אחר צהריים בחוף תל־אביבי. סביב אזור מתקני הכושר מתכנסים עשרות מתאמנים שריריים. ואז אל הפריים נכנס גבר צעיר, נמוך: כיפה רחבה, טישרט מהצבא, ציציות, מכנסיים קצרים, רגליים יחפות. תחת השמש הקופחת הוא קופץ אל המתח ומבצע שורה של תרגילים בלתי אפשריים, להשתאותם של הנוכחים באזור. מאוחר יותר הרגע המתועד עלה לרשת וזכה למיליוני צפיות. "דפים אחרים ממשיכים להעלות אותו מחדש, וכל פעם זה מתפוצץ שוב", מספר אחיה בן־הרוש, האתלט המצולם. "ניסיתי להבין למה דווקא הסרטון הזה כל כך הצליח. אני חושב שזה כי רואים בו בחור עם חולצה של סיירת גבעתי, כיפה וציציות, מבצע תרגיל ברמה גבוהה, מוקף באנשים בלי חולצה. כנראה יש הרבה אנשים שמחכים לראות ייצוג שמשלב ציונות, תורה וצבא יחד".
אפשר להתאמן בכל מקום. מתוך עמוד האינסטגרם של בן–הרוש | צילום: מתוך האינסטגרם של בן–הרוש, צילום מסך
אם אינכם מכירים את בן־הרוש, תהיו בטוחים שהנער הקרוב למקום מגוריכם מכיר. הוא רק בן 23, וכבר אחד מכוכבי הרשת המפתיעים במגזר, עם עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות השונות ובאזז מתמיד סביב הסרטונים שהוא מעלה, בהם הוא לרוב נתלה מכפות דחפור, עמודים ועוד שלל עצמים בלתי צפויים ומבצע עליהם תרגילי כושר ותנועה מופרכים למדי. אבל אף שהתחביב של הנער עם עודף האנרגיה שהיה הפך בשנה האחרונה לעסק, לשליחות ולתופעת אינטרנט, בן־הרוש הוא לא משפיען כושר מן השורה. תזונה לא מעסיקה אותו, הוא לא מסתכל בראי, ואם תרצו להשיג את הריכוז המלא שלו, ככל הנראה תצטרכו להעמיד אותו על הראש.
אנחנו נפגשים בביתו שבשערי־תקווה. הוא פותח את הדלת בחיוך רחב, כיפה גדולה לראשו, לבוש בלוק הרגיל: טי־שירט של סיירת גבעתי ומכנסיים קצרים, ללא נעליים. "אני יחפן כבר שמונה שנים בערך", הוא מספר, "גם בחתונה שלי הייתי יחף ועם מכנסיים קצרים. אנשים שמכירים אותי רק מהסרטונים ופתאום רואים אותי יחף ברחוב באמצע העיר תמיד מופתעים. אני משתדל לתת יחס אישי לכל מי שפונה אליי ברחוב או ברשת, גם אם זה מאה אנשים ביום".
בן־הרוש גדל במעלה־מכמש. "תמיד הייתי היפראקטיבי, עם הפרעת קשב וריכוז מאובחנת. מעולם לא ראיתי בזה מגבלה, אבל ברור שהיה לי הרבה יותר קשה בבית הספר". בתקופת היסודי ניסה להיעזר בתרופות להפרעת קשב, אבל זה לא צלח: "זה גרם לי דיכאון – פתאום בכיתה ה' הייתי הולך לבכות בצד בלי לדעת למה. אז הפסקתי. במקום זה הייתי עומד על הראש על הספה, ואימא שלי הייתה מלמדת אותי ככה. גם היום, כשאני רוצה להתרכז אני חייב לעשות משהו עם הגוף במקביל. גם באמצע שיחת מכירה עם לקוח אני יכול לעשות עמידת ידיים בלי שהצד השני ידע. את אשתי זה משגע לפעמים: אני רוצה להקשיב לה, אבל חייב לעשות משהו תוך כדי".
בהמשך הגיע לישיבה התיכונית החקלאית רגבים. "אימא שלי, שעובדת בחינוך, שלחה אותי לבית ספר חקלאי. קמים בבוקר, עובדים עם האדמה, ולומדים רק כשעתיים ביום לקראת הבגרות. זה בדיוק מה שהתאים לי. בהתחלה לא ממש הבנתי את זה, פשוט אהבתי את הרעיון של לא ללמוד יותר מדי. כשהגעתי לשם התחברתי לארץ ישראל ולעבודת האדמה. מדריך שמעיר אותך בחמש בבוקר בונה אצלך, מגיל צעיר, משמעת עצמית חזקה מאוד. זה לא היה קל, אבל בהחלט בנה ופיתח אותי".
איך חווית את השירות הצבאי?
"היה לי קשה מאוד מבחינת המסגרת. אני מתקשה כשמישהו אומר לי לעשות דברים שנראים לי חסרי היגיון, שאתה לא אדון לעצמך, וזה קשה כפליים במסגרת צבאית. בגיבוש אגוז הודחתי בשלב מסוים, על מה שאני מכנה 'בעיית אמינות'. משם עברתי לסיירת גבעתי, ובה שירתי במלחמה". בתחילת המלחמה שקל אחד המפקדים שלא לשלבו בלחימה בעזה, מתוך חשש שהמסגרת הנוקשה תהיה עבורו קשה מדי – אך בסופו של דבר יצא לשם. "אני גאה בדרך שעברתי, ובמה שהיחידה עשתה ועדיין עושה בעזה".
הוא ותמר (21) נישאו לפני שנתיים, כמה חודשים לפני שהשתחרר מצה"ל, וכעת השניים מצפים לילד ראשון. "יצאנו עוד לפני המלחמה, וכשהיא פרצה זה סיבך את השמירה על הקשר. התחתנו ארבעה-חמישה חודשים לפני השחרור – תקופה קצרה, אבל אני מרגיש שהיא בנתה את הקשר ומעידה עליו".
מצפים לילד ראשון. עם אשתו תמר | צילום: ליאל הדר
איך זה נראה כשחייל סדיר במלחמה בעזה הוא גם נשוי טרי?
"תמיד מדברים על המילואימניקים, ובצדק – הם ראויים להערכה עצומה. אבל חיילי סדיר, שלא מתוגמלים כספית ולא מקבלים יציאות כמו מילואימניקים, צריך ממש לנשק להם את הרגליים. לפני המלחמה זה היה קשה לי. הרגשתי שאני לא מספיק משמעותי, לא מתוגמל על הסבל שאני חווה. בתוך המלחמה דווקא שמחתי מאוד שאני חייל סדיר שזוכה להילחם ולהגן ולהיות בצד הנותן, גם אם זה 'טוחן' ופוגע בזוגיות ובדברים אחרים".
בן־הרוש מבקש שלא להרחיב על עזה, אבל מתאר בקצרה: "השירות שם השתנה מאוד בין תחילת המלחמה לסופה. בהתחלה ישנו עם ציוד וקסדה שאסור להוריד, שמירות של שתיים-אחת, יציאות לפעילויות, ובלי לדעת כמעט כלום, כולל כשחבר לא עונה כבר תקופה ואתה לא יודע מה איתו. בהמשך המלחמה זה כבר נראה אחרת לגמרי: יש חשמל, שבתות עם החבר'ה, בישולים, אווירה של יחד".
התקופה הזו שינתה אותך?
"הפכתי ליותר קר רוח, פחות מתרגש מאירועים של מוות או משבר. אני חושב שזה עוזר לי גם היום. אני מאמין שהצבא בנה אותי מבחינה אישיותית, ושזה גם עזר לי אחר כך לדעת להתנהל טוב יותר מול נוער בסיכון, בכפר הנוער שעבדתי בו".
אבל הצבא לא השפיע רק עליו, אלא גם על זו שלצידו. "עוד בתקופת האירוסים תמר עברה משבר של התקפי חרדה ותסמינים של פוסט־טראומה, בעקבות דברים שקרו לה בעבר, וזה שהייתי בעזה לא ממש עזר. היו התקפים, חוסר שליטה, חוסר שינה. למזלי היו לי מפקדים שהבינו את המורכבות והוציאו אותי הביתה כשהיה צריך. גם אחרי השחרור, כשעשיתי מילואים, כל יציאה הביתה חזרה להיות מפגש עם משבר טרי. ברוך השם המצב השתפר מאוד, ואנחנו היום במקום אחר לגמרי. אני גאה בתמר, היא עברה תהליך מדהים מהצבא ועד היום". בימים אלה בן־הרוש נמצא לקראת סבב מילואים נוסף, ואשתו אמורה ללדת כשבועיים לאחר תחילתו. "אמרתי להם שאנחנו מצפים ללידה, וברור שאצא אליה. אבל חשוב לי גם לעשות מילואים, ואני אוהב את הצוות שלי, שמכיר את הסיפור שלנו ויודע לפרגן".
תחום האימון שבן־הרוש עוסק בו נקרא קָליסטֶניקס: ספורט שמבוסס רק על משקל הגוף של המתאמן, בלי היעזרות במשקולות, בציוד או במכשירים. מתאמני הקליסטניקס נעזרים בשלל תנוחות וזוויות כדי לחזק את הגוף, ללא צורך בחדר כושר. "מעקה, מתח, רצפה – זה מספיק לי", מחייך בן־הרוש. "אני יכול להתאמן ליד מעיין, מול נוף, בכל מקום שאני מטייל בו. זה בדיוק היופי – אני יכול ללכת ברחוב וסתם ככה פתאום לעשות תרגיל על עמוד או פח". לאחרונה הפופולריות של התחום בעולם קיבלה בוסט משמעותי. "אני מאמין שהוא קיים כבר עשור, אבל בשנה-שנתיים האחרונות הוא נכנס הרבה יותר לתודעה. אולי כי זה ספורט אינסטגרמי מאוד, שמצטלם יפה, וכולם – כולל ספורטאים – הבינו שהעולם היום מתקדם דרך הרשתות החברתיות".
מתי נחשפת לקליסטניקס בפעם הראשונה?
"בערך בגיל 16 נתקלתי בסרטונים והתחלתי לנסות תרגילים. נכנסתי לזה לאט־לאט, במקביל לתיכון, לעבודה בחקלאות, לבני עקיבא ולהתנדבויות. כשלמדתי אחר כך בישיבה גבוהה, גיליתי שאין לי יכולת אנרגטית לשבת וללמוד כל היום. הייתי יוצא בהפסקות לעשות עמידות ידיים ומתח, פורק אנרגיה, וחוזר ללמוד רגוע יותר. יש אינסוף אפשרויות איך לעשות תרגילים, זה ספורט עם המון מקום לביטוי וליצירתיות. אני הולך ברחוב וכל הזמן מדמיין על מה אני יכול להיתפס. פעם עברתי עם תמר מתחת לרמזור ואמרתי לה שתמיד רציתי לעשות עליו תרגיל. היא כמובן לא נותנת לי", הוא מחייך. "מבחינתי כל עמוד הוא בעצם מתח".
אחיה בן–הרוש | צילום: יוסי אלוני
נשמע שהקליסטניקס עבורך הוא לא רק ספורט.
"לגמרי. אני רואה את זה כאומנות ממש. הגוף הבריא או החטוב הוא בונוס נחמד, אבל אני אפילו לא מתעסק בתזונה. אני עושה את זה בשביל השמחה ובשביל ההנאה, ואני מרגיש שאם אקפיד על תזונה, זה פשוט יפגע לי בהנאה. אולי בהמשך, כשארצה לקחת את זה ברמה עוד יותר מקצועית, אני אתחיל להקפיד על יותר דברים, אבל לא יהיה שלב בחיים שבו אני לא אוכל גומי".
ובכל זאת, כמה אתה נהנה לראות את עצמך במראה היום?
"אף פעם לא היה מעניין אותי איך אני נראה או מה אני לובש. למשל, אולי הייתי צריך להגיע ייצוגי לריאיון הזה, אבל כמו שאתה רואה, אני לבוש כמו שאני לבוש תמיד, עם מכנס ספורט וחולצה של הסיירת, זה מה שיש ראשון על המדף. אף פעם לא הייתה לי בעיה של ביטחון או דימוי גוף, גם כשהייתי קטן ורזה – אני מטר שישים וקצת. המראה לא מעניין. אני אוהב את עצמי, ולא משנה מה הגובה שלי או המשקל שלי. אני מאמין שכולם צריכים לחיות ככה. יש לי חבורה שאנחנו עושים הרבה שבתות יחד, ובכל שבת עושים סבב וכל אחד נותן ציון לחיים שלו מאחת עד שבע. אני תמיד עונה שבע, גם בתקופות קשות. אם אתה מאמין בדרך שלך ואוהב את מה שאתה עושה, השמחה שלך לא תלויה בשום דבר חיצוני".
היחס לעיצוב הגוף כטפל מתבטא גם בפילוסופיה של בן־הרוש כמאמן. "'שליטה פיזית ושליטה מנטלית' – זה מה שכתוב על החולצות שלנו. אני לא מאמין שאפשר להשיג גוף בריא בלי נפש בריאה. אם מישהו מגיע בשביל קוביות בבטן או שרירים גדולים אני אפנה אותו למאמן אחר, כי זה לא העניין. המטרה היא ללמוד שליטה".
העבודה המנטלית הובילה אותו למפגש עם פצועי צה"ל. "אני מתנדב פעם בשבוע בעמותת 'בית הגיבורים', שם אני מאמן פצועי צה"ל. יש בקליסטניקס עיקרון שנקרא 'חוק המנוף' – פחות משקל בקצה הגפה נותן לפעמים יתרון בתרגילים מסוימים, כי בסוף זה ספורט שמבוסס על משקל גוף. כך מישהו קטוע רגל יכול לגלות שיש לו יתרון, במקום להרגיש שהוא מוגבל. זה נותן ביטחון עצמי, וזה בעיניי החלק החשוב במה שאני עושה".
אלה שצופים בסרטונים מפנטזים להגיע לרמה שלך, זה ריאלי? זה לא תלוי בנתונים שלך, שאולי להם אין?
"קליסטניקס הוא ספורט שלוקח זמן. זה לא כישרון – זו התמדה. לא מזמן דיברתי עם מישהו שהתחיל להתאמן באותה שנה כמוני, וביקש ממני טיפים להשתפר. אמרתי לו: אם היית פשוט ממשיך להתאמן ברציפות כל השנים, לא היית צריך את הטיפים שלי. היית כנראה ברמה שלי, אם לא יותר. הגעה לרמה גבוהה בקליסטניקס דורשת לפחות חמש שנות עבודה רציניות".
יש תרגילים שבהתחלה נראו לך על־ אנושיים והיום אתה מצליח לבצע?
"לגמרי. למשל פרונט יד אחת". אם אינכם קליסטניקסאים מדופלמים, נסביר: מדובר בתרגיל שבו נתלים ממתח בעזרת יד אחת, ומחזיקים את הגוף באוויר כשהוא שכוב במקביל לקרקע. זה תרגיל מתקדם שדורש כוח עצום בגב, בשכמות ובשרירי הליבה, וגם יציבות מפרק־כתף גבוהה. "זה היה החלום שלי כשהתחלתי, ולא באמת האמנתי שאגיע אליו. היום אני מהטובים בארץ בתרגיל, וזה קרה כי התאהבתי בו והתמדתי. לא בגלל כישרון מיוחד".
יש תרגיל שהוא המובי־דיק שלך? שעוד לא הצלחת ותמשיך לרדוף אחריו?
"רוורס פלאנץ'", מכריז בן־הרוש, וגם כאן נתרגם: תרגיל קיצוני שבו מחזיקים את הגוף מרחף ישר במקביל לרצפה עם הפנים כלפי מעלה, כשהידיים נשענות על הקרקע ותומכות בו מאחור. "יש בעולם ספורטאי אחד בלבד שמצליח לבצע אותו כמו שצריך. אבל זה בדיוק החלק הכיפי בספורט הזה: תמיד יש עוד לאן להתקדם. גם אם אני מצליח 40 שניות בתרגיל מסוים, תמיד אפשר לשאוף ל־50, או להצליח אותו ביד אחת".
שגרת האימונים של בן־הרוש כוללת אימון בכל יום. "לפחות קצת. יכול להיות יום שכל חמש דקות אלך ואעשה חצי דקה משהו, ביום אחר זה יהיה שעתיים בערב ברצף. אין חוקיות".
מה עושים בימים שקשה לקום ולהתאמן?
"לפני יומיים היה לי יום כזה. הייתי עייף. בכל זאת עשיתי אימון, אני תמיד עושה, גם אם הוא קצר וגם אם הוא 20 אחוז כוח. אם אני רוצה לשמר את הרמה שלי, אם אני רוצה להגיע רחוק ולנצח את עצמי מנטלית, אני יוצא להתאמן, גם כשקשה. וגם שלשום כשיצאתי להתאמן זה שימח אותי בסוף".
עוד תכונה שמבדלת את בן־הרוש מיוצרי תוכן אחרים בתחום הכושר היא ההשתייכות הדתית. בניגוד למאמנים אחרים שמתהדרים בשריריהם לצורכי לייקים, לא תמצאו סרטון שלו בלי חולצה. קשה לפספס גם את הכיפה הרחבה, שנופלת בכל היפוך שהוא מבצע.
בוא נדבר על דת: מצד אחד היהדות רואה ערך ב"נפש בריאה בגוף בריא", מהצד השני קידוש תרבות הגוף הוא ודאי לא ערך יהודי. איך אתה רואה את העיסוק שלך על הציר הזה?
"אני מאוד משתדל לא לייצג את תרבות הגוף. בגלל זה אני תמיד מצטלם עם חולצה וכיפה, גם אם היא תיפול לי כל סרטון מחדש. זה מה שאני מאמין בו וזה מה שאני מייצג. אני לא חושב שהקליסטניקס זה משהו דתי, אבל אני כן מאמין שלהיות בכושר זה בריא לנפש. ואני מודה לה' כל יום, אני יודע שהקליסטניקס הוא מתנה שהוא נתן לי".
אתה מרגיש שהפרסום שלך עושה קידוש השם?
"אומרים לי הרבה שאני עושה קידוש השם מול העולם, אפילו שיש הרבה אתלטים ישראלים שעושים דברים לא פחות מטורפים ממני. אבל אני משקף את זה שאני דתי, את זה שאני מאמין בה', ואנשים גאים שמישהו עם כיפה מייצג אותם ומעלה סרטונים יפים. קידוש השם זה לא רק סרטונים של הידברות. יש תפיסה של האדם הדתי כדמות חלשה, צדיקה או שקטה. אני מאמין שאפשר להיות דתי ולחיות את עוצמות החיים. אם יש לך תשוקה לנגן - תנגן, זה לא סותר את לימוד התורה שלך או את הרמה הדתית שלך. ואם יש לך תשוקה לספורט כלשהו, זה לא סותר, וזה החלק היפה. תחווה את עוצמות החיים עם ההבנה והמוסר של התורה והיהדות, כל אחד בדרך שלו".
כמה מהתוכן שלך מתוכנן מראש?
"בערך 90 אחוז ספונטני. אני לא כל כך יודע לערוך, רק מצלם דרך הנייד, מחליט על המקום, ומעלה. יש בערך עשרה אחוזים שיש בהם קצת יותר מחשבה יצירתית, כמו סרטונים שאני עושה עם תמר, וגם הם קמים בדרך כלל תוך שעה מהרעיון ועד ההעלאה".
איך זה להפוך פתאום לסנסציית רשת?
"לא שאני איזה אדיר מילר, כן? אבל מזהים אותי המון בכל מקום שאני מגיע אליו. מבוגרים, צעירים, גברים, נשים, דתיים, חילונים, חרדים שאני אפילו לא יודע איך הם צופים בי. כיף לקבל פרגון מכל המגזרים".
לא רק ישראלים מזהים את בן־הרוש. תוכלו למצוא לסרטונים שלו ברשת גם תגובות בערבית או מילות נאצה מטוקבקיסטים אנטישמיים. "זה לא פוגע בי בכלל", הוא משתף. "אם הצלחתי לעצבן אנטישמי, אני דווקא מבסוט. חסמתי כבר כשש מאות אנשים, והייתי יכול לחסום עוד מיליון. היו תקופות שרוב הצפיות שלי הגיעו דווקא מאיראן, מירדן ומסוריה".
איזו טעות נפוצה עליך יש לצופים ברשת?
"בעיקר חושבים שאני גבוה יותר – בסרטונים אין משהו שייתן פרופורציה".
ולסיום, איפה תרצה להיות בעוד חמש שנים?
"בבית המקדש, אני מקווה. אבל מעבר לזה – אדם טוב יותר ממה שאני היום, עם משפחה גדולה יותר, ועסק שמצליח לעזור לעשרות ואולי מאות אלפי אנשים. שהעולם יהיה קצת יותר שמח".