטף ובתוך רצועת עזה בפינוי פצועים ושינוע ציוד. שניים מילדיו שירתו גם הם במילואים, וגם אחיו אילון, שכבר היה אז סבא.
ןמשגרת פעילות חינוכית למציאות של מלחמה.וייס (למטה משמאל) בעזה | צילום: באדיבות המרואיין
דאגת לאילון?
"לא הייתה לי דאגה מיוחדת דווקא בנוגע אליו. כולנו היינו בתוך אותו אירוע גדול. כשנכנס לעזה, הוא סיפר לנו שהוא בציר נצרים. באותם ימים זה נתפס אצלנו כשם קוד לאזור בטוח יחסית, ורק בהמשך התברר שהם יצאו משם לפעילויות מבצעיות. לא חיינו בתחושת דאגה מתמדת. בדיעבד זה אולי נשמע מוזר, אבל בתוך המציאות של אותם ימים לא באמת עצרנו לחשוב אישית על הסכנות. כולנו היינו שקועים במאמץ ובאירועים שהתרחשו סביבנו".
אילון נפל בקרב בצפון רצועת עזה לפני כשנתיים.
למה אתה הכי מתגעגע אצל אילון?
"יש כמובן געגוע אליו כאח, כבן משפחה, כמי שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אבל עבורי, הגעגוע הגדול יותר הוא הגעגוע לחיים שלפני. אני מתגעגע להיות משפחה רגילה, לא להיות חלק ממשפחת השכול. זו מציאות ששוברת את הלב בכל פעם מחדש. לצד הגעגועים האישיים, יש התמודדות יומיומית עם המציאות שנוצרה מאז נפילתו. עוד לפני שזה פגש אותי באופן אישי, במסגרת הפעילות של מעגלים הקמנו מיזם ליווי ותמיכה במשפחות שכולות. אני עצמי ליוויתי שלוש משפחות. הייתי מגיע אליהן, מקשיב, תומך ומנסה לסייע להן להתמודד עם האובדן, עוד לפני שבאמת הבנתי מה המשמעות של להיות במקום הזה. ואז, בבת אחת, התחלפו התפקידים. במקום להיות מי שמלווה משפחות שכולות, מצאתי את עצמי בצד השני של השולחן. פתאום אתה כבר לא רק מנסה להבין את הכאב של אחרים, אתה חי אותו בעצמך".
סבא ששירת במילואים. האח, אילון וייס ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
לאחר נפילתו של אילון החליט וייס שאם אחיו שירת בגיל 49, ודאי יש אחרים שרוצים לעשות זאת. הוא הקים את מיזם "חוזרים למדים", שנועד לסייע לאנשים שקיבלו פטור משירות מילואים, אבל רצו לחזור ולהתגייס מחדש. "הבנו שהבירוקרטיה היא המחסום המרכזי, ולכן פעלנו לקצר עבורם תהליכים ולהסיר חסמים. כשיצאנו לדרך חשבנו שאולי יפנו אלינו 500 או 700 איש. בחלומות הכי גדולים שלי דמיינתי שנצליח להגיע לאכ"א ולומר: 'הנה, יש לכם כאן אלף אנשים שמבקשים לחזור למילואים'. בפועל, קיבלנו 4,500 פניות. אבל התברר שגם אם נביא את הרשימות לאכ"א, זה לא בהכרח יחזיר את האנשים למערכת".
מי היו הפונים?
"היו בעלי פטור גיל, פטורים רפואיים, אנשים שיצאו מהמערכת מסיבות טכניות מגוונות. למשל, מי שלא התגורר בארץ במשך חמש שנים נמחק ממערכת המילואים, גם אם כבר חזר. היו גם מקרים של אנשים שסומנו כבעלי מגבלה רפואית בעקבות פציעה ישנה, נניח מישהו ששבר רגל בסוף המסלול וקיבל פטור רפואי, אף שכיום הוא בריא לחלוטין ורץ מרתונים. גילינו שהרבה מהפטורים הללו נבעו מסיבות בירוקרטיות ולא מחוסר יכולת אמיתי לשרת. לכן במקום להיתקע בתהליכים הארוכים, עקפנו את הבירוקרטיה והגענו ישירות ליחידות בשטח. העברנו להן את השמות, המספרים האישיים והתפקידים של המתנדבים, והיחידות עצמן כבר ידעו כיצד לפעול בתוך המערכת ולהחזיר אותם לשירות".
הפרויקט החדש הזה לא שונה משמעותית ממפעל חייו של וייס: בשניהם הוא פועל כדי להגדיל את מספר המשרתים בתפקידים משמעותיים. לדבריו, השינוי שתוכנית מעגלים מחוללת בהרחבת אופק האפשרויות של בני הנוער לקראת השירות הצבאי הוא גדול. "אנחנו אומרים להם מה שלפעמים נשמע לא טוב בהתחלה", הוא מספר. "אם יש לך אפשרות להשתלב במכינה, בעתודה, בתוכנית טכנולוגית או בכל מסגרת משמעותית אחרת לפני הצבא, אל תמהר להתגייס. היום יש מגוון עצום של אפשרויות, וזו יכולה להיות החלטה משנת חיים". הנתונים שהוא מצביע עליהם מלמדים על שינוי דרמטי. בעבר רק כשבעה אחוזים מבני הנוער בבתי הספר שבהם פועלת התוכנית המשיכו למסגרת קדם־צבאית כלשהי, ואילו כיום השיעור מתקרב ל־50 אחוז.
כדי להפוך את האפשרויות הללו לנגישות יותר, התוכנית מקיימת מיזם ייחודי בשם "מונית המכינות". וייס מסביר כי עבור בני נוער רבים מהפריפריה, עצם ההגעה למכינה או למסגרת קדם־צבאית אינה מובנת מאליה. "אנחנו אומרים להם: בוא, רק תראה. סע, תפגוש חבר'ה כמוך שנמצאים במכינה. הרבה פעמים אף אחד לא ייקח אותם לשם לבד, ולכן אנחנו עושים את זה עבורם".
ההשקעה אינה רק כלכלית, אלא בעיקר חינוכית. "המטרה היא לגרום להם לעשות את הצעד הראשון, להיחשף לעולם שהם לא הכירו. הרבה פעמים זה כל מה שצריך כדי לפתוח לפניהם אפשרויות חדשות".
ההשפעה ניכרת גם בסוג השירות הצבאי. בתוכנית מזהים עלייה במוטיבציה לשירות משמעותי ולפנייה למסלולים מאתגרים יותר. "בסוף, המדריכים שלנו הופכים להיות דמויות להזדהות. בני הנוער מסתכלים עליהם ואומרים בלב: אני רוצה להיות כמוהו. ברגע שזה קורה, נפתח אצלם רצון לשאוף גבוה יותר ולהאמין שהם מסוגלים להגיע לשם".